מרדכי גלדמן 1946-2021

הספדים

מרדכי גלדמן, 2021-1946 | למה בעצם שסבא שלונסקי לא יתרגם לך שירים
 
הוא אהב לחיות על־פי עצמו ורק לקראת הסוף הכתה בו הערירות כקורנס. הוא התקשה להשלים עם ההזדקקות לעזרה וראה בכך חוסר צדק קוסמי שנכפה עליו בשל היותו נטול ילדים או זוגיות
 
סיגל אשל, הארץ, 12.10.2021
 
"החתול איננו / החתול איננו / החתול איננו". המלים האלה, שהוא כתב אחר מות חתולו יוסף, חזרו והתנגשו בהדהוד בכותלי מוחי בבוקר שישי, כשהתכנסנו בביתו עם קבלת הבשורה המרה, טריאומווירט של חברים נאמנים, לטפל בסידורים הנחוצים. בדרך חזרה מביתו שהתרוקן ממנו, והעמיד לפתע פנים בהירות ואדישות, אני מרפרפת על התגובות לפוסט הפרידה הקצר שהעליתי, חברה יקרה משתתפת בצערי ומוסיפה שגם אמא שלה חיבבה אותו מאוד והייתה מיודדת אתו, ואני מיד צוררת את מה שכתבה בצרור פריטי החיבה והיופי שהייתי אוספת ומביאה לו לשמחו, ובשבריר שנייה נזכרת שאין למי. החתול איננו. ומסכת המוות הקפואה של בוקר מותו לא משה ממסך זיכרוני. אני מתאמצת להעלות עליה את פניו, את מבטו העמוק ואת חיוכו הדק־מאופק מימים בריאים יותר, אך התמונות נאבקות ומתפלשות אלה באלה, וכמו החתול באינותו הן שבות ונחבטות בתודעתי.
 
הזיכרונות ושורות השירה הטמונות מתחת לעורי הם מה שנשאר עמי. האם לזיכרון יש משמעות עבורו כעת? אם כן, אולי הוא יזכור את פגישתנו לפני שלושים שנה בערך. שרתי את מחזור השירים המופלא שלו "אביב" בלחנו הנהדר של רון ויידברג. המשפטים הזורמים מקיצי החושים שלו אפפו אותי והיו לאחד עם הלחן הודות ליסוד מוסיקלי תשתיתי שבבסיסם. ומאז הטקסטים שלו מתלחנים לי בכל קריאה.
 
"חייתי כדג במים, בעולם שיצר מוחי, זה מסכם הכל", הוא כתב. למשוררים וליוצרים בכלל שמורה זכות של כבוד לחיות בעולם שיצר מוחם כי הם נחשבים ממילא ליוצאי דופן. היכרותנו לפני שנים רבות היתה כמגע קל וחולף מחוץ לדופן של שני עולמות כאלה. אך לפני כחמש שנים ניצת בינינו משהו. היה זה סביב אפשרות החידוש של היצירה "אביב". התקרבנו, הוא איתגר אותי לטפס עוד ועוד מדרגות מבחינה אמנותית, להתפתח, והזמין אותי להשתתף במיצגים במסגרת "אורפיאוס" ונעניתי, קודחת מתשוקה למלים ולהופעה מול קהל. מתחת לפני השטח העצורים של שנינו רחש בעבוע, בהיותנו עתירי יצר ויצירה.

"אתה חולם כל ימיך / על אדם אחד / על אדם נכון לחושיך וללבך / שאתה מכיר בינתיים במעורפל / אבל אתה מוצא רק קטעים ממנו / או רסיסים / באנשים הנקרים על דרכך" (מתוך "תורת הייחוד"). "אנחנו לא מתראים מספיק", הוא אמר והיה בדבריו אלה ואחרים ובכל נוהגו כלפי נופך של חיזור. האם הרסיסים מאותו אדם אחד שעליו חלם מצא בי בדיוק, כבר לא אדע. כן ידעתי שהיו לו לא מעט ידידים וידידות כאלה במהלך השנים, מחזיקי קטעים כאלה ואחרים מהפזל שכבר לא יושלם, ועם כולם היה לו שיח מרתק ומפתה מאין כמוהו; כי הוא ידע לפתות, ולאו דווקא במובן המיני, אלא בחוכמתו, בכישרונו, בברק שבו, ביכולתו הנדירה לגלות יופי ולתאר אותו. תשומת הלב שמיקד בי האירה והצמיחה את אותם מקומות גם אצלי.
 
לא נהפכנו לזוג, ולא רק בשל ההומוסקסואליות הגלויה שלו, הרי היו לו גם בנות זוג במהלך השנים, אך אני ראיתי בקשר שלנו מין מחולל סינרגטי עוצמתי של פואטיות ורוחניות ונדמה לי שהוא מצדו חיפש בשלב זה השתייכות משפחתית באופייה. לחברה ששאלה אותו על כך ענה שאנחנו הרבה יותר מזוג, אנחנו חברים. "הַזָּרֻיּוֹת שֶׁלָּנוּ / בְּגִשּׁוּשׁ מַתְמִיד / תָּרוֹת אַחַר / בְּדָלִים שֶׁל יְדִידוּת", כתבתי בשיר ליום הולדתו. תרנו ומצאנו בדלים כאלה בתוך פגישות שאורכן תמיד כשעתיים, פעם בביתי, פעם בביתו ופעם בבית קפה. עם הזמן הוא גילה גם את בתי שיר, שכישרונותיה המופלגים ואישיותה הייחודית ריתקו אותו. הוא שלח לה מתנות קטנות והיא השיבה בפתקים ובציורים שחיממו את לבו. לקראת מלאות מכסת הזמן שהוקצבה לפגישה הוא נהג לשאול: לאן את הולכת מכאן? והרמז הובן. בחודשים האחרונים הוא הקדים לשאול, לא אחת עוד לפני שחלפה שעה. הוא נזקק לכל כוחותיו כדי להתמודד עם הכאבים הארורים.
 
