הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהישראל עדין ז"ל
ישראל עדין ז"ל נולד במנדוסה, ארגנטינה, לרוזה (אלפנבאום) ולשמואל פרמדליך ז"ל. אח צעיר למנואל ז"ל ולגרגוריו (ליטו) ז"ל. כבר מילדותו היה תלמיד מצטיין, קפץ כיתה וזכה במלגת לימודים לבית הספר אליאנס בצרפת. אביו, שמואל, סירב לשלוח אותו ללימודים בטענה שהיה צעיר מדי. בעקבות נסיבות מלחמת העולם השנייה והשמדת משפחת פרמדליך, החליט אביו שלא לחגוג לישראל את טקס בר המצווה.
ישראל שירת בצבא ארגנטינה והחל את לימודי הרפואה. בשנת 1956 עלה לישראל באונייה עם גרעין צעירים שהגיעו לקיבוצים נרעם והאון. הוא שירת בצה"ל כלוחם בחטיבת גולני במלחמות ישראל עד שנת 1977.
במהרה הבין ישראל כי חיי הקיבוץ אינם מתאימים לו ועזב לתל אביב. הוא עבד זמן קצר בבנק לאומי, שם הכיר את יוסי אפשטיין. בין השנים 1960–1963 למד לתואר ראשון במדעי החברה, לאחר שלא הצליח להמשיך את לימודי הרפואה בארץ. בשנת 1966 נישא לחיה קרמר, ובכך זכה לגדל את הני ז"ל, בתה מנישואיה הקודמים.
באותן שנים עבד ישראל כמבקר פנים במשרד מבקר המדינה, שם היה אחראי על תחום הביטחון ונחשב לאיש סודו של מבקר המדינה. בשנת 1968 נולד בנו איתי, ובשנת 1971 עברה המשפחה לערד, שם עבד כמבקר במפעלי ים המלח. בזמן מלחמת יום הכיפורים נדרש לעזוב את שדה הקרב בשל תפקידו כמורשה חתימה במפעלי ים המלח, בהיעדרם של מנהל המפעל וסגנו.
בשנת 1973 נולדה בתו אביגיל. בשנת 1977 עזבה המשפחה את ערד ועברה לבת ים, שם החל לעבוד כמבקר פנים במועצת החלב ובהמשך גם במועצת הלול. באותה שנה לקה בהתקף לב קשה, ובעקבות זאת נאלץ להתמודד עם מחלת לב כרונית במשך שנים רבות. הוא עבר שלושה ניתוחי מעקפים ו-27 צנתורים, והפך לדמות מוכרת בקהילת הקרדיולוגים בישראל.
בשנות השמונים, כ-20 שנה לאחר סיום לימודי התואר הראשון, למד ישראל לתואר נוסף במנהל עסקים. ביתו הפך למוקד למידה עבור סטודנטים צעירים, שבאו ללמוד ממנו ולהתרשם מחכמתו. בגיל 72 פרש מתפקידיו במועצות, אך שנה לאחר מכן, בגיל 73, החל ללמוד לתואר שני באוניברסיטה הפתוחה במסלול ללא תזה. לדבריו, בחר במסלול זה כדי לא להאפיל על הישגיה האקדמיים של בתו, שלמדה לתואר שלישי. בגיל 79 סיים את לימודיו ונבחר לנאום בטקס הסטודנטים.
ישראל היה מנוי ותיק של עיתון "הארץ" ולימד את עצמו להשתמש במחשב ובאינטרנט. הוא השתתף בקורסים מקוונים בספרדית מטעם אוניברסיטת ברצלונה, התכתב עם חברים ומשפחה במיילים, ואף כתב סיפורים ושירים.
ישראל עדין ז"ל היה איש משפחה מסור ומודל לחיקוי, לצד היותו חבר נאמן.
השאיר אחריו רעיה, שני ילדים ו-5 נכדים שמתגעגעים אליו עד מאוד.
העדפות
עריכה
אפייה – ישראל ז"ל גדל במאפייה המשפחתית בארגנטינה ואהב במיוחד להכין מאפים ביתיים. בימי שישי נהג לאפות בורקסים וחלות, בשבת בבוקר פלצעלאך, ובחגים ובמועדים אמפנדס ואלפחורס.
