בת שבע יניב 1940-2014

חמש שנים. חמסה, טפו טפו טפו בלי עין הרע. חמש שנים שאת איננה אבל עדיין כאן איתנו. בכל פעם שאני קוצצת פטרוזיליה או שמיר או כוסברה אני נזכרת שאת לא. בשום פנים ואופן לא. בכלל, בכלל, בכלל לא טעמת דברים שיש בהם עלי ירק. לא מרק ולא קציצה, לא סלט ולא חביתה. הכל נטול ירוקת. ובכל פעם שנדרש תיקון של "הדבק ומרח" עם איזה חומר שאף אחד לא שמע עליו, אני חושבת בליבי שבטח לך יש את זה ובמקרה זה בתיק שלך ויש לך את זה גם בגרסת הקרם, הג'ל, הסיליקון הזרחני והיבוש המהיר. הצעירים בטח לא זוכרים, אבל החיבה שלך לעבודות יד וטכנולוגיות חדישות כבר הובילה אותך בעבר לקורס תפירה, ולא בגלל אתגר התפירה אלא בשל מכונת התפירה החשמלית של ברדר, פאר החדשנות בזמנו. וגם חטאת בסריגה. לא עם שתי מסרגות חלילה, אלא עם מכונה מפלצתית שגיהצה שורות-שורות של עיניים. החיבה שלך לעבודות יד מזדמנות ובלתי מחייבות הולידה במשך השנים אוסף תחפושות בעבודת יד, החל מהגמד (גמדה) שישבה על פטרייה בתוך הגדל-בו של עידן התינוק ועד האפרוח ובהמשך הפאוררינג'ר האדום של עמריקי. התחפושת הזכורה לי ביותר והכי מרשימה בעיני הייתה פרויקט המשפחה האינדיאנית. קנית גלילים של בד-שק-יוטה בצבע אדום אדמה. תפרת מזה ליובל ולעידן התינוק מכנסיים וחולצה ולי שמלה. ציירת עם צבעי גואש קווי זיגזג ועיגולים בצהוב וירוק ואדום. בשול השרוול ובצדי המכנסיים תפרת סרט אלכסון צהוב עם שניצים שהתנדנדו כשזזנו. הכנת סרט עטור נוצות צבעוניות לבנים ולי שזרת נוצה אחת בלבד. ככה זה אצל האינדיאנים הסברת. אני גם זכיתי למנשא קטן, גם הוא נתפר מאותו בד עם אותם קישוטים ובתוכו ישבה בובה, שגם אותה הלבשת בבגד אינדיאני מזערי וגם את ראשה עיטר סרט עם נוצה. והיו לכולנו נעליים. מבד-שק-יוטה אדום-אדמה כמובן. עם ציורים. עבדת על זה שבועות –הכנת גזרה, גזרת ותפרת וצבעת ומדדת ושוב תיקנת. ובסוף, בפורים קלעת לי שתי צמות והיינו משפחה אינדיאנית מדוגמת. והתגרדנו נורא, כי הבד-שק גירד. אבל לאף ילד לא הייתה תחפושת כזו. אז מתי ואיך אתם זוכרים את סבתא בת שבע שלכם? מה לכם מזכיר אותה? אני יודעת למשל שעד היום, הסיסמא של נועה לכל מה שדורש סיסמא, משלבת באופן כזה או אחר משהו מסבתא.