"אני קרב ל-70 / ומתחשק לסכם כעת — / חייתי לרוב על־פי עצמי / וזה פינוק מיוחד" (מתוך "גלקסיות"). נדמה לי שרוב חייו הוא אהב לחיות על־פי עצמו ורק לקראת הסוף, כאשר גברו הייסורים, הכתה בו לא אחת הערירות כקורנס. הוא התקשה להשלים עם ההזדקקות לעזרה וראה בכך חוסר צדק קוסמי שנכפה עליו בשל היותו נטול ילדים או זוגיות. חבריו הקרובים, שזכיתי להימנות אתם, ישבו בנאמנות ליד מיטתו בבית החולים ולאחר מכן בביתו. הוא למד לקבל זאת במידה לא מבוטלת ואף להתפעל מהחסד ששרה בינו לביננו.
 
התקופה האחרונה, לפני הדעיכה האכזרית והמהירה בסוף, התאפיינה גם בקירבה רבה בצד הסבל. פרצי חום וגילוי לב מצדו נענו באופן דומה מצדי. הוא הודה בפני בלב נרתח בכך שהוא אלוף בשריפת גשרים, שזו תגובה כמעט בעל־כורחית. "איך ייתכן לצאת אחרת?" טען, "מבית כמו זה שבו גדלתי". הוא כתב הרבה על הוריו, ונחרט בלבי השיר המסחרר והעצוב הבא, מתוך ספרו "מילאנו", שיש בו אווירה נבואית. הנה תחילתו:
 
שיר המבוא למדיטציה "אביב"

 
הוֹרָתִי הָיְתָה בַּקַּיִץ
כְּשֶׁהוֹרַי הִתְאַהֲבוּ בֵּין מְרִיבוֹתֵיהֶם
וְנוֹלַדְתִּי בְּאָבִיב שֶׁל פַּרְפָּרִים וְחֻלְדּוֹת
בּוֹ הִפְשִׁירוּ נְהָרוֹת נְקִיִּים
אַף שֶׁהָאֲדָמָה עִכְּלָה מֵתִים אֵינְסְפוֹר.

פעם הוא סיפר לי שבחר בקירבתי בגלל חום לבי, בשל מסירותי לבתי. הוא שיבח ומנה את תכונותי התרומיות, לעתים עד כדי הפרזה שהיתה זרה לו, ובכל זאת הוא נהנה לעתים לעקוץ אותי על כל הצדדים הדרמטיים־מופרזים שבאופיי ובעיקר על הזדקקותי, היתרה בעיניו, לאנשים ולמבטם המאשר. הוא הכריז שאנו הפוכים לחלוטין בכל תחום אפשרי כמעט וראה בעצמו מופת לאיזון ולמידה הנכונה בכל דבר, ממש כמו היה דוגמה חיה להתנהלות על־פי כלל האמצע של אריסטו. הניגודיות בינינו התבטאה גם בכתיבתנו, על אף שאהב מאוד את כתיבתי.
 
הוא נזעק בכל עת שגילה ולו בדל שלונסקאיות בשירי. בכל זאת יום אחד, לפני כמה חודשים, במהלך פגישה שטופת אור וקירבה הוא נתקף ברצון עז לקדם אותי ואת שירתי וגייס את סבי המת לשם כך. "למה בעצם שסבא שלונסקי לא יתרגם לך שירים?" שאל בחיוך גדול ומרוצה ומיד הציע, "תכתבי את זה. נכתוב שיר משותף". כתבתי. "הארכיון הגדול" קראנו לשיר: "'למה שסבא שלונסקי לא יתרגם לך שירים, / לרוסית, או לצרפתית?' מציע המשורר גלדמן, / 'הרי הוא היה מתרגם גאון! / גם אם ארכאי מעט...' / הצעה מקורית של ממש / אם ניקח בחשבון / שסבא שלונסקי כבר / ארכאי לגמרי 48 שנים, / בארכיון הגדול בשמים, / המשורר החי מצטחק / פרץ השראה נוהר מעיניו / פתאום באחת נעגם — / 'כל דבר גורם לי לבכות בזמן האחרון' / הוא מתוודה, / וּמִיָּדו, פּורְחות מִלִּים, / אֶל כָּרִיּוֹת הָעֲנָנִים שמחייכות פִּתְאוֹם".
 
עכשיו גם הוא בארכיון הגדול שבשמים, אך מלותיו יזהרו לעד בעדו ואוסיף לראות אותו "יוֹשֵׁב עַל גְּדוֹת הַיַּרְקוֹן, נִגָּר כְּרוּחַ אָבִיב בִּזְהַב הַחֹשֶׁךְ".

