אתר הנצחה לזכר

הילה רוכל-שפירא 1934-2018

הילה רוכל-שפירא
מקום לידה: Tel Aviv
מקום פטירה: Tel Aviv

בית עלמין:
ישוב:
בית עלמין:
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

הלה – לזכרה
יהודית כהן

הלה נולדה באחד במאי, אבל לא קראו לה מאיה, אלא - בוודאי בהשפעת דודה ציניה – הלה. היא התגאתה בהיותה ההלה הראשונה בישראל . אמנם גם הלה שרת טענה לכתר...


הכרתי אותה כמדומני בביתה של מורתי לפסנתר ליזה שטיינברג באחד הקונצרטים של התלמידים בסוף השנה. היא ישבה קצת בריחוק, משקיפה על האירוע מלמעלה. היא הייתה "הילה היפה" – גם אז וגם בשנותיה האחרונות. ידעתי שהיא לומדת פסנתר באקדמיה בירושלים. לא ידעתי שבהיותה בשנה השנייה נתבקשה ע"י מערכת העיתון 'בת קול' ('כתב עת למוסיקה') לכתוב משהו על לימודיה. ואכן, הרשימה התפרסמה תחת שמה בגיליון של אלול תשט"ז (אוגוסט 1956) תחת הכותרת 'מהרהוריה של תלמידת אקדמיה למוסיקה'.

קראתי אותו עכשיו וגיליתי כמה נקודות שהמשיכו לאפיין את גישתה וחשיבתה לאורך כל חייה:

1.    השכלה כללית: "עם ראשית היכרותי עם חברי התלמידים התפלאתי קצת על הרמה הכללית שבהשכלתם", שנראתה לה נמוכה מדי. כמורה, ובעיקר כאשר ריכזה את ההתמחות בריתמיקה במדרשה, הילה תמיד העשירה את הלימודים ע"י מרצים מתחום האמנות, הספרות, ההיסטוריה, הקולנוע ועוד. למעשה, באת ללמוד הוראת ריתמיקה ויצאת ספוגת תרבות.

2.    תכנית הלימודים: הילה כותבת הערה שאותה היא מגדירה כ"תגובה אישית שלי": המוסיקה המודרנית בת זמננו נעדרת מתכנית הלימודים! אנו יודעים שהילה הייתה פתוחה לצלילים חדשים, ותמיד חיפשה גם עבור התלמידים שלה לפסנתר יצירות חדישות וגם ישנות שאינן נמנות בדרך כלל על הרפרטואר המוסיקלי של המורות לפסנתר.

דבר זה התבטא גם באימפרוביזציות שבהן ליוותה את תלמידות הריתמיקה, שלדברי אחת מתלמידותיה אפשר היה להתעלף מהן (כלומר, מן היופי והעושר שלהן). ביוזמתה של הילה קמה גם קבוצת מורות שלמדה אצל חיים אלכסנדר. בנוסף לשיעורים אלה, שהיו מבוא לקומפוזיציה, הילה ציירה ופיסלה והקפידה לקחת שיעורי ציור ופיסול אצל מורים שאותם היא העריכה. עבורה המקצועיות הייתה חוק בל יעבור.

נקודת המפגש הבאה שלי עם הילה הייתה כאשר שתינו לימדנו בבית הספר התיכון לאמנויות  'רננים', שנוהל ע"י יצחק הירשברג ושכן בנוה צדק ברח' פינס 30 , ביתו של משה שלוש . לימדו בבי'ס זה בין השאר שלמה ברטונוב (דרמה), יצחק סדאי, יהודית אורנשטיין (מחול), פרץ הסה (ציור). כאשר גדל מספר התלמידים, הירשברג קנה כמה אוטובוסים ישנים ובהם התקיימו הלימודים. איך למדו שם ריתמיקה אינני יודעת. (בין הבוגרים היו שלמה בר-אבא, יגאל בשן, יוסי אלפי ועוד). לימים התפרק ביה"ס ותלמידיו עברו לתלמה ילין.