לפני שחשבתי על מה הייתי רוצה לדבר היום, קבעתי לעצמי מספר כללים. אני לא רוצה שתופתעו מכך שעברה שנה, כמה מהר היא עברה, וכמה זה לא נתפס. מסבתא שמעתי בפעם הראשונה את המשפט "הזמן טס כשנהנים". אז מסתבר, סבתא, שבאותם רגעים חרגת ממנהגך, וצדקת רק באופן חלקי- הזמן באמת טס כשנהנים, אבל גם כשלא. עובדה. אני לא רוצה לספר ולפרט על כמה אנחנו אוהבים אותך סבתא, כמה אנחנו מתגעגעים, או כמה את חסרה לנו. כל מי שנמצא כאן יודע, ומרגיש כמוני, וזה רגש שחבל לנסות לתאר במילים... פשוט אי אפשר. כשחשבתי על מה הייתי רוצה לדבר היום, קבעתי לעצמי מספר כללים. אם שומע אותי מישהו שיופתע אם אזכיר את האכפתיות, הדאגה והעזרה לזולת, ההתנדבות והתרומה לקהילה, אהבת האדם באשר הוא, אהבת הארץ, הלב הרחב, הקול המרגיע, היצירתיות, הידע הכללי מדן ועד אילת בהליכה צפונה, ואיך אפשר בלי התשבצים. אם שומע אותי מישהו שיופתע אם אזכיר חלק מהרשימה הזאת, מומלץ שישאל את העומד מימינו, כי אני לא אדבר עליהם. על מה אני כן אדבר? על הדברים הקטנים, שם סבתא אמרה שאלוהים נמצא. הרגעים הקטנים שמשובצים בשגרה, וכשבמקרה אני מסתכל בכיוון הנכון הם מנצנצים. וכל נצנוץ, הוא זכרון נעים מסבתא. בכל פעם שאני רואה ילדים רבים ברחוב, אני נזכר ביום שהוצאת אותי מהגן, ובדרך ראינו ילד חזק מרביץ לילד חלש. בלי לחשוב פעמיים ניגשת אליהם והצגת את עצמך כשוטרת. הילד החזק נבהל ובילה במעצר במשך דקה שלמה, שבה הסברת לו על פתרון סכסוכים בדרכי שלום. ואני הייתי גאה. סבתא שלי ניצחה ילד כל כך גדול, שלא סתם סיים את הגן, הוא כבר בכיתה ב'! ובכל פעם שאני אוכל תפו"א אני נזכר במאכל הלאומי שלך, ופעם ב... אני נכנע ומתענג על תפו"א עם שכבה נדיבה של מיונז. וכשאני צמא? אני שותה מים. את לא שתית מים, את שתית רק קפה. ואם בקפה עסקינן, אני מאמין שגם כיום לא הייתי מצליח לטבול עוגייה בקפה ולהוציא אותה שלמה, אם לא הייתי מקבל שיעורים מהטובה ביותר. או למשל, בכל נסיעה שלי בנתיבי איילון, אני נזכר ביום גשום, שבו את וסבא הקפצתם אותי לחוג (כדי שלא אלך בגשם). שאלת אותי מה למדנו היום בשיעור תנ"ך, ואני עניתי לך שם של ספר, פרק ופסוקים. את הסתובבת אלי עם חיוך מאוזן לאוזן ואמרת לי בהתלהבות את הציטוט המפורסם "שמש בגבעון דום, וירח בעמק איילון". ככה אני אוהב לזכור אותך. מילים מפוצצות או קלישאות יכולות לתאר אותך, אבל הן גם יכולות לתאר כל אחד אחר. הרי את מי יספידו במילים טיפש, אנוכי, קמצן ורע לב? לכן אני לא רוצה לזכור אותך לפי התיאורים בפסקה 2 , שהבטחתי שלא אזכיר. אלה מילות הספד ואובדן, ולא כך אני רוצה לזכור אותך. אני לא מכחיש שאת ראויה לכל אחת מהן, ללא ספק. אבל מבחינתי, לפני הכל, היית סבתא שלי, וככה אני אוהב ורוצה לזכור אותך, גם כשאת חסרה לי מאד. אני לא רוצה שהזכרון שלי ממך יהיה עצב, אובדן, ודברי הספד, אלא 23 שנים מלאות ברגעים יפים, שמעלים לי חיוך על השפתיים ולא דמעות בעיניים. לכן, כשסיימתי לחשוב והתחלתי לכתוב את מה שרציתי לומר היום, קבעתי לעצמי כלל אחד ויחיד. אני לא רוצה שהדברים שלי ילוו בעצב, בכי ודמעות. אני רוצה שכל אחד יחשוב על רגע שמזכיר לו ומייצג עבורו את סבתא, יקח נשימה עמוקה, ויחליף את הדמעות בחיוך. לא בהכרח גדול, גם קטן טוב. כי למעשה, כמו בפתגם החביב עליה, זה לא שאיבדנו את סבתא, קודם זכינו בה ואני לא מכיר חיצי כוס מלאה יותר מזאת.

