אתר הנצחה לזכר

ישראלה וייזל 1947-2005

ישראלה וייזל
מקום לידה: המוסד החינוכי משמר העמק
מקום פטירה: רמת-גן

בית עלמין:
ישוב: קיבוץ ניר דוד (תל-עמל)
בית עלמין: קיבוץ ניר דוד (תל-עמל)
גוש: מתחת לדקל עתיק
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

ישראלה נולדה בקיבוץ משמר העמק, בעת בה לימדו הוריה במוסד החינוכי היחיד של קיבוצי השומר הצעיר.

זה היה סוף שנת 1947, וחודשים ספורים לאחר לידתה החלה מלחמת השחרור, ומשמר העמק סבל ממצור של חיילי קאוקג'י, לפי סיפוריה של אמנו. הגברים היו בחפירות מסביב לקיבוץ וחיי היום יום כללו ריצה כפופה לביקורי ההנקה בבית התינוקות, מפחד הצלפים שעל הגבעות מסביב ולוו כמובן בהרבה חרדה. בשלב מסויים פונו נשות וילדי הקיבוץ והמוסד החינוכי, בעוד הגברים נשארו להגן על המקום. ישראלה התינוקת פונתה עם אמה, שרה, לחיפה, ואחיה הגדול (בן ארבע אז) פונה עם ילדי בית הילדים שלו למקום אחר.

כך החלו חייה של ישראלה, מלווים במתח וחרדה, בדאגה של אמה לבעלה אבנר (שרה, אמנו, ששכלה את כל משפחתה שנשארה בפולין בשואה רק שנים ספורות לפני כן, סבלה מדכאון ונדודי שינה בשל כך עוד לפני פרוץ מלחמת השחרור) ובגעגועים לבן ולאח אדם, אדמי בפי המשפחה. היו אלה חיי פליטים, חיים בתחושת סכנה, בתחושה שהעתיד אינו ברור ואינו מובטח. תקופת חוסר הוודאות הזאת של התינוקת ואמה והפרידה של

לאורך חייה של ישראלה חשבו תמיד שהוריה קראו לה בשם זה על שם המדינה, אבל האמת היא שנקראה ישראלה על שם ישראל, אחיה הצעיר של אמה שרה, שנרצח על ידי הנאצים בהיותו כבן 14 בסלקציה בכניסה למחנה הריכוז אליו נשלח מגטו לודג', שכן היה מורעב ורזה מדי מכדי להפיק ממנו תועלת כעובד.

זמן לא רב לאחר סיום מלחמת השחרור והשיבה למוסד החינוכי משמר העמק החליטו ההורים לעבור לקיבוץ תל-עמל (ניר-דוד של היום), שאבנר היה חלק מהגרעין המייסד שלו. (אבא, אבנר, היה גם מדריך הקבוצה התל-אביבית שעלתה על הקרקע וייסדה את קיבוץ אילון בגליל ועלה איתם על הקרקע לסייע בייסוד הקיבוץ, שאחיו הצעיר ממנו בשנתיים בן-עמי היה מחבריו יחד עם בת-זוגו מיקה, וכך קרה שפגש שם את אמנו, שרה, שורתקה בפי חבריה, לאחר שעלתה לארץ מקאליש שבפולין והצטרפה לחברי הגרעין הפולני שבין מייסדי קיבוץ אילון; אחינו הבכור, אדם, נולד בקיבוץ אילון ב-26 בינואר 1944).

תל-עמל, בו גדלה ישראלה (אלה) עד גיל 9, הפך למקום המכונן והחשוב ביותר בחייה. הרבה נכתב על פרק זה בהמשך, בהספדים, שכן היה זה פרק כל כך משמעותי לאורך כל חייה.

ביתם של אבנר ושרה וייזל (שורתקה מבית ויינטראוב שבקאליש, פולין) היה בית אינטלקטואלי.