ומכאן למדרשה למוסיקה, שבה בילינו שתינו כמה שנים רבות וטובות. בשנים אלה התראינו הרבה, גם מחוץ למוסד. בדירתה של הילה ברחוב לסל התקיימו כל ישיבות ועדת ההוראה של המדרשה, וגם הרבה ממסיבות הסיום של המורים בסוף שנת הלימודים. תיזכר לטובה מסיבה אחת שבסיומה, קרוב לחצות, התיישבו משה זורמן ומנחם ויזנברג ליד פסנתר הכנף והתחילו לאלתר בסגנונות ג'אז שונים. לא הרגשנו שהזמן עבר, ובשלוש לפנות בוקר דפקה המשטרה בדלת ושוטר ביקש בנימוס להפסיק את הנגינה כי השכנים מתלוננים... 

עם המדרשה נדדנו מבניין לבניין, עד שהיא 'השליכה עוגן' בקריית החינוך והתמזגה עם מכללת לוינסקי. מקום זה היה רחוק ממרכז תל-אביב וקשה היה להגיע אליו בתחבורה ציבורית. לכן הזמינה הילה את המועמדים להתמחות בריתמיקה להיפגש איתה לראיון בביתה או בבית קפה כלשהו בסביבה. זכור לי שאחת התלמידות שלא התקבלה כתבה מכתב למנהל לוינסקי והתלוננה על כך שהילה מראיינת מועמדים בבתי קפה. זה לא עזר לה כמובן להתקבל.

נכון שהילה תמיד אהבה בתי קפה ואף קראה להם 'המשרד' – כמו למשל בית הקפה החביב בקצה שדרות בן- גוריון שאליו התגלגלה בעזרת מירה עם כסא הגלגלים שלה כשלראשה כובע גדול ואקסטרווגנטי  ולרגליה הנעליים הצבעוניות המעוצבות, שתמיד משכו את תשומת ליבם של העוברים והשבים.

ומשהו על הנסיעות המשותפות לחו"ל. נסיעה בלתי נשכחת הייתה הטיול להודו בהדרכת אלכס פייט. כאשר יצאנו מהאוטובוס כדי לראות מקרוב אתר מסוים, שמתי לב לכך שהילה תמיד נצמדה למדריך שהלך בראש הקבוצה ושתתה בצמא את דבריו, ואילו אני השתרכתי לי מאחור והפסדתי חלק מההסברים. אמנם הילה השלימה לי אותם אח"כ. וא-פרופו 'לשתות בצמא': התבקשתי על ידה להזכיר לה לשתות מים (כבר אז היא לא אהבה זאת), אבל אני מודה שהתרשלתי מעט במשימה זו.

ביוזמתה של הילה נסענו גם מספר פעמים לאיטליה. הילה הייתה פעילה במציאת בתים בטוסקנה שהושכרו למעוניינים מישראל, והיא ושולה ישבו ימים כלילות על המפות ותכננו את הטיול לכל פרטיו, כולל קניית בשר באיכות מעולה בחנות מסוימת בעיירה קטנה (גרבה?), ששמרה על בנייניה הישנים, ארוחת ערב מפוארת בסגנון הרנסנס בטירה/מבצר בעיירה אחרת (פרוצ'נו?) וכמובן נסיעות לערים קטנות ומקסימות כמו סירמיונה, פיאנצה ופיטיליאנו*. הילה זכרה את כל השמות לאורך שנים רבות. היה לה זיכרון מעולה.
*Greve, Proceno, Sirmione, Pienza,Pittigliano

בארבע השנים האחרונות, כאשר התדרדר מצבה הבריאותי, נהגתי לבוא אליה בימי שישי בערב. הילה הייתה מכורה לחדשות, וצפינו ביחד בטלוויזיה. היא לא נתנה לפוליטיקאים 'למכור' אותה, והגיבה בצחוק סרקסטי קל על אמירותיהם הפופוליסטיות. לאחר מכן עברנו ל'מצו''.

אסיים בשירו של אברהם חלפי, "שיר על מקלי ומעילי הירוק": 

כשאמות -\ קח מעילי הירוק\ ותלבשנו ביום שיפה ללובשו,\ ביום כפול שטות.\כשאמות [...]\ צא באור יום, לבוש מעילי הירוק.\ ושרוק לך, שרוק.\ סובב את מקלי באויר.\ הניפנו לכאן ולכאן. שיגידו: גנדרן.