_______________________________________________________________

מרדכי גלדמן, הבודהיסט שראה את האור, בן הדור האחרון לשירה הגדולה
 
  
גלדמן, שמת ביום שישי, היה הוגה שירה גדול שבחן כל חייו את העולם מתוך השירה. בכמה מיצירותיו התחברו באופן מושלם רגישותו החושנית ליופי, לשונו המוזיקלית הדקה והעומק המחשבתי שלו
 
דורון קורן, הארץ, 09.10.2021
 
בשיר שכתב לפני כ–25 שנה, סיפר המשורר התל אביבי מרדכי גלדמן איך הוא נועץ מבט בעיניו של המוות, מברך אותו בבואו "ונכון אני להיבלע בו/ כחתול צֵל עצלני/ הנעלם בעלטה/ בתנועה חרישית". הנכונות להיבלעות החתולית הזאת באינסוף היתה חלק מהיסוד הבודהיסטי שהיה בגלדמן, שמת ביום שישי. הוא אמנם חש קירבה גדולה לנביאי התנ"ך ושירתו רצופה זכרי תנ"ך (בנעוריו היה תלמיד ישיבה), אבל באופיו היה בודהיסט באופן ההתבוננות בעולם, בהעדפתו עולם שאין בו אלוהות מצווה ומענישה אלא רק הבנה כי פעולה רעה משחיתה את המקום שבו אתה נמצא, וגם באחד הנפלאים בין שיריו — "בודהה של האור", שבו התחברו באופן מושלם רגישותו ליופי, לשונו המוזיקלית הדקה והעומק ההגותי שלו.
 
פגשתי את גלדמן לראשונה בפסטיבל המשוררים במטולה לפני חמש שנים, אבל את שיריו הכרתי הרבה קודם לכן דרך מנחם בן, שאליו גם הצטרפתי לאותו פסטיבל. באחד השבילים במטולה היפה, בדרך אל מטעי התפוחים שלה הנשקפים ללבנון, פסע גלדמן בכובע קסקט לראשו ובן הכיר בינינו. מכאן צמח ראיון נרחב שעשיתי איתו ל"גלריה".
 
גלדמן, פסיכולוג במקצועו, היה אכן הוגה שירה גדול שבחן את העולם מתוך השירה. הוא התפרסם בהמשך לדור מאיר ויזלטיר ויונה וולך, כמה שנים אחריהם, והשתייך למעשה לדור האחרון של השירה הגדולה, מקיפת החיים, שהתחלף בהמשך בשירה פרטית ויומנית מעיקרה. הוא גם היה בן הדור האחרון שבו היה קשב אמיתי לשירה, וספר חדש ובעל עוצמה היה אירוע תרבותי מרכזי. בהמשך עבר הקשב השירי לפזמון, לדור המשוררים-זמרים הגדולים - שגם הוא התחלף בינתיים לדור של פזמונאות פופית ממוסחרת מכאן ושל יצירה אמונית מעמיקה מכאן — וקריאת שירה הפכה למשהו נדיר הרבה יותר. גם הקהל, בוגר בתי ספר שהפסיקו להקנות כישורים בסיסיים כמו הקראה ללא שגיאות של שירה מנוקדת או פסוק תנ"כי, הלך למקומות אחרים.
 
אבל גלדמן נשאר משורר עד יומו האחרון: זוכה פרסים (בהם פרסי ברנר ועמיחי ופרס ביאליק למפעל חיים), כלול באנתולוגיות שירה בארצות שונות (בעיקר תורגמו שיריו בפורטוגל: פרננדו פסואה, משוררה הנודע, היה אהוב עליו במיוחד), ומי שלא חדל להביט כמשורר בעולם שהולך והופך להפרעת קשב אנטי שירית. השראת כתיבה ליוותה אותו לאורך חייו.
 
"בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי הַהַרְצָאָה הָאוּנִיבֶרְסִיטָאִית/ בָּהּ הִצְהִיר אַרְכִיבִּישׁוֹף כְּנֵסִיַּת הַכְּפִירָה/ כִּי הָאֵל, לַעֲנִיּוּת דַּעְתּוֹ, אֵינוֹ קַיָּם/ וְהַהוֹכָחוֹת הַלּוֹגִיּוֹת לְקִיּוּמוֹ אֵינָן אֶלָּא פִּלְפּוּל/ וְהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ אֶלָּא הַגּוּף/ וְהָרוּחַ אֵינָהּ אֶלָּא הַחֹמֶר/ מַמָּשׁ יוֹם לְאַחַר אוֹתוֹ סֵמִינַרְיוֹן מֵטָאפִיסִי/ (בּוֹ נִשְׁכַּח לְגַמְרֵי כִּי כָּל הַחֹמֶר אֵינוֹ אֶלָּא רוּחַ)" — כך נפתח שירו המבריק "צירוף מקרים" (מתוך "מילאנו", הקיבוץ המאוחד, 1988), המתאר את האקדמיה כ"כנסיית כפירה" ומלגלג מעדנות על צמצומה של הרוח לחומר — בעוד ההיפך הוא הנכון, שכן "נִשְׁכַּח לְגַמְרֵי כִּי כָּל הַחֹמֶר אֵינוֹ אֶלָּא רוּחַ". כי גם באופן פיזי פשוט, מהו החומר אם לא האטומים שמרכיבים אותו ומהם האטומים אם לא בעיקר החלל שביניהם ובין מרכיביהם בתוכם, וכך גם מרכיביהם. הכל רוח.
 