אבנר - הבכור מ-9 ילדים בבית אלקנה וסוניה וייזל, היה אוטודידאקט מטבעו, אינטלקטואל שהתעניין בכל - ממדעי החיים ועד היסטוריה, פוליטיקה וספרות, מרקסיסט ונאמן למהפכה הסובייטית עד המשבר של שנות החמישים, פעיל מרכזי בתנועת השומר הצעיר הארצישראלית וחבר נאמן במפלגת מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת). בשנים מאוחרות יותר התלוננה אמנו שרה על שוויתר על קריירה אקדמית שלבטח היה מצליח בה לטובת הגשמה אישית בקיבוץ ותרומה לחינוך הקיבוצי. במסגרת זאת (כיוון שבקושי סיים את בחינות הבגרות בשל הפעילות בתנועה ובהגנה), וכיוון שבקיבוץ היו זקוקים למורים - לימד אבנר את עצמו מתמטיקה, פיסיקה וכימייה על מנת שיוכל להנחיל את לימודי המדעים לילדי הקיבוץ. המיתולוגיה המשפחתית מספרת על לילות שעברו עליו בתרגום ספרי כימייה מגרמנית באמצעות מילון, מבלי לדעת מילה בגרמנית לפני כן, תוך כדי הכנת השיעור שילמד בבוקר למחרת. מדוע גרמנית? - כי זה היה הספר שהשיג. (זאת גם הסיבה שתעתיק שם המשפחה וייזל לאנגלית נכתב עד היום בכתיב גרמני - Waisel, שכן כשנסעה המשפחה בשליחות לקנדה כעבור שנים, אבנר לא ידע אנגלית, אבל ידע לקרוא גרמנית).אבנר הפך ונשאר מורה נערץ למתמטיקה ופיסיקה עד צאתו לפנסיה מוקדמת בשל מחלת לב, ולאחר הפנסיה והתאוששותו מניתוח הלב הפתוח שעבר בסוף שנות השישים, חזר ללמד מבוגרים במשך שנים רבות, כמעט עד מותו ב-1988.

שרה היתה גם היא אינטלקטואלית, סטודנטית להיסטוריה כללית ויהודית באוניברסיטת וורשה ובמכון היודאיסטי בוורשה, אשר המלחמה קטעה את לימודיה לאחר השנה הראשונה. שרה חונכה בעברית על ידי אביה החסיד יהושע, שהיה ציוני נלהב, ובפולנית על ידי אמה ליפקה. הם שלחו אותה לגן ילדים ולאחר מכן לבית ספר עבריים, ובצעירותה הסתובבה בחוגי השומר הצעיר בקאליש ובוורשה, אם כי מעולם לא הצטרפה לתנועה כחברה. שורתקה נמשכה לסוציאליזם ולאנרכיזם בצעירותה, אך גם לתנועות אלה מעולם לא הצטרפה כחברה מן השורה. אהבתה הגדולה היתה ספרות, שירה ותיאטרון. בשנים שבין מלחמות העולם פרחו בפולין כמו בשאר אירופה מועדונים תרבותיים, ושורתקה נודעה כמי שיודעת לצטט בעל-פה שירה ואף פואמות ארוכות כפאן טדיאוש של המשורר הפולני הלאומי אדם מיצקביץ', עליו הרבתה לדבר בהערצה. למרות החינוך הציוני שקיבלה ולצד תמיכתה בתנועה הציונית, היא היתה גאה בלאומיות הפולנית הצעירה (פולין קיבלה עצמאות רק ב-1918, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה), העריצה את תנועת השחרור הלאומי הפולנית למרות ביקורתה על אנטישמיות בה, וחשה בד בבד פולנייה גאה ויהודייה. שורתקה העריצה סופרים ומשוררים פולנים-יהודים ולא יהודים, כג'וליאן טובים, ז'רומסקי, אנטוני סלונימסקי, ברונייבסקי, ומאוחר יותר משוררים נערצים כזביגנייב הרברט ו-ויסלבה שימברובסקה.

שורתקה, אשר הגיעה לארץ בתחילת 1940 לאחר מסע רגלי מסוכן ומפרך עם קבוצה של השומר הצעיר שברחה כבר בזמן הכיבוש הנאצי מוורשה לוילנה, משם - לאחר חודשים ספורים בקומונה ('קיבוץ'), המשיכו אלה שקיבלו אשרות כניסה לפלסטינה דרך מוסקבה-איסטנבול-סוריה-ולבנון - לארצישראל. (בין חברי ה'קיבוץ' שלא עלו לארץ היו רבים שהפכו למנהיגי המרד בגטו וורשה ובגטו ווילנה כמרדכי אנילביץ', אנטק צוקרמן ועוד, ואחרים שהמשיכו את המלחמה בנאצים במסגרת הפרטיזנים ביערות כרוז'קה קורצ'ק וויטקה (לימים קובנר). שורתקה עלתה לארץ על אשרת סטודנט באוניברסיטה העברית שאותה השיג עבורה דודה, שהיה עתונאי בירושלים. אך לא המשיכה בלימודיה באוניברסיטה העברית ובמקום זה הצטרפה גם היא, כעבור חודשים אחדים מעלייתה, לקיבוץ אילון. בקיבוץ ניצלה את אהבתה לספרות ולתיאטרון והתנדבה תמיד לביים מחזות, הן עם חברי הקיבוץ המבוגרים לקראת חגים, חגיגות ואירועים שונים, והן עם הנוער (אחרי המלחמה עבדה הרבה עם ילדים ונוער ניצולי שואה שהגיעו לקיבוץ במסגרת עליית-הנוער; היא חשה אחריות וקירבה רבה לצעירים אלה שעברו את השואה כילדים, חלקם בני גילו של אחיה אותו עזבה בהיותו בן 10 בלבד. הם יצרו עבורה גשר וקשר להיסטוריה של קהילתה ובני משפחתה בפולין בשנות הגטו וההשמדה, לסבל שנחסך ממנה תודות לחברתה רוז'קה שצירפה אותה לקבוצת השומר הצעיר שנמלטה מפולין - אך השאירה אותה למשך כל חייה עם געגועים חסרי פתרון להוריה, אחיה ובני דודיה שנספו ועם מצפון מייסר על שנשארה בחיים ועל שלא מילאה את חלקה בלחימה נגד הנאצים. עם אחד מנערים אלה נשארה בקשר עד זקנתם.) כך קרה שלאחר תקופה קצרה של עבודה במטבח ובמתפרה מצאה גם שורתקה את מקומה בקיבוץ בחינוך. לימים - לאחר השהייה בקנדה - הפכה לאנגלופילית מדופלמת, ולאחר תקופת לימודים בסמינר הקיבוצים אליה נשלחה על ידי הקיבוץ, הפכה למורה לאנגלית, מקצוע ששירת אותה עד שנים רבות לאחר פרישתה לפנסיה, אז לימדה אנגלית למבוגרים בהסתדרות המורים.