אני בטוחה שהילה הייתה אוהבת שיר זה.



מלים לזכר הלה
מרץ 2018
מאת עידן רוכל, צעיר האחיינים
(משודר בוידאו ישיר מאזור בוסטון, ארה"ב, דרך סקייפ)


שלום לכולם, הדברים שאני רוצה לומר הם זכרון ילדות רחוק, זכרון מתוק שהעניקה לי הלה באהבתה:

אני בן אחת עשרה, קיץ, החופש הגדול.

אני מגיע לבדי מראש הנקרה, ברכבת לאורך החוף ובאוטובוס מהביל בחום התל אביבי.
כך מתחיל שבוע החופש שלי, במחוזות הדמיון, הפנטזיה, הסיפורים, החפצים, הצלילים והצבעים. בבית של הלה ודפנה.

הלה מקבלת את פניי בחיבוק אוהב ודואג. כמו דודה רגילה.

אבל אז מתגלה, נחשפת והולכת כוונתה האמיתית באשר לביקורי שם: מסע אל עולם אחר, אל ארצות רחוקות, שבהן הכל גדול, שונה, אחר ומיוחד. מסע אל עולם כמעט בלתי מציאותי, והוא כולו קיים וחי אצל הלה בבית, בלב, בנשמה, בדמיון, במחשבות, ביום-יום.

אני נכנס פנימה אל תוך בית האחוזה ומבטי נשטף באחת אל מול היכל הקונצרטים הגדול הבנוי כולו מסביב לפסנתר הכנף. ולפסנתר הנוכחות הנשגבת ביותר ולצליליו משתאה הנפש הילדותית שבי. והנפש האצילה של הלה ממלאת עולם ומלואו.

על הקירות נחים בהדר חליפת שריון וכלי נשק מזמנים אחרים, והסטוריה חיה המזמינה אותי לחקור.

מן הפסנתר בוקעים צלילים שמפעימים את לבי ומפארים את חלל החדר התל אביבי בנוכחות והלל.

הלה חוזרת לרגע אל העולם הארצי ומציעה לי ארוחה קלה. ובארוחה, פלאי פלאים: צלחות, כוסות, כלים ועיטורים, הכל לקוח מבית אצולה אירופי, מונח לפניי, מזמין, נעים, מוגש בידיים אוהבות ומחמם לבבות.
הלה מעולם לא חסכה מאורחיה ולא החביאה ליום סגריר את כלי הפורצלן המיוחדים, את האוכל המלבב, את הממתקים, המעדנים, המגדנות והנפת שליוו את ביקוריי שם בעטיפה אירופאית מלפני מאתיים שנה.

עוד לא יבש הסוכר על שפתיי ומתק המאפים עוד צרוב בלשוני, וכבר דפנה ואני צוללים לצלילים, למראות, לתמונות, לספרים. ובספרים אצל הלה, שלא כמו אצל אחרים, עולמות נבראים, נפתחים, נולדים, מופלאים.

ילד הייתי וגם בגרתי ועדיין הספרים של הלה ממלאים חלק ניכר ומשמעותי מיומי, מחיי, ממחקריי ומגידול ילדיי.

הלה יקרה, אהובה ומלאת פלא: באת לעולם הזה כדי להפוך אותו למקום טוב יותר. ללמד את הטוב לאהוב את הרע, ללמד את היופי לעטוף את הגזרה.

הגעת אלינו מכוכב אחר כדי להוביל את בני האנוש ותלאותיהם בדרך אחרת, טובה, אופטימית, חיובית.

בדרך המעלה על נס את טוב הלב האוניברסלי של בני התמותה, ופוקחת את עיניהם כדי לראות את היפה והראוי בכל דבר.

את היא זו שהראתה לנו את הכוחות והיכולות האצורים בקרבנו ולאורך, הלה יקרה, אני הולך.



 

לזכר הילה

מאת דפנה

27 מרץ 2018


דברי תודה

נאמר בצוותא שלום להלה, וכבת שחונכה על ברכיה של אמי, אתחיל בדברי תודה.