מוזיקה ותיאטרון – במשך שנים רבות, ישראל ז"ל היה מנוי לתיאטרון הבימה ולהיכל התרבות בתל אביב. הוא נהג לצפות בהצגות וליהנות מקונצרטים בזמנו הפנוי.
למידה – ישראל ז"ל האמין שידע הוא כוח, ועודד את ילדיו, נכדיו ומכריו ללמוד ולהעשיר את עצמם לאורך כל חייהם. היה איש הספר. בביתו הייתה ספריה עשירה בספרים בשפות שונות. לאורך חייו למד ככל שיכול היה.
בנוסף, אהב להקשיב למערכוני "הגשש החיוור" ששודרו ברדיו.
ציטוטים זכורים:
"מה העניינים?"
"העניינים בכובע."
הספדים
עריכהאבא שלי היה האבא הכי טוב בעולם.
הערצתי אותו, והוא היה עבורי מודל לחיקוי. איש קטן עם מבטא דרום-אמריקאי ושפה עברית של עיתון "הארץ", שדקלם לבתו הקטנה: "כל הדברים הטובים באים באריזות קטנות." מעין שופע של חוכמה וידע, לוחם אמיץ בכל אתגר שנקרה בדרכו, אוהב אדם, איש המילה והספר, אדם ישר, אמין, ציוני גדול, אבא וסבא יקר ואהוב.
הייתי בת ארבע כשקיבל את התקף הלב הראשון. מאז, ועד שלא יכול היה יותר, נדמה ששם לעצמו מטרה לצרוב אצלי בתודעה "זמן אבא." לאורך השנים היו לנו כל כך הרבה שעות יחד, ותמיד ליוותה אותי הידיעה שהזמן קצוב. הרופאים נתנו לו שנים ספורות, אך אבא מעולם לא אמר "לא" לעוד פרוצדורה כירורגית. במשך יותר מ-44 שנים הוא החזיק מעמד, עובר מהתפתחות רפואית וטכנולוגית אחת לשנייה.
זמן אבא:
בשבתות היינו הולכים יחד לים. אבא היה מניף אותי באוויר כשהגלים התקרבו. בנינו ארמונות בחול, אכלנו ארטיקים וצחקנו המון. אחר כך התקבלתי לבית הספר לבלט בת-דור, ואבא היה מחכה לי בתחנה של בית ציוני אמריקה, מלווה אותי לסטודיו. שלוש-ארבע שעות לאחר מכן, שלוש-ארבע פעמים בשבוע במשך כעשור, היינו חוזרים יחד הביתה, חלונות פתוחים, וקולו של "קול השלום" של אייבי נתן מתנגן ברקע. לעיתים קרובות קינחנו בגלידה ב"מנוליטוס" באבן גבירול, מול משרדי מועצת החלב והלול. לפעמים אכלנו יחד ב"פאם פאם" בלונדון מיניסטור.
נעלי האצבע הראשונות שלי, בגדי הריקוד התקניים והגרביונים – הכול נקנה עם אבא.
אבא לא האמין בקיצורי דרך.
אם משהו היה צריך להיעשות, הוא חקר לעומק. מסמכים היו נכתבים בסגנונו הייחודי, וניירות נאספו וסודרו בשמרדפים וקלסרים. כילדה, זה העיק עליי לפעמים. כשנבחן אותי למבחנים בבית הספר, הוא לא הבין מדוע אני מבקשת ללמוד רק את מה שנדרש. הוא היה מתלוצץ, מחייך וקורא לי: "בולודה."
כשיצרתי קשר עם ארגון המתכתבים העולמי,
אבא רכש עבורי בולים ושלח את המכתבים במשך שנים. אני אספתי את המכתבים, והוא את הבולים. יחד היינו מביטים באטלס ולומדים על מקומות כמו איי פארו. כשהגיעו שלושה מתכתבים לביקור בארץ, אבא היה מדריך הטיולים והנהג הצמוד.
אבא דאג לי במסירות אין קץ.
כשרקסי, הכלב, ברח בלילה, אבא יצא לחפש אותו כדי שאוכל להירדם. כשרקסי נפטר, אבא ארגן לו טקס קבורה צנוע ואלתר מטח כבוד: "פום, פום, פום." כל