בבית משפחת וייזל נשמעה תדיר מוסיקה קלאסית ומוסיקת עם, קריאת ספרים היתה עיסוק נורמלי של כל בני הבית, ונושאי השיחה הרגילים מסביב לשולחן הארוחה עסקו בספרות, פוליטיקה, היסטוריה ופילוסופיה. חברים וחברות של אדם, ישראלה ותרזה דיברו במהלך השנים על התפעלותם מן הארוחות האינטלקטואליות, גם אם לעתים אלה גלשו לויכוחים מרים - פילוסופיים בין אחינו הגדול אדם, שנטה לפילוסופיות מזרחיות וראיית עולם ספיריטואליסטית לבין אבינו אבנר המרקסיסט חסר התקנה שעבורו המדע המודרני היה חזות הכל; ופוליטיים עם ישראלה בשנות נעוריה, כאשר ליבה נטה למשך תקופת מה אחרי ארגון מצפן הסוציאליסטי, ואיתי הבת הצעירה, תרזה, כאשר הפכתי לפעילה פוליטית בשמאל. הן הורינו - שהיו בעצמם סוציאליסטים בהשקפת עולמם, אך עם התבגרותם קיבלו עליהם את הסטטוס קוו והעמדות הפוליטיות ששלטו אז בחברה היהודית בישראל - והן ישראלה, הפכו יותר ויותר ביקורתיים על מדיניות הכיבוש של ממשלות ישראל והשתתפו לא אחת בהפגנות של שלום עכשיו ושל השמאל.

ב-1956 קיבלו על עצמם אבנר ושרה לצאת בשליחות תנועת השומר הצעיר לטורונטו שבקנדה למשך שלוש שנים. אדם היה אז כמעט בן 13 וישראלה בת 9, והנסיעה הפכה לנקודת השבר בחייה של אלה, שהיתה קשורה מאוד לתל-עמל. התפיסה המשפחתית היתה שאדם, שהיה ילד מופנם שלא הסתדר בקיבוץ, יפרח בקנדה, וישראלה שהיתה ילדה 'נוחה' - תסתדר. אלה אכן הסתדרה בטורונטו, היתה תלמידה טובה ואף החלה ללמוד לנגן בפסנתר - מה שהפך לאהבה שליוותה אותה כל חייה, אבל אף פעם לא התגברה על הגעגועים לחברי קבוצתה ולקיבוץ, ועל קשיי הפרידה. אלה חשדה בהורים שהם מסתירים ממנה את כוונתם לא לשוב לישראל (מה שנתפס כבגידה נוראית בתקופה ההיא). המשפחה כן חזרה לישראל, ולקיבוץ תל-עמל, אבל להוותה של ישראלה כעבור חודשים ספורים בלבד החליטו ההורים לעזוב את הקיבוץ, לשברון ליבה של אלה. ההחלטה לעזוב את הקיבוץ היתה בהכרח החלטה קשה ביותר עבור אבנר ושרה, שכן ההגשמה בקיבוץ היתה חלק מרכזי מחייו ומתפיסת עולמו של אבנר לפחות, ושרה - אם כי חוותה קשיים לא מועטים בהסתגלות לחיים הקיבוציים בשנות החברות בקיבוץ אילון - אהבה מאוד את תל-עמל ובתקופה זאת הרגישה בתל-עמל בבית והשתלבה היטב בחיי הקיבוץ. בשיחות משפחתיות במהלך השנים הסבירה אמא שההחלטה לעזוב התקבלה כיוון שאבא, אבנר, לא מצא את מקומו בקיבוץ ולא קיבל עבודה במוסד החינוכי בבית-אלפא כפי שציפה עם השיבה מהשליחות,  ובשל כך (כיוון שהיה בעל אופי בלתי-מתפשר) נכנס לעימות עם חברים אחרים בקיבוץ והרגיש נבגד, וגם בשל ההכרה של ההורים בכך שחיי הקיבוץ אינם מתאימים לאחינו הגדול אדם, שהיה אינדיבידואליסט באופיו ופרח בקנדה. בשיחות אין ספור שלי במהלך השנים עם אחותי אלה ביכינו את העובדה שההורים לא איפשרו לה להישאר בקיבוץ כילדת-חוץ (אמא תמיד הסבירה את זה בכך שראתה שילדי-חוץ סובלים מיחס מפלה ולא רצתה שאלה תסבול, וכן שרצתה לגדל את ילדיה בעצמה). רק בשיחות עם אמי לקראת סוף חייה הודתה שגם היא עצמה רצתה מאוד להישאר בתל-עמל, ושההחלטה לעזוב היתה ונשארה החלטה כאובה בשבילה כאשר הבחירה המשפחתית נעשתה בהתאם לרצונו של אבנר ולצרכים של הבן שהועדפו על פני רצונה שלה וצרכיה של הבת.