לכל החברות והחברים, המשפחה, הידידים והשכנים – תודה.

לחברותיה שתיים שהתעקשו לדרבן את אמא גם כשלא ממש היה לה חשק או כח – יהודית ורבקה – תודה!

לבני משפחתנו הענפה, חנה ומנדי, בני-אנוש מדגם מתקדם במיוחד, ורופאים בחסד, שבדקו ואישרו והצילו, וגם עם הלה התבדחו – ת-ו-ד-ה!

וּלְבֶּני בן-דודה, איש של ים ואהבה ללא סייג, שמור נא על אמא ברקיע השמים, השיטו יחד ספינות-עולם בים התכלת שממעל!

אזכיר ואודה גם לאסי המסורה, סוללת משעול בנבכי טפסים וסידורים.
ובמיוחד אציין את מירה – מטפלת שלא ידע העולם – בת-לוויה לאמי. אין מלים בפי! תודה!

תודה לגבי האיש שאתי, המרגיז את הלה באופן פילוסופי כבר כמעט שלושים שנה, אך שהצליח להקסימה עד כדי כך ששעורי פסנתר ממנה לקח... ("אבל להתאמן – רק כשאני לא בבית!" צוותה הלה).

ובאופן ממש לא אופייני, לא אכביר מלים וכך אומר:
                       לדוד אסא, לדוד נחמוד יוני, לדודתי רותי – ת-ו-ד-ה!

......                ומי היתה הלה שלנו שאהבנו כל כך?

אגדת שלושה - וארבעה נוסח הילה

על שלושה וארבעה עמד עולמה של אמא הלה – וכולם כחוט השני עוברים ברקמת חייה:

תנועה – צבע – צליל.
שלושה שהם כאחד.
והרביעי, הכח המניע את מעשה המרכבה – הסקרנות.

אהבת נפש אוהבת אני את אמי לעולמי עד. 

אהבת נפש אהבה היא אותי. 

כשמש מאירה וזוהרת גידלה אותי בכוונת-מכוון, במחשבה ובמסירות אין-קץ. ואפילו חתולים למדה לאהוב!

אהבה הלה ללא גבולות, ולפיכך "אימצה" לה שני בנים נוספים, ולקינוח – גם שני אחיינים.

גבי ושַארלי, כשני תאומים מבריקים, יושבים על הספה של אמא ומצחקקים.

"אני לא מבינה מלה ממה שהם מספרים!", התלוננה אמא. וכתמיד במקרי-חירום אינטלקטואליים, הוסיפה מיד בהדגשה ובטרוניה: "Ablativus"!!

נתאי, איש-הצליל אציל-הרוח, ועידן "ילדון אווזון", "הכי מתוק בעולם" –

"בני אחי" אמרה בגאווה ונתנה בהם מבט דִבשי ומתפעל. בנִמי-נפש היתה קשורה אליהם. די היה לומר "נתאי הגיע" כדי שאמא תעלה חיוך ותחפש את "נתושקעס" שלה.

קווים לדמות-הלה מתפתלים הם. בועת בועות, כפעמוני זכוכית שקופים, עולים להם המשפטים. וגם כדרך אמא, כמה חרוזים.

תכננתי, הרהרתי, לאגם הזכרון חכה הִטלתי. ומה העליתי? הילות רבות, מלוא הרשת!
וקשה הדבר, כואב, אמיתי וישיר – ובסך הכל די מבהיר. אנסה להסביר, ודמות הִלַתֵנוּ ברקע תאיר!

משפחת רוכל הענפה, ושנהר המאצילה, בכמה נושאים הכרחיים מתמחה:
דיבורים.....
 ............וספרים!

אלה אנשים נהדרים שהמון מתפלספים!

ובמה עוד הם עוסקים?

עובדים, מנגנים וקפה שותים (חוץ מאסא וממני, חובבי התה... אמרה אמא: "נו, אסא, מה יהיה עם התה המשעמם שלך? יש לי קפה מצוין!").

בני המשפחה אנשים רגישים ואת חשיבות שעות-הפנאי מבינים. לפיכך, המון הסטוריה הם קוראים!
על רגשות, טרוניות וקשיים – כלל אין מדברים...
פשוט מאוד – קוראים עוד ספרים!
(ובסוף, משהו גם מבינים...).