החופש המשוררי לנסח את העולם לפי דרכו הודגם גם במה שאמר גלדמן באותו ראיון שערכתי איתו על זהותו ההומואית, שהתבטאה גם בשני ספרים הומו־ארוטיים שכתב ("עין", "שירי תמיר"): כמי שהיו לו בעבר יחסים עם נשים ותקווה סמויה שעוד יתחבר לאישה מתישהו, הוא הגדיר את עצמו "הטרו בארון", גם אם ציין ש"בינתיים נוצרו הרבה שכבות של הרגלים על ההתנהלויות ההומוסקסואליות שלי, שכבר הגדירו את המציאות הנפשית שלי".
 
את הפיכתו להומו ראה כבחירה שיסודה נפשי ולא מולד. "אני מקרה פרוידיאני קלאסי של אם סימביוטית, דומיננטית ונרקיסית שהתערבה מדי בנפשי, ואב מרוחק ואלים שלא היה לי כמעט שום קשר איתו. האם יש אנשים שלהבנתי מקור ההומוסקסואליות שלהם גנטי? אני לא בטוח בכך אף פעם". גם ממצעד הגאווה הסתייג וראה בו את "חג הקוביות בבטן או חג מכוני הכושר או אורגיה בקכנלית. יש יסוד קפיטליסטי בעידוד הזה של סקס ותרבות גוף, כשאנשים משקיעים את מיטב כספם בבודי בילדינג ובפרוטאינים ובקעקועים. הקפיטליזם מעורר תשוקה חסרת גבולות וחיפצון עצמי".
 
המשורר יונתן רטוש אמר על השירה במיטבה כי היא "הגבוהה שבדרגות הדעת". שכן במיטבה היא לא רק שכלית או רק תחושתית או רק נגינת מילים אלא צירוף השראתי שלוכד הכל באחת. הנה השיר ההוא, "בודהה של האור" (מתוך "מילאנו"), שלכד בדרכו גם את המהות הגלדמנית בשיא חושניותה, עידונה והגותה. ברעד מסוים שמתי מחדש לב לכך, עם מותו עכשיו בגיל 75, שגם השיר הזה נפתח בגילוי על "מותם של הדברים".
 
מרדכי גלדמן / בודהא של האור
 

יוֹם אֶחָד, בְּשִׂיא צָהֳרֵי חַיָּיו,
כְּשִׁבְתּוֹ בַּגָּן הַמְעֻדָּן, הַמּוּצָל, לְבֶן הַצְּבָאִים,
נִגְלָה לוֹ מוֹתָם שֶׁל הַדְּבָרִים;
צֵל חָלוּד הִתְפַּשֵּׁט לְתוֹךְ חַיָּיו
כְּנוֹכְחוּתוֹ הַמְרֻמֶּזֶת שֶׁל הָעֶרֶב בְּצָהֳרֵי הַיּוֹם
כְּהִדְהוּד קוֹלוֹ שֶׁל תֹּף מִסְפֵּד רָחוֹק
כִּצְרִיחָתוֹ הַפִּתְאֹמִית שֶׁל בַּז שֶׁצָּלַל וְנֶעְלַם.
חַיָּיו הִתְנַפְּצוּ כְּהִתְנַפֵּץ מַרְאָה;
הֶכְרֵחִיּוּת הַסֵּבֶל, הַזְּמַנִּיּוּת וְהַמָּוֶת
עָשׂוּ אֶת הַצּוּרוֹת חֲלוּלוֹת וּגְרוֹטֶסְקִיּוֹת,
הַזִּקּוֹת, אַשְׁלָיַת הַתּוֹדָעָה, נִפְרְדוּ מִן הַחֹמֶר,
הַחֹמֶר חָזַר לְהֶעְדֵּר צוּרָתוֹ
הָיָה לְמִבְנֶה מֻפְשַׁט-חֶלְקִיקִים,
הַתּוֹדָעָה הֻצְּגָה כִּידִיעָה מְפֻנֶּקֶת
שֶׁיָּדְעָה לְפֶתַע כִּי הַיָּפֶה בַּפְּרָחִים צוֹמֵחַ בָּהּ בִּלְבַד
וּבְהֵעָדְרָהּ הוּא יֵשׁ בַּחֲלוֹם הָאַיִן.
יָמִים חָזְרוּ לַתֹּהוּ –
זְרִיחוֹת נִרְאוּ שְׁקִיעוֹת וּשְׁקִיעוֹת זְרִיחוֹת
בְּעִמְקֵי הָאֹפֶק נִפְעֲרָה תְּהוֹם;
הַיָּחִיד נִגְלָה כִּמְנֻצָּל בְּתַהֲלִיכֵי הַכְּלָלִי,
הָאֱנוֹשִׁי הַפְּרָטִי נִגְלָה כִּנְתִינוֹ שֶׁל הַמָּוֶת,
עֲלוּמִים הָיוּ לְנִצְחִיִּים כִּתְכוּנַת הַמִּין.
יוֹם אֶחָד, בְּשִׂיא צָהֳרֵי חַיָּיו,
נִשְׁמַע אוֹתוֹ תֹּף רָחוֹק
שֶׁקְּרָאוֹ אֶל הַמֻּחְלָט מִתּוֹךְ שַׁבְרִירֵי חַיָּיו;
יָמִים יָשַׁב תַּחַת עֵץ הַבּוֹ
מְבַקֵּשׁ בְּרוּחוֹ מַרְפֵּא לְרוּחוֹ
וְלִנְתִינֵי הַמָּוֶת הָאֲחֵרִים.
מָתוּן מָתוּן הֵמִית אֶת תְּשׁוּקָתוֹ;
וּבְטֶרֶם הָיָה לִשְׁלִילָה עֲמֻקָּה מִן הַמָּוֶת עַצְמוֹ,
עַל סִפּוֹ הַחֹלִי שֶׁל רִיק הַנִּירְוָנָה,
נִגְלוּ לוֹ הַמֻּשְׁלָמוֹת בָּאַשְׁלָיוֹת –
עָרֵי גָּבִישׁ, עֲצֵי גָּבִישׁ וַאֲגַמִּים לְפִרְחֵי מַיִם מְשֻׁבְּצֵי גָּבִישׁ –
מְחוֹזוֹת בּוּדְהָא מְרַצְּדִים בְּאֵינְסְפוֹר גּוֹנֵי אוֹר, מוּאָרִים בְּקַרְנֵי זָהָב.
לַחֲסִידָיו הוֹתִיר אֶת מְחוֹזוֹת הָאַשְׁלָיָה הַצְּרוּפָה,
אֶת אַהֲבָתוֹ לְמִקְסַם הָאוֹר שֶׁל אֲבָנִים יְקָרוֹת, שְׁקוּפוֹת וּגְבִישִׁיּוֹת,
אֶת הַדֶּרֶךְ הַיְפֵהפִיָּה אֶל שַׁעֲרֵי הָאַיִן
אֶת הָעוֹרְרוּת הַגְּדוֹלָה בַּתַּרְדֵּמָה הַגְּדוֹלָה.