משפחת אבנר ושרה וייזל נשארה בקשר עם קיבוץ תל-עמל ועם חברים וחברות בו כל השנים עד למותם של ההורים ושל ישראלה. תרזה, אחותה הצעירה של ישראלה (הכותבת דברים אלה) נולדה בתל-עמל חודשים ספורים לפני עזיבת הקיבוץ ולא גדלה בו, אך למרות זאת גם בעיניה נתפס קיבוץ תל-עמל כבית.

בחיפושי העבודה עברה המשפחה קודם כל לפנימייה בבן-שמן למשך כשנה (שבה אדם התגורר בבית הדודים אברהם ועליזה בתל-אביב ולמד בתיכון חדש), ולאחר מכן התיישבה בתל-אביב, לאחר תקופת ביניים בשכירות ברמת-אביב במהלך בניית דירת המשפחה ברחוב גוש חלב בתל-אביב, על גג בית הוריו של אבנר (סבא אלקנה העניק לאבנר את גג הבית עליו נבנתה הדירה שבה חיו עד סוף ימיהם והיא עדיין ברשות המשפחה).

ישראלה למדה גם היא בתיכון חדש לאחר שנה-שנתיים בבית ספר יסודי ברמת-אביב. מייד עם המעבר לרמת-אביב הצטרפה לקן השומר הצעיר שם, וגם מאוחר יותר כשהמשפחה עברה לתל-אביב והתגוררה ברחוב הסמוך לקן 'צפון' של השומר הצעיר, המשיכה אלה לנסוע לקן רמת-אביב ונשארה חברה בו עד היציאה עם קבוצתה שם לנח"ל.

ישראלה התגייסה לצבא ב-1966, ולאחר תקופת של"ת מוקדם בקיבוץ רשפים הסמוך לתל-עמל האהוב, עברה עם חברי הגרעין להיאחזות נח"ל שניר בגליל.

לאחר הצבא החלה אלה בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, אך הפסיקה אותם וחזרה לתל-אביב, שם החלה לעבוד כמזכירה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, בה סיימה כעבור שנים ספורות את התואר הראשון בספרות אנגלית.

בהמשך, בעקבות שנה בעיר אשקלון בעבודה עם נוער מצוקה, עברה אלה לירושלים ונרשמה לקורס להסבת אקדמאים לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, גם אותו סיימה בהצלחה.

עבודה סוציאלית אכן היתה המקצוע והייעוד של אלה. היא התגוררה בקרית-מנחם ועבדה בפנימיית גבעת שמש, בלשכת הרווחה בקרית יובל, ובסופו של דבר, לאחר לידתה של בתה האהובה נעמה ב-1989, אלה עברה להתגורר בתל-אביב בתחילת שנות ה-90', על מנת להיות קרובה יותר למשפחה. מקום העבודה העיקרי והמשמעותי בקריירה המקצועית של אלה היה בלשכת הרווחה עבר הירקון בתל-אביב, בה עבדה עד פרישתה המאולצת עקב מחלת הסרטן בתחילת שנת 2005.

אדם, אחינו המבוגר מישראלה ב-4 שנים, היה גם הוא חבר בשומר הצעיר, בקן מרכז (תל-אביב), ועלה עם חברי הגרעין שלו להשלים את קיבוץ זיקים שבנגב המערבי. לאחר שעזב את הקיבוץ פנה ללימודי רפואה, קודם באיטליה ואחר כך בפקולטה לרפואה שאך נפתחה באוניברסיטת חיפה, עיר בה חי עד מותו ביולי 2005 ובה גידל עם בת-זוגו מאשה (עד גירושיהם) את שלושת ילדיו - חמוטל, נמרוד ושריה. אדם התמחה בתחילה באורתופדיה ובכירורגיה ועבד בקופת חולים כללית ובבית חולים כרמל, אבל בהמשך למד רפואה סינית ובשנותיו האחרונות פתח קליניקה פרטית לרפואה סינית ודיקור במקביל לעבודתו בקופת חולים.