ואני, בתה היחידה, פערתי עינים, חידדתי אזנים, ואת זכרוני שייפתי פי שניים.

וכך עולות בי ההילות:

·         סקרנות ילדית מלאת פליאה לנוכח מרבד הקסמים של העולם.
·         נפש אמן יוצר, התעקשות על מקצועיות ודקדוק בפרטים. הרי אם בחרנו לעשות דבר-מה – נעשהו היטב!
ולעומת זאת, מה שלא חשוב יכול להתפורר לאבק.           להרבה אבק!

החשוב להלה: 

·         מוזיקה – תנועה – צבעים. קומפוזיציה בחלל ובזמן, תשלובת ומרקם.
·         צמאון-דעת בלתי נדלה...
·         ולפעמים גם שוקולד או דג מלוח... ובשעת צרה – רגל קרושה!

להלה כשרון חד ומתורגל לסנן כל מה שלא מתאים לעולם בו רצתה לחיות. לפעמים נסחפה לתחום "תיקון היתר" שכלל גם התעלמות מתשלומים, ניירת ובירוקרטיה בכלל.

"אוף, הטיפסיאדה הזו ממש מרגיזה!" היתה קוראת בתסכול ומיד שוכחת לחלוטין את ערמת הניירות לחודש נוסף.

פעמים רבות התקשרה אלי לנורבגיה, ארצות הברית או שוויץ, ושאלה בטבעיות:

"דפנונת, את זוכרת איפה הנחתי את תעודת הזהות שלי? משום מה אני לא מוצאת אותה בתוך פסנתר הכנף!"

כאמור – בני המשפחה מתרכזים בדברים החשובים!

"אני רוצה לומר לכם משהו", התרתה הלה במבט מחמיר, שמיד דרש – וקבל – קפיצה לדום-מתוח ונקישת עקבים בסגנון פרוסי משובח.

"מה זה? אין לךָ כח בידיים? כשבטהובן כתב Forte, הוא ידע למה הוא מתכוון!".

או לחילופין:

"Piano זה לא צליל חלוש! יש לו עומק. מצלול! שבי זקוף! נסי שוב! Piano עם אופי!"

שעות וימים, בערות ובחלום, טוותה אמא את ציוריה.
בְּתְשומת-לב צֵרפה גוונים, אור וֵצל.
שילובים יוצאי-דופן ניסתה, הרמוניות חבויות בפינות לא צפויות ראתה. ובנדיבות רוח חלקה עִמנו את התרשמויותיה.

הלה ישרת-הרוח הֶאֱצִילה מִטובָה על הסובבים אותה. ובהתאמה, מכריה, חבריה הרבים וקרוביה הרבים אף יותר – הבינו מי האדם אשר לפניהם, ואהבוהָ שבעת-מונים.

אשת-סוד היתה אמי.

פתיחות ושיתוף נר לרגליה – אך אדם פרטי ממנה – לא הכרתי.

כבת-משפחה חובבת הסטוריה, ניסיתי לדלות מאמי סיפורים מֵעַבַרָה... אך ללא הצלחה מרובה. נשלחתי כלאחר-כבוד לנדנד לסבתי ולסבי, שיספרו מ"תעלולים" מימי ילדותם.

ובדיעבד אומר: גן השבילים המתפצלים של הלה יישאר מסתורי משהו. לא הכל צריך לדעת על אהובינו, כנראה.

אמי האופטימית ואוהבת האדם בחרה להתפשר על הטפל ולדבוק בעיקר.

גמישות רוחה של הלה לֻוותה בחתירה מתמדת לאידאה של אסתטיקה.
נדיבות-רוחה מצאה צדדים חיוביים ברוב המצבים (ובשנים האחרונות זה הצריך פירוטכניקה נפשית).

ברוח פלאית זו, בנוסח המפוזר מכפר אז"ר, נאמר:

     את סופה אין איש יודע
     את קיצה אין איש מכיר
     כנראה היא עוד נוסעת
     ונשארת כאן בעיר



על שלושה וארבעה העולם עומד:
תנועה – צבע – צליל.
סקרנות אוהבת תמזוג בהם תוכן, תצית בהם אש תמיד.