_______________________________________________________
 
מרדכי גלדמן, 2021-1946 | הטון הבלדי־רליגיוזי החסר בשירת דור המדינה
 

גבריאל מוקד הגדיר אותו כמשורר בתר־רילקאי. ספרו הראשון "זמן ים זמן יבשה" יצא בהוצאת שוקן. מי שהביא את גלדמן הצעיר להוצאה היה גדול מבקרי הספרות אז, ברוך קורצווייל, שראה את יכולותיו וחריגותו כמשורר, וכשם שקידם את דליה רביקוביץ בשעתה כך עזר גם לגלדמן
 
רן יגיל, הארץ, 12.10.2021
 
"היי, רני, מה שלומך?" כתב לי המשורר האהוב מרדכי גלדמן באחרונה בווטסאפ. "כעת כשאני חולה בסרטן ונוגע במוות אני שואל את עצמי למה לא כתבת על שום ספר מספרי".
 
גלדמן, שנולד בגרמניה ב-1946 ועלה עם הוריו ניצולי השואה לארץ ב-1949, היה משורר מוכר ומעוטר בפרסים ויחד עם זאת דמות חריגה בנוף. פרופ' גבריאל מוקד הגדיר אותו כמשורר בתר־רילקאי, צאצא של המשורר הגרמני הנודע ריינר מריה רילקה, ויש בשירתו המוקדמת גם השפעות של אצ"ג. זה חריג, כי משוררי שנות השישים הושפעו בעיקר מהקו האקזיסטנציאליסטי הרזה של נתן זך (מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ) או מהצבעוניות של ילדי הפרחים (יונה וולך ודליה הרץ). גלדמן החל לפרסם ב"עכשיו" של מוקד והמשיך ביתר־שאת בכתב העת "סימן קריאה" של פרופ' מנחם פרי, שאף הוציא את ספרו השני "צִפּור" (סימן קריאה, 1975) וספרים נוספים.
 
ספרו הראשון "זמן ים זמן יבשה" יצא בהוצאת שוקן. מי שהביא את גלדמן הצעיר להוצאה היה גדול מבקרי הספרות אז פרופ' ברוך קורצווייל, שראה את יכולותיו וחריגותו כמשורר, וכשם שקידם את דליה רביקוביץ בשעתה כך עזר גם לגלדמן.
 
הנה שיר מתוך "זמן ים זמן יבשה":

 
כָּל־כָּךְ כָּמַס עִמּוֹ
וְלֹא גָּלָה אָזְנִי
כִּי שָׁב מִגְּלִיל הַיָּם
חָלִיל בִּמְעִילוֹ
וּמַלְאָכִים בַּחֲלִילוֹ
וּבְבֹקֶר יוֹם רְבִיעִי — קָם וּבָא בַּיָּם.
 
שְׁלֹשָׁה לֵילוֹת נִגְּנוּ מַלְאָכָיו
חָגְגוּ חֲגִיגוֹת מִתְמַשְּׁכוֹת
יוֹתֵר מִן הַזְּמַן הַמָּדוּד
בְּשָׂבְכֵי שִׂיחֵי יָם
בַּחֲלַל מַיִם כְּעֵין זְמָרַגְדְּ טָהוֹר
וּבְבֹקֶר יוֹם רְבִיעִי — קָם וּבָא בַּיָּם.
 