אני, תרזה, האחות הצעירה מישראלה בשתים עשרה וחצי שנים, הייתי קרובה מאוד לאלה (איה בשבילי ובשביל משפחתי), והיא היתה הדמות המשמעותית ביותר בחיי. עם לידתה של נעמה ב-1989 התקרבנו עוד יותר, ושלושת הילדים שלי ושל בן-זוגי רוני - אורי, ערן ונגה - גדלו כמעט יחד עם נעמה.

הלידה של נעמה היתה ללא ספק האירוע המשמעותי ביותר בחייה של אלה, ואת תפקידה כאמה של נעמה מילאה על הצד הטוב ביותר למרות הקשיים שנבעו מהיותה אם יחידה ומן הצורך לעבוד קשה לפרנסתה ופרנסת הבת היקרה. זאת עד היות נעמה בת 16, אז נאלצה ישראלה להיכנע למחלת הסרטן לאחר מאבק ארוך בהרבה מהפרוגנוזה המקורית של האונקולוגית.

אין צורך לומר שמותה ב-20 באוגוסט 2005, כשנעמה עדיין רק באמצע שנות העשרה שלה, היה מוקדם מדי והוא עדיין כואב ללא נשוא.

העדפות

עריכה

ישראלה (אלה למשפחה ולחבריה, איה לאחותה תרזה ובני משפחתה) אהבה מאוד מוסיקה קלאסית. מוסיקה של תקופת הבארוק אהבה ביותר, וכן מוסיקה להרכבים קטנים (CHAMBER MUSIC) גם מתקופות מאוחרות יותר. היא אהבה מאוד מוסיקה קולית, שירה, בעיקר א-קפלה, ובעיקר מוסיקה כנסייתית.

הרדיו שלמראשות מיטתה היה מכוון תדיר לקול המוסיקה, והדבר הראשון שעשתה כשהתעוררה בבוקר היה להדליקו. מלבד חדשות ויומני חדשות (שהקשבה להם היא מחוייבת המציאות בישראל) התנגנה בבית מוסיקה קלאסית כל שעות הערות.

מדי שנה בשנים האחרונות היתה נוסעת, בדרך כלל עם חברות, לפסטיבל המוסיקה באבו-גוש, וכרטיסים לקונצרטים היו אחד הלוקסוסים היחידים שהרשתה לעצמה.

אלה אהבה מאוד גם מוסיקת עם ומוסיקת מחאה - תחום שאליו התוודעה, יחד עם שאר המשפחה, בשלוש שנות שהותם בקנדה. ג'ון באאז היתה הזמרת הנערצת בבית משפחת וייזל, ותקליטים של פיט סיגר, ה-WEAVERS, פיטר פול ומרי, הארי בלפונטה ופול רובסון נוגנו על הפטיפון לעיתים קרובות.

אבא שלנו, אבנר, העריץ מוסיקת עם מצעירותו וניגן שירי עם במפוחית פה ובאוקארינה, לפעמים תוך שהוא רוקד בסלון ריקודי עם עם אמא, שרה. אבא אסף שירי עם מנעוריו או ילדותו (ברשותי עדיין ספרון אדום מהוה ומפורק של מילות השירים שהעתיק ושמר). ההורים הביאו מקנדה ספר עב כרס של שירי עם ושירי פועלים ומחאה, והיה זה מנהג קבוע בסיום ארוחות חג משפחתיות לשלוף את הספר (הירוק, כפי שהיתה כריכתו אז - היום הוא כרוך מחדש בכריכה אפורה) ולשיר ממנו יחד בשירה בציבור. זה הפך לאחד המנהגים המשפחתיים האהובים ביותר על כולם, ובלי קשר לאיזה ויכוחים פילוסופיים/פוליטיים או שיחות על עניינים ברומו של עולם קדמו לכך - השירה רוממה את מצב הרוח של כולם. בשלב זה היה אבא שולף את האוקארינה או המפוחית, ואלה היתה לפעמים מוציאה את החלילית והם ליוו את השירה בנגינתם.

בשנות בגרותה גילתה אלה זמרות נוספות, כננה מוסקורי, מרים מאקבה וסזרייה אבורה ונהנתה להקשיב לשירתן.

אוסף התקליטים שלה היה מרשים, וכלל לא רק מוסיקה כלית וקונצרטנטית אלא גם לידרים של שוברט וזמרות-סולו (לא אופראיות).