אהבת נפש אוהב את אמי
                                לעולם.
                                      אמא שלי
                                      הלה שלנו
                                                  בלבנו לעד.




וכמאמר אמי הלה:

                 "בינתיים, זהו זה!"


                                                       

העדפות

עריכה
 

הלה – לזכרה
יהודית כהן

הלה נולדה באחד במאי, אבל לא קראו לה מאיה, אלא - בוודאי בהשפעת דודה ציניה – הלה. היא התגאתה בהיותה ההלה הראשונה בישראל . אמנם גם הלה שרת טענה לכתר...

הכרתי אותה כמדומני בביתה של מורתי לפסנתר ליזה שטיינברג באחד הקונצרטים של התלמידים בסוף השנה. היא ישבה קצת בריחוק, משקיפה על האירוע מלמעלה. היא הייתה "הילה היפה" – גם אז וגם בשנותיה האחרונות. ידעתי שהיא לומדת פסנתר באקדמיה בירושלים. לא ידעתי שבהיותה בשנה השנייה נתבקשה ע"י מערכת העיתון 'בת קול' ('כתב עת למוסיקה') לכתוב משהו על לימודיה. ואכן, הרשימה התפרסמה תחת שמה בגיליון של אלול תשט"ז (אוגוסט 1956) תחת הכותרת 'מהרהוריה של תלמידת אקדמיה למוסיקה'.

קראתי אותו עכשיו וגיליתי כמה נקודות שהמשיכו לאפיין את גישתה וחשיבתה לאורך כל חייה:

1.    השכלה כללית: "עם ראשית היכרותי עם חברי התלמידים התפלאתי קצת על הרמה הכללית שבהשכלתם", שנראתה לה נמוכה מדי. כמורה, ובעיקר כאשר ריכזה את ההתמחות בריתמיקה במדרשה, הילה תמיד העשירה את הלימודים ע"י מרצים מתחום האמנות, הספרות, ההיסטוריה, הקולנוע ועוד. למעשה, באת ללמוד הוראת ריתמיקה ויצאת ספוגת תרבות.

2.    תכנית הלימודים: הילה כותבת הערה שאותה היא מגדירה כ"תגובה אישית שלי": המוסיקה המודרנית בת זמננו נעדרת מתכנית הלימודים! אנו יודעים שהילה הייתה פתוחה לצלילים חדשים, ותמיד חיפשה גם עבור התלמידים שלה לפסנתר יצירות חדישות וגם ישנות שאינן נמנות בדרך כלל על הרפרטואר המוסיקלי של המורות לפסנתר.

דבר זה התבטא גם באימפרוביזציות שבהן ליוותה את תלמידות הריתמיקה, שלדברי אחת מתלמידותיה אפשר היה להתעלף מהן (כלומר, מן היופי והעושר שלהן). ביוזמתה של הילה קמה גם קבוצת מורות שלמדה אצל חיים אלכסנדר. בנוסף לשיעורים אלה, שהיו מבוא לקומפוזיציה, הילה ציירה ופיסלה והקפידה לקחת שיעורי ציור ופיסול אצל מורים שאותם היא העריכה. עבורה המקצועיות הייתה חוק בל יעבור.

נקודת המפגש הבאה שלי עם הילה הייתה כאשר שתינו לימדנו בבית הספר התיכון לאמנויות  'רננים', שנוהל ע"י יצחק הירשברג ושכן בנוה צדק ברח' פינס 30 , ביתו של משה שלוש . לימדו בבי'ס זה בין השאר שלמה ברטונוב (דרמה), יצחק סדאי, יהודית אורנשטיין (מחול), פרץ הסה (ציור). כאשר גדל מספר התלמידים, הירשברג קנה כמה אוטובוסים ישנים ובהם התקיימו הלימודים. איך למדו שם ריתמיקה אינני יודעת. (בין הבוגרים היו שלמה בר-אבא, יגאל בשן, יוסי אלפי ועוד). לימים התפרק ביה"ס ותלמידיו עברו לתלמה ילין.