הַכֹּל הָיָה פּוֹנֶה לְצַד אַחֵר
לוּ בִּשְׁלֹשֶׁת לֵילֵי הֶחָג
הָיָה בַּחֲלִילוֹ קוֹל פִּכְפּוּךְ גְּשָׁמִים כְּבֵדִים וּמְתוּקִים בַּמַּרְזֵב
אוֹ קוֹל צְמִיחַת הַשָּׂדֶה וְלִבְלוּב הַיַּעַר
אוֹ קוֹל תְּנוּעַת הֶעָפָר בְּעָמְקוֹ
כִּי אָז בְּבֹקֶר יוֹם רְבִיעִי — לֹא קָם וּבָא בַּיָּם.
 
לוּ בִּשְׁלֹשֶׁת לֵילֵי הֶחָג
הָיָה שׁוֹמֵעַ קוֹל אַשְׁמוּרוֹת לֵילֵי יַבָּשָׁה
בְּאַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה חֲמוֹר נוֹעֵר
בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁנִיָּה כְּלָבִים צוֹעֲקִים
בְּאַשְׁמֹרֶת שְׁלִישִׁית אָדָם מְסַפֵּר עִם אִשְׁתּוֹ וּמֵנִיחַ רֹאשׁוֹ בְּחֵיקָהּ
כִּי אָז בְּבֹקֶר יוֹם רְבִיעִי — לֹא קָם וּבָא בַּיָּם.

 אתה חש כאן את הטון הבלדי־רליגיוזי החסר כל כך בשירת דור המדינה והמזכיר אכן את רילקה.
 
עוד מאפיין של שירת גלדמן הוא העדינות שבה הוא מדבר על תשוקה ארוטית. להבדיל מוויזלטיר ואהרן שבתאי הוא אינו מפרש תשוקה מינית גברית כמשהו הכרוך בכוח הכיבוש והבוטות. אולי הדבר נובע מהיותו הומוסקסואל שכתב שירים מעודנים העוסקים בכך. את הקו הניאו־קלאסיציסטי האינטלקטואלי משך גלדמן אל תוך ספריו המאוחרים יותר "מילאנו" (1998) ו"עין" (1993).
 
לימים הוא עבד כפסיכולוג קליני והפסיכולוגיזם נכנס ביתר־שאת גם לשירתו בתקופת האמצע שלה ואילך. זה לא היטיב עמה תמיד. השירים נעשו ארוכים לעתים וסיפוריים. אחר כך נכנס בהדרגה גם הזן־בודהיזם לשירתו. הוא נצמד למיתוסים ואגדות הודיות ועד פתחי ההייקו היפני הגיע בספרו האחרון "סהר על סירה" (ביטאון שירה — הוצאה לאור, 2019). לא פשוט לכתוב הייקו טוב בעברית והוא עשה זאת בעדינות ובזהירות.
 
יש שורות ארגמן ציוריות מוקדמות שלו העולות גם היום פעמים רבות בראשי, כמו:

 
"מוּקְיוֹן זֶה מִי יְמִתֶנוּ?
מוּקְיוֹן עֲדִין פָּנִים צַוָּארוֹ בִּרְדִידֵי מַלְמָלָה
חוֹמֵק לְתוֹךְ מַרְאוֹת מְעֻטָּרוֹת
מַצִּיב פָּנָיו נוּגִים בְּמִסְגָּרוֹת מְגֻלָּפוֹת
וְעִנְיָנוֹ אֶסְתֶּטִיקָה בִּלְבָד,
מִי יָבוֹר לוֹ בּוֹר וּמִיתָה יָפָה?"
 

("לשוב רגלי לכפר המוריק").

_________________________________________________________ 
 

מרדכי גלדמן, 2021-1946 | שירתו זורמת כנהר רחב ושקט
 
היו למרדכי גלדמן כמה דרכים להגיע לכתיבת שיר: היו השירים המזדמנים שנוצרו תוך שיטוט בעיר או ישיבה בבית קפה, היו שירי ההתאהבות בצעירים מושכים, והיו שירי המדיטציה. שירים רבים התהוו בתודעתו כשישב ומדט
 
סבינה מסג, הארץ, 12.10.2021
 
כשיצאתי מעשרים שנות השתיקה שכפיתי על עצמי לפני שאתחיל לכתוב שלחתי כתב־יד לתחרות לספר ביכורים. לא קיבלתי את הפרס באותה שנה אבל קיבלתי מכתב מאחד השופטים שאהב את כתיבתי וטרח לספר לי על כך. היה זה משה הנעמי (זינגר), וכאן החל סיפור של ידידות בין זוג המתבודדים שהיינו. משה נהפך לבן־בית אצלנו ויום אחד הוא הביא חבר שגם הוא היה לבן־בית: מרדכי גלדמן. אנחנו קראנו לו מוטי.
 
היתה זו חברות בין שונים: אנחנו סיפקנו לו את חוויית החמימות המשפחתית שחסרה לו, את חוויות הדיג בלילות והבישול על מדורה, ובכלל, את הרובינזוניות והפילוסופיה הטבעית של בן זוגי אהרן מסג, והוא סיפק לנו תובנות אינטלקטואליות וקשר עם עולם הספרות.
 