איה (אלה) למדה נגינה בפסנתר במשך כמה שנים בילדותה, והפסנתר שניקנה עבורה על ידי ההורים בתקופת השליחות בטורונטו קנדה בסוף שנות ה- 1950 ליווה אותה כל חייה, והוא ממשיך ללוות את בתה נעמה. בשנות נערותה ובחרותה היה הפסנתר בדירת ההורים, ונגינתה בו מדי ערב ליוותה בנעימים את ההשכבה שלי, אחותה הצעירה, תרזה. גם בבגרותה, מדי פעם, כשאילוצי הזמן והאנרגייה איפשרו לה, היתה ניגשת לפסנתר לנגן שוב קצת מוצרט, קצת בטהובן, קצת שופן, וגם מלחינים אחרים.

בשנות השלושים שלה החלה לנגן בחליליות ובשנות מגוריה בירושלים השתייכה לקבוצת חליליות וניגנה בהנאה רבה בחלילית סופרן וחלילית אלט.

מאוחר יותר, כשהתיישבה קבע בדירתה ברמת-גן, הצטרפה למקהלה קלאסית, והשירה במקהלה כמו גם החזרות בבית הסבו לה סיפוק והנאה עצומים.

אלה אהבה מאוד גם טיולים בטבע. כיוון שנולדה וגדלה בעמק בית-שאן הפורה והשנים המשמעותיות בחייה היו לחוף נחל האסי בירק העסיסי של קיבוצה, קיבוץ תל-עמל (ניר דוד היום) - נוף ירוק היה נחוץ לה כאוויר לנשימה. החיים בעיר לא התאימו לה מבחינה זאת ובכל הזדמנות נסעה לטייל בטבע בארץ ובחו"ל.

נסיעה כמעט שנתית לפסטיבל מוסיקת עם בגליל העליון שילבה את שתי אהבותיה אלה. הקמפינג בחיק הטבע ומוסיקת העם היו כיף עצום.

ספרות היתה אהבה נוספת של ישראלה. התואר הראשון שלה (באוניברסיטת תל-אביב) היה בספרות אנגלית, והקלאסיקות של הספרות האנגלית - ג'יין אוסטן, ג'ורג' אליוט, וירג'יניה וולף ותומאס הארדי היו בין הסופרות והסופרים שאת הרומנים שלהם קראה ואהבה. גם ספרות מקצועית קראה הרבה בשנים המאוחרות יותר, שנות העבודה הסוציאלית. לצד הפטפון שלמראשות מיטתה היה תדיר גם ספר או שניים, ולמצוא אותה שוכבת על הספה/מיטה וקוראת היה דבר רגיל.


וכמובן - שוקולד! שוקולד היה אהוב ביותר על אלה - בעוגות, בקינוחים ובכל צורה. בבית תמיד ניתן היה למצוא חפיסת שוקולד מריר...

הספדים

עריכה

דברים שנכתבו בפתיחה לחוברת הזכרון שהוצאנו לזכרה של ישראלה זמן קצר לאחר הלווייתה:

הלווייתה של אחותי נערכה ב"קיבוצה"‪ ,‬ניר‪-‬דוד (תל‪-‬עמל) בעשרים ושניים באוגוסט ‪.2005‬‬
‫המקום יפה מאוד ‪ -‬אולי אחד היפים בארץ ‪ -‬אל מול הרי הגלבוע ועל שפת נחל האסי הזורם דרך‬
‫הקיבוץ ובסמוך לגדר בית הקברות‪.‬‬
‫קברה של אחותי נכרה מתחת לעץ דקל ותיק‪.‬‬

‫מהלך הלווייה כולה לווה בקטעי מוסיקה קלאסית – באך‪ ,‬מדריגלים של מורלי ומיסה קריאולה‬
‫– אותם בחרנו‪ ,‬נעמה ואני‪ ,‬מתוך היצירות הרבות שאחותי אהבה‪ ,‬ועזיבתנו את בית הקברות‬
‫בסיומה של הלווייה לווה בקטע רוק כבד אשר ביטא את רחשי ליבה של נעמה‪.‬‬

‫אבל יותר מכל התפאורה והאווירה המיוחדת‪ ,‬ריגשו את נעמה ואותי הדברים היפים שנאמרו‬
‫בלווייה על אחותי‪ ,‬אל אחותי‪.‬‬

‫איחדה אותם תחושת חברות ואהבה כלפי אחותי‪ ,‬אך לא פחות מכך – טון של ריאליזם‪ ,‬וניתן היה‬
‫ממש לראות את דמותה השלמה‪ ,‬העגולה‪ ,‬את אישיותה במלואה‪ ,‬דרך נקודות המבט השונות של‬
‫חברותיה‪ ,‬המטפלת הראשונה שלה‪ ,‬ובנות המשפחה – ששיקפו כל אחת את היכרותה שלה עם‬
‫אחותי‪.‬‬