ומכאן למדרשה למוסיקה, שבה בילינו שתינו כמה שנים רבות וטובות. בשנים אלה התראינו הרבה, גם מחוץ למוסד. בדירתה של הילה ברחוב לסל התקיימו כל ישיבות ועדת ההוראה של המדרשה, וגם הרבה ממסיבות הסיום של המורים בסוף שנת הלימודים. תיזכר לטובה מסיבה אחת שבסיומה, קרוב לחצות, התיישבו משה זורמן ומנחם ויזנברג ליד פסנתר הכנף והתחילו לאלתר בסגנונות ג'אז שונים. לא הרגשנו שהזמן עבר, ובשלוש לפנות בוקר דפקה המשטרה בדלת ושוטר ביקש בנימוס להפסיק את הנגינה כי השכנים מתלוננים...

עם המדרשה נדדנו מבניין לבניין, עד שהיא 'השליכה עוגן' בקריית החינוך והתמזגה עם מכללת לוינסקי. מקום זה היה רחוק ממרכז תל-אביב וקשה היה להגיע אליו בתחבורה ציבורית. לכן הזמינה הילה את המועמדים להתמחות בריתמיקה להיפגש איתה לראיון בביתה או בבית קפה כלשהו בסביבה. זכור לי שאחת התלמידות שלא התקבלה כתבה מכתב למנהל לוינסקי והתלוננה על כך שהילה מראיינת מועמדים בבתי קפה. זה לא עזר לה כמובן להתקבל.

נכון שהילה תמיד אהבה בתי קפה ואף קראה להם 'המשרד' – כמו למשל בית הקפה החביב בקצה שדרות בן- גוריון שאליו התגלגלה בעזרת מירה עם כסא הגלגלים שלה כשלראשה כובע גדול ואקסטרווגנטי  ולרגליה הנעליים הצבעוניות המעוצבות, שתמיד משכו את תשומת ליבם של העוברים והשבים.

ומשהו על הנסיעות המשותפות לחו"ל. נסיעה בלתי נשכחת הייתה הטיול להודו בהדרכת אלכס פייט. כאשר יצאנו מהאוטובוס כדי לראות מקרוב אתר מסוים, שמתי לב לכך שהילה תמיד נצמדה למדריך שהלך בראש הקבוצה ושתתה בצמא את דבריו, ואילו אני השתרכתי לי מאחור והפסדתי חלק מההסברים. אמנם הילה השלימה לי אותם אח"כ. וא-פרופו 'לשתות בצמא': התבקשתי על ידה להזכיר לה לשתות מים (כבר אז היא לא אהבה זאת), אבל אני מודה שהתרשלתי מעט במשימה זו.

ביוזמתה של הילה נסענו גם מספר פעמים לאיטליה. הילה הייתה פעילה במציאת בתים בטוסקנה שהושכרו למעוניינים מישראל, והיא ושולה ישבו ימים כלילות על המפות ותכננו את הטיול לכל פרטיו, כולל קניית בשר באיכות מעולה בחנות מסוימת בעיירה קטנה (גרבה?), ששמרה על בנייניה הישנים, ארוחת ערב מפוארת בסגנון הרנסנס בטירה/מבצר בעיירה אחרת (פרוצ'נו?) וכמובן נסיעות לערים קטנות ומקסימות כמו סירמיונה, פיאנצה ופיטיליאנו*. הילה זכרה את כל השמות לאורך שנים רבות. היה לה זיכרון מעולה.

*Greve, Proceno, Sirmione, Pienza,Pittigliano

בארבע השנים האחרונות, כאשר התדרדר מצבה הבריאותי, נהגתי לבוא אליה בימי שישי בערב. הילה הייתה מכורה לחדשות, וצפינו ביחד בטלוויזיה. היא לא נתנה לפוליטיקאים 'למכור' אותה, והגיבה בצחוק סרקסטי קל על אמירותיהם הפופוליסטיות. לאחר מכן עברנו ל'מצו''.