הוא מעולם לא עבר דירה. תמיד ישבנו על אותה ספה קצרה באותו סלון מלא כדי החרס שנראו כמו כדי קבורה. הוא יצר אותם בעצמו. והיו לו כמה דרכים להגיע לכתיבת שיר: היו השירים המזדמנים שנוצרו תוך שיטוט בעיר או ישיבה בבית קפה, היו שירי ההתאהבות והתיאורים המפורטים של צעירים מושכים, והיו שירי המדיטציה. המדיטציה, היוגה ופרקטיקות של נשימה היו חלק חשוב מחייו. שירים רבים התהוו בתודעתו כשישב ומדט.
 
מוטי היה מן הראשונים ששוחחתי אתם על אקופואטיקה. בהתחלה הוא התווכח אתי, כמו כולם, אם יש מקום למונח חדש, אבל אני השקעתי שעות בשכנוע. פתאום הוא החל להתמקד בירקון וכתב את "שירי הנחל", שהיתה בהם איכות אקופואטית. כאשר עשיתי ניסיון ראשון מסוגו בארץ וערכתי חוברת על אקופואטיקה שילבתי בה את "שירי הנחל" שלו. מוטי לא אהב את הקומפוסט האקופואטי שיצרתי. זה גרם למשבר בינינו. היו עוד כמה ביקורים והחלפות ספרים, אבל השבר לא התאחה.
 
בהשפעת ספרים אמריקאים שנהגתי לשאול מן הספרייה של שגרירות ארה"ב ברחוב הירקון חשבתי להוציא לאור ספר ראיונות עם משוררים. עשיתי רק שני ראיונות כאלה: עם אריה סיון ועם מוטי. הראיון עם מוטי ארוך מאוד והוא פורסם בכתב העת "שבו". במקרה הגיעה החוברת לפורטוגל ונפלה לידיו של המשורר, המתרגם והמוסיקאי ז'ואאו פאולו אסטבס דה סילבה, שהתיידד עם גלדמן. ז'ואאו ביקר בארץ פעמים אחדות, היה תרגום הדדי, והשיא היה הופעה של מרדכי בבית פרננדו פסואה בליסבון כשהוא מציג את ספר שיריו בפורטגלית.
 
עוד קודם לכן יזמתי פגישות בין מוטי לבין חלוץ היישוב כליל אלן אפטרמן. בין השניים פרץ ויכוח עמוק וכולל על השאלה האם אפשר לדבר על החוויה האנושית רק במונחים פסיכולוגיסטיים או שאפשר גם באמצעות מונחי הקבלה. אלן היה אדם מבריק שאימץ את היהדות והקבלה כממד רוחני וכהסבר של המציאות. הוא דיבר במונחים של ספירות ושבירת הכלים ולא היה מוכן לדבר על הדחקות ואני עליון או תחתון. מוטי השתגע מזה. הצחיק אותו שמישהו לוקח את הקבלה ברצינות כזאת.
 
הוא אהב את דירתו התל אביבית והקדיש מחשבה לשאלה מה יעשה בה לאחר מותו. היה זמן שחשב להקים משפחה ולהעמיד יורשים. הוא אף ביקש ממני להכיר לו נשים ואכן ניסיתי. אבל הדבר לא צלח. מוטי נשאר לבד. הוא היה מודע לכך שעליו לדאוג להנצחה מסוג זה או אחר. יום אחד גמלה בו ההחלטה לתרום את דירתו, על אוסף האמנות שבה, לאחד המוזיאונים. הוא ניסה עם מוזיאון תל אביב והציע למנהלו אז, מוטי עומר, שהדירה תשמש דירת אירוח לאמנים אורחים. זה לא הסתייע, אבל אוניברסיטת בן גוריון בנגב הרימה את הכפפה.
 
הוא היה מהראשונים שכתבו שירה הומוסקסואלית וגם מן הראשונים שכתבו שירי מדיטציה. וכאן אני מודה שאני קוראת ביצירתו של גלדמן כמו בשירתו של פרננדו פסואה, כזרם תודעה של אדם מפוכח ומקורי יותר מאשר כשירים בודדים. וזה בסדר, הוא היה אוהב את ההשוואה וגם את הרעיון ששירתו זורמת כנהר רחב ושקט שבו השמים והאילנות הגבוהים משתקפים על־פני המעמקים. ממש כמו הנהר המיתי שהצליח לעשות מן הירקון בשיריו ובצילומיו.

_________________________________________________________________

אביחי קמחי | גלדמן
 
הַיַּרְקוֹן זֹרֵם
וְאַתָּה יָשַׁבְתָּ עַל אוֹתוֹ סַפְסָל
הַגַּלִּים בְּחוֹף הִילְטוֹן שָׁבוּ לַחוֹל
וְאַתָּה יָשַׁבְתָּ עַל אוֹתוֹ סַפְסָל
קָבְרוּ אֶת גּוּפָתְךָ
וְאַתָּה יוֹשֵׁב עַל אוֹתוֹ סַפְסָל

_________________________________________________

שושנה כהן / לזכרו של מוטי 

  
ברצוני להאיר צד אחר של מוטי הקשור לאהבתו הרבה לאמנות. הכרתי את מוטי מביקוריו התכופים בסטודיו של בעלי עינן ז"ל, אמן רבגוני שעסק בציור פיסול ואנימציה. מוטי התחבר למכלול יצירותיו אך במיוחד אל ציוריו והירבה לבקר בסטודיו ולהעיר את הערותיו. עד כדי כך אהב את עבודותיו של עינן שביקש לאצור לו תערוכה נרחבת שיצאה לפועל בסופו של דבר באפריל 2016 בבית האמנים בתל אביב שנתיים לאחר שעינן הלך לעולמו. את התערוכה ליווה קטלוג שאותו כתב וערך במיומנות נפלאה. לא הייתה עבודה של עינן שלא ראה ובדק. הוא בילה שבועות בבחינת העבודות ובחירתן לתערוכה בשיטתיות וביסודיות. ולבסוף אצר תערוכה מקיפה ומגוונת. 
  
על החיבור שלו לעבודותיו של עינן כתב מוטי במאמר בקטלוג:  "בעקבות התערוכה נועדתי עם עינן בסטודיו שלו ביפו והוא הציג בפניי קטעים נוספים מעולמו האמנותי. עד מהרה נוכחתי לדעת כי לפניי צייר הממזג בכישרון ייחודי השפעות של ציור דאואיסטי וזן בודהיסטי עם סממנים מהציור המערבי וכך נגע בעומק לבי בגלל ענייני המתמשך בזן בודהיזם ובגלל אהבתי המיוחדת למונוטיפים של דגה...". ואכן החוט המקשר בין עינן ומוטי היה החיבור של שניהם לאמנות המזרח הרחוק ולרוחני. עינן שלמד את רזי הציור הסיני בשיעורים פרטיים אצל צייר גולה מסין צייר רק במכחולים סיניים. ההיבט הרוחני בציורי הנוף של עינן קסם למוטי. ציורי הנוף של עינן עסקו ברובם בהר ומים, ומוטי גילה "שהמילה נוף בסינית מורכבת מהסימניות 'הר' ו'מים'" ומצא בזה מן המיסטיות. עינן הרבה לצייר את הכינרת ועל כך כתב מוטי "ציורי המים נולדו רובם מהכנרת, האגם שיופיו מעודן ורוחני... הצד הרוחני העז בנפשו של הצייר מצא כאן מרחב מיתולוגי קדוש ההולם אותו." 
  
מוטי הביע את רגשותיו בשיר שכתב על עינן שנה לפני שעינן הלך לעולמו לאחר אירוע מוחי קשה.  
 
 
מרדכי גלדמן | לעינן כהן  

ְכאֵב שִׁחֵר יֹפִי  
  
בְּעוֹדִי מַמְתִּין ל-4 
נִסְתָּר מֵהַגֶּשֶׁם לְיַד בֵּית מִרְקַחַת 
פִּתְאֹם הַכֹּל נֶהְפָּךְ לְיָפֶה 
עַל אוֹפַנַּיִם שְׁניִַם מֵאֶרִיתְרֵאָה 
יָפִים בְּעוֹר שֶׁנְהַבִּי שָׁחֹר 
כִּפְסָלִים מֵאֹסֶף פָּרִיסָאִי 
וְלֹא רָחוֹק מֵהַמַּחְסֶה 
נַעֲרָה קוֹפֶצֶת עִם מִטְרִיָּה 
וּמְנַסָּה לִמְחֹא כַּפּוֹת רַגְלַיִם 
וּלְחוֹלֵל אֶת "לִרְקֹד בַּגֶּשֶׁם" 
וְכִמְעַט מוֹעֶדֶת לִשְׁלוּלִית 
וּכְשֶׁהַגֶּשֶׁם לְפֶתַע נֶעְצָר 
עוֹבֵר חֲתִיךְ בִּמְעִיל עוֹר 
מַדִּיף בֹּשֶׂם סִגָּלִיּוֹת 
חֲצִי בַּקְבּוּק לְפָחוֹת 
לְהַצְהִיר בָּרַבִּים שֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ 
מִישֶׁהוּ שֶׁיַּפְרִיחַ בּוֹ פְּרָחִים 
כָּל הַתּוֹפָעוֹת חוֹלְפוֹת עַל פָּנַי 
וְלֹא בִּכְדִי 
רְגָעִים אַחֲרֵי בִּקּוּר בְּתַעֲרוּכָה 
שֶׁל צַיַּר הֶהָרִים וְהַמַּיִם 
יְדִידִי הַטּוֹב זהֶ שָׁניִם 
שֶׁיָּשַׁב בַּגָּלֶרְיָה בְּכִסֵּא גַּלְגַּלִּים 
וּבְקשִׁי זהִָה אוֹתִי 
כְּלוֹמַר מִין צְחוֹק גַּמְלוֹניִ 
וְסָפֵק דְּמָעוֹת בְּעֵיניִַם אֲדֻמּוֹת 
שֶׁהָיָה בָּהֶן טֹהַר נוֹרָא 
  
כְּאֵב שִׁחֵר יֹפִי לְהֵחָבֵא בּוֹ   

  
השיר נדפס בספר שיריו של מרדכי גלדמן קו לילה, הוצאת קשב לשירה, 2015, עמ' 34. 

___________________________________________________________ 

שם מלא

דוא"ל

תוכן

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...

גלריה

וידאו

ציר זמן

הדלק נר

שם

דוא"ל

תוכן 50 אותיות בלבד

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...