‫תחושה זאת רציתי לשמר לנו לעתיד‪ .‬לנו – לנעמה ולעצמי‪ ,‬שיהיה לנו עוד משהו לחזור אליו‬
‫כשנתגעגע – אבל גם לכל חברותיה וחבריה של אחותי‪ ,‬לבני המשפחה ולכל אלה שליוו אותה‬
‫בדרכה‪ ,‬לאורך חייה‪ .‬וגם לאלה שליוו את אחותי במהלך חייה אך נבצר מהם ללוות אותה בדרכה‬
‫האחרונה‪.‬‬

‫לכך ביקשתי להוסיף דברים שנכתבו אלינו בימים שלאחר הלווייה‪.‬‬

‫אני מקווה שתהיה זאת עוד מזכרת מה מאחותי‪ ,‬ישראלה‪ ,‬לכולנו‪.‬‬

‫תרזה‬

* * *

‫אדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו‪.‬‬
‫ולפעמים אדם הינו תבנית השבר שנשבר בו כאשר לקחו אותו מנוף מולדתו‪.‬‬

‫אחותי היתה בת תל‪-‬עמל בכל נפשה ובכל מאודה‪ ,‬למרות העובדה הטכנית והבלתי רלוונטית שלא ממש נולדה‬
‫בתל‪-‬עמל‪ ,‬אלא במשמר העמק‪ ,‬שם‪ ,‬במוסד החינוכי היחיד באותם ימים של השומר הצעיר‪ ,‬לימדו הורי‬
‫כשנולדה‪.‬‬
‫ילדותה‪ ,‬למן היותה בת חודשים ספורים‪ ,‬עברה עליה בבתי הילדים של תל‪-‬עמל‪ ,‬על הדשאים שלה‪ ,‬באסי‪,‬‬
‫בחורשת בית‪-‬אלפא הסמוכה‪ ,‬עם נוף הגלבוע באור המסויים של אחר הצהריים המאוחרים‪ ,‬לפני שקיעה‪ ,‬כפי‬
‫שהראתה לי בביקורנו האחרון שם‪ ,‬באביב, חודשים ספורים לפני מותה. ‬את ילדי קבוצתה‪ ,‬סנונית‪ ,‬אני מכירה בשמותיהם מסיפוריה‬
‫לפי התמונות באלבום הפרידה שקיבלה לקראת נסיעת המשפחה בשליחות התנועה לקנדה‪,‬‬
‫ב‪ .1956‬צילום שחור‪-‬לבן של האסי עם הגשר שליד חדר האוכל הישן ברקע‪היה ,‬ תלוי מעל מיטתה כל השנים‪.‬‬

‫איך היו נראים חייה של אחותי לולא ניתקו אותה מתל‪-‬עמל פעמיים – פעם כשהמשפחה נסעה ל ‪ 3‬שנים‬
‫לטורונטו בהיותה בת ‪ ,9‬אז חשדה כי ההורים מסתירים ממנה שלמעשה עזבו את הארץ‪ ,‬דבר בלתי נסלח באותם‬
‫ימים ועומד בסתירה מוחלטת לערכים שהורי חינכו אותנו לפיהם‪ ,‬ופעם שנייה כאשר עזבו באמת את הקיבוץ‪,‬‬
‫חודשים ספורים בלבד לאחר שחזרו אליו מהשליחות‪ ,‬בהיותה בת ‪ ,13‬וזאת מבלי להתחשב בצרכים של אחותי‪,‬‬
‫ומבלי לאפשר לה להישאר לבדה בתל‪-‬עמל‪ ,‬כילדת חוץ‪ ,‬כפי שרצתה‪.‬‬
‫איך היו נראים חייה‪ ,‬הקצרים מדי‪ ,‬לו התאפשר לה להישאר בקיבוץ – אי אפשר לדעת‪ .‬אך אפשר להניח‪ ,‬כפי‬
‫שאלה ואני ניתחנו חזור ונתח בעשרות שיחות על הנושא לאורך השנים‪ ,‬כי אולי היתה משקמת את הקרע הכפוי‬
‫עם בני ובנות קבוצתה‪ ,‬משחזרת את מעמדה כבוגרת בקבוצת סנונית‪ ,‬ומוצאת את מקומה כמתבגרת בקיבוץ‪,‬‬
‫שהיה הבית שלה בה”א הידיעה‪ ,‬לתחושתה‪.‬‬
‫אפשר להניח שאחותי היתה חווה חיים של יותר אושר ופחות בדידות לולא החליטה החלטה מודעת‪ ,‬בגיל ‪,14‬‬
‫בעקבות העזיבה השנייה של הקיבוץ‪ ,‬לא לשים עוד את מבטחה בקשר עמוק עם אנשים‪ ,‬שכן בסופו תמיד יש‬
‫פרידה מכאיבה‪.‬‬