אסיים בשירו של אברהם חלפי, "שיר על מקלי ומעילי הירוק":

כשאמות -\ קח מעילי הירוק\ ותלבשנו ביום שיפה ללובשו,\ ביום כפול שטות.\כשאמות [...]\ צא באור יום, לבוש מעילי הירוק.\ ושרוק לך, שרוק.\ סובב את מקלי באויר.\ הניפנו לכאן ולכאן. שיגידו: גנדרן.

אני בטוחה שהילה הייתה אוהבת שיר זה.

מלים לזכר הלה

מרץ 2018

מאת עידן רוכל, צעיר האחיינים

(משודר בוידאו ישיר מאזור בוסטון, ארה"ב, דרך סקייפ)

שלום לכולם, הדברים שאני רוצה לומר הם זכרון ילדות רחוק, זכרון מתוק שהעניקה לי הלה באהבתה:

אני בן אחת עשרה, קיץ, החופש הגדול.

אני מגיע לבדי מראש הנקרה, ברכבת לאורך החוף ובאוטובוס מהביל בחום התל אביבי.

כך מתחיל שבוע החופש שלי, במחוזות הדמיון, הפנטזיה, הסיפורים, החפצים, הצלילים והצבעים. בבית של הלה ודפנה.

הלה מקבלת את פניי בחיבוק אוהב ודואג. כמו דודה רגילה.

אבל אז מתגלה, נחשפת והולכת כוונתה האמיתית באשר לביקורי שם: מסע אל עולם אחר, אל ארצות רחוקות, שבהן הכל גדול, שונה, אחר ומיוחד. מסע אל עולם כמעט בלתי מציאותי, והוא כולו קיים וחי אצל הלה בבית, בלב, בנשמה, בדמיון, במחשבות, ביום-יום.

אני נכנס פנימה אל תוך בית האחוזה ומבטי נשטף באחת אל מול היכל הקונצרטים הגדול הבנוי כולו מסביב לפסנתר הכנף. ולפסנתר הנוכחות הנשגבת ביותר ולצליליו משתאה הנפש הילדותית שבי. והנפש האצילה של הלה ממלאת עולם ומלואו.

על הקירות נחים בהדר חליפת שריון וכלי נשק מזמנים אחרים, והסטוריה חיה המזמינה אותי לחקור.

מן הפסנתר בוקעים צלילים שמפעימים את לבי ומפארים את חלל החדר התל אביבי בנוכחות והלל.

הלה חוזרת לרגע אל העולם הארצי ומציעה לי ארוחה קלה. ובארוחה, פלאי פלאים: צלחות, כוסות, כלים ועיטורים, הכל לקוח מבית אצולה אירופי, מונח לפניי, מזמין, נעים, מוגש בידיים אוהבות ומחמם לבבות.

הלה מעולם לא חסכה מאורחיה ולא החביאה ליום סגריר את כלי הפורצלן המיוחדים, את האוכל המלבב, את הממתקים, המעדנים, המגדנות והנפת שליוו את ביקוריי שם בעטיפה אירופאית מלפני מאתיים שנה.

עוד לא יבש הסוכר על שפתיי ומתק המאפים עוד צרוב בלשוני, וכבר דפנה ואני צוללים לצלילים, למראות, לתמונות, לספרים. ובספרים אצל הלה, שלא כמו אצל אחרים, עולמות נבראים, נפתחים, נולדים, מופלאים.

ילד הייתי וגם בגרתי ועדיין הספרים של הלה ממלאים חלק ניכר ומשמעותי מיומי, מחיי, ממחקריי ומגידול ילדיי.

הלה יקרה, אהובה ומלאת פלא: באת לעולם הזה כדי להפוך אותו למקום טוב יותר. ללמד את הטוב לאהוב את הרע, ללמד את היופי לעטוף את הגזרה. הגעת אלינו מכוכב אחר כדי להוביל את בני האנוש ותלאותיהם בדרך אחרת, טובה, אופטימית, חיובית. בדרך המעלה על נס את טוב הלב האוניברסלי של בני התמותה, ופוקחת את עיניהם כדי לראות את היפה והראוי בכל דבר.

את היא זו שהראתה לנו את הכוחות והיכולות האצורים בקרבנו ולאורך, הלה יקרה, אני הולך.

       

הספדים

עריכה
linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

הדלק נר

Loading...