סבתא, מוזר לעמוד כאן היום ולהספיד אותך. רק אתמול עוד יכולנו לדפוק לכם על הדלת, או להתקשר באמצע הלילה (על גבול הבוקר) ולמצוא אותך עסוקה באיזה תשבץ או משחק פריסל. רק אתמול יכולנו להיות רגועים כשהמדפסת בבית לא עובדת, יש עבודה להגיש למחר והשעה כבר 2:00, כי את סבתא אי אפשר לתפוס לא מוכנה גם בשעות כאלה. רק אתמול כל פציעה או מחלה היו מטופלות ב3 שניות בעזרת "תיק ההפתעות", שהיה אחת התעלומות הגדולות שלנו כילדים קטנים- איך הפתרונות לכל הבעיות בעולם נמצאים בתוך תיק כל כך קטן. כמו התיק- כך גם המקרר, ערוך ומוכן לכל התקלה, ומכיל תמיד את הממתק המתאים לכל נכד. וכמובן, ביצי הפתעה לכולם. כשחושבים על סבתא בת 7, לא עולות אסוציאציות רגילות על סבתא רגילה. כי את סבתא מגניבה- היה לך וואטסאפ, ואימייל, ראית האח הגדול, CSI, CSI מיאמי, CSI ניו יורק. ערוץ האקשן היה ערוץ הבית שלך. היו לך תמיד את הגאדג'טים הכי חדשים ומגניבים, וכשהתלהבנו מהם תמיד התחייבת לקנות לנו גם כאלה. כמובן, בלי לעשות תכניות בשבת ובלי נדר, כי מה הקונץ? תמיד ידעת את התשובות לכל השאלות הכי הזויות שהעלנו. לדוגמא, לולאת הבד של החגורה במכנסיים, שנקראת תובר, או יונק בטנזניה 5 אותיות- נו באמת, ברור שזה שנבוב. אבל עוד לפני שלמדנו לקרוא ולכתוב, כלומר לפני שיכולנו לפתור איתך תשבצים, עודדת אותנו לפתור את משימת החידה המתאימה לגילנו- הציור השבועי לילד. בכל סוף שבוע הגענו נרגשים לקראת המשימה של השבוע: לפתוח את מוסף 7 ימים ולהתחיל לחפש את הדמות הנעלמת. אחרי שמצאנו היינו נותנים לך סבתא את הפתרון כדי שתשלחי לעיתון ואולי נזכה בהגרלה. איכשהו כל שבוע היינו מקבלים מסבתא פרס כי "זכינו בהגרלה". כשעברנו את השלב הזה, כל מה שנשאר לנו כדי להיות כמו סבתא היה לעשן, אבל ההורים לא כל כך אהבו את הרעיון אז ויתרנו. כשחגגנו בר או בת מצווה, היית עורכת לנו קורס הכנה לקראת הטיול בחו"ל – כדי שנגיע מוכנים ולא נפספס שום פרט היסטורי או גיאוגרפי כזה או אחר. בנסיעות הארוכות, כשהמדריך העביר את הזמן בחידונים באוטובוס, מהר מאוד כל הקבוצה הסכימה פה אחד שלמען ההגינות, עדיף שלא תשתתפי. מצחיק שלמרות כל הידע, ההבנה והשליטה בטכנולוגיה, בכל בוקר במלון, כשצלצל הטלפון ששימש לנו כשעון מעורר, ענית באדיבות good morning, והופתעת לגלות שאף אחד לא עונה לך. כמו בכל טיול שלך גם בסוף טיולי הבר/בת מצווה שלנו, תיעדת בכתב כל אתר בו ביקרנו וכל חבר בקבוצה קיבל סיכום טיול כדי שלא נשכח שום פרט חס וחלילה. הידע העצום שלך והאהבה לטיולים הובילו אותך לקבל אחריות על ארגון טיולים לחברי עמותות המתנדבים בהן היית חברה. כך, בשנים האחרונות ארגנת טיולים בארץ ובעולם, תיאמת טיסות, מדריכים, אתרים, בתי מלון, מסעדות וערבי תרבות. אנחנו, הנכדים, היינו מעודכנים בכל הפרטים ונקראנו לדגל כדי לסייע בפן הטכנולוגי. אז סייענו בעריכת מצגות והמרתן לסרטונים, צרבנו דיסקים, מחקנו, צרבנו שוב, הוספנו מוזיקה, ובסוף גם אנחנו הרגשנו כאילו היינו בטיול סובב גיאורגיה. סבתא, עץ המקדמיה עמוס אגוזים. כבר חודש אין מי שקוטף מהעץ ואוסף את האגוזים שנפלו. המאפרה עומדת בדד על הגזע שליד כורסת העץ. הכתמים העיקשים שנותרו על הבגדים אחרי הכביסה יוותרו שם ללא יכולת הקסם שלך לנקות הכול, ותשבצי ההיגיון ישארו בלתי פתורים ומיותמים כמונו. ואנחנו כבר מתגעגעים, ובעיקר גאים שהיית סבתא שלנו.