‫לעומת זאת‪ ,‬לו היה מהלך חייה של אחותי שונה‪ ,‬כנראה שלא היינו זוכים באשה אמיצה, מוכשרת ונהדרת כנעמה‪ ,‬וייתכן שגם אני ‬לא הייתי זוכה בקשר החזק והמיוחד עם‬ אחותי הגדולה‪ ,‬שלתחושתי – גם אם אין כל עובדות אובייקטיביות לתמוך בתחושה זאת שכן הורינו תפקדו‬ ‫כהורים טובים לכל דבר – לתחושתי גידלה אותי‪ ,‬הראתה לי את הדרך ובנתה אותי‪.‬‬

‫בשנות חייה האחרונות‪ ,‬עקב מחלת הסרטן והזמן הפנוי שכפתה עליה‪ו ‬בזכות הפרספקטיבה השונה על החיים והצורך‬ ‫הנפשי העז בשינוי ובפעולה למען עצמה‪) ,‬צורך שקיווינו כי סיפוקו יביא להחלמתה)‪ ,‬שקלה אחותי לחזור לתל‪-‬‬‫עמל‪ ,‬ולו כתושבת שכירה. ‬‬
‫הדברים מעולם לא הגיעו אף לידי בירורים פרקטיים‪ ,‬כי אלה היתה אשה מאוד ריאליסטית וסקפטית‪ ,‬ולכן‬ ‫זהירה מאוד בשינויים.‪ שיקולים שונים‪ ,‬בהם כאלה הקשורים לאנרגיות שעמדו לרשותה בשלב המחלה שבו ‫כבר עמדה אז‪ ,‬לצד שיקולים אחרים‪ ,‬הותירו את האפשרות לחזור לקיבוץ בגדר חלום שלא מומש‪ ,‬וחבל על כך מאוד‪.‬‬

‫חשבנו שלמצער‪ ,‬הבאתה לתל‪-‬עמל למנוחתה האחרונה‪ ,‬היא מעשה נכון‪ .‬מעין "סגירת מעגל"‪ .‬יותר מכך‪ ,‬גם‬ ‫נעמה וגם אנוכי‪ ,‬הגם שלא גדלנו בתל‪-‬עמל אלא רק בילינו בו חופשות רבות וטובות במהלך ילדותינו‬ ‫(שהתרחשו כמובן בהפרש של עשרות שנים זו מזו)‪ ,‬גם נעמה וגם אני מרגישות שתל‪-‬עמל הוא קצת בית גם‬ ‫בשבילנו‪ .‬זה כנראה בשל המקום המיוחד שהיה לקיבוץ במיתוס ובהיסטוריה המשפחתית של משפחת אבנר‬ ‫ושרה וייזל בכלל ושל ישראלה בפרט‪.‬‬

‫נעמה ואני היינו ועודנו אסירות תודה לקיבוץ על שהסכים לקבל את אלה בחזרה‪ ,‬ולו בשלב מאוחר זה, בבית הקברות היפהפה שלו‪.‬‬

*
‫ומלה של תודה לחברים ולחברות של אחותי‪.‬‬
‫בחצי השנה האחרונה לחייה הבנתי פחות מתמיד את תחושת הבדידות הכמעט אקסיזטנציאלית שליוותה את אחותי כל שנות בגרותה‪.
‬בתקופה זו,‬‬‫ שבה חלקתי איתה את חודשי חייה האחרונים‪ ,‬נוכחתי מדי יום ביומו בעוצמת החברות שנהנתה ממנה‪ .‬חבריה‬ ‫וחברותיה, החל מהדס גולן שאירחה אותנו בתל‪-‬עמל ועזרה לנו ליזום מסע אחרון זה‪ ,‬ומבנות הדוד שלנו רחלי‬ קרקלינסקי ‫ושלומית‪ ,כ"ץ ‬ועבור דרך חברי וחברות נעורים מתיכון חדש ומתקופת הגרעין של השומר הצעיר‪אלה, אילנה, דפנה, דובי, ויורם, ו - ‬דרך חברויות‬ ‫מאוחרות יותר כרבקה וחברות אחרות‪ ,‬דרך חברותיה לעבודה‪ ,‬ומקום העבודה‪ ,‬לשכת עבר-הירקון של עיריית ת"א‪-‬יפו כמוסד‪ ,‬ודרך‬ ‫אנשי ונשות קבוצת חוס"ן בתל‪-‬אביב – כל אלה התייצבו סביב אחותי כאיש ואשה אחת‪ ,‬לעזרה פרקטית‬ ‫ומוראלית‪ ,‬ברגישות‪ ,‬בקבלה ובהבנה של צרכיה בכל רגע ורגע‪.‬‬
‫על תמיכה זאת ועל שנתתם לאחותי סיום פחות בודד של חייה – תודה‪.‬‬

‫תרזה
* * *



linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

הדלק נר

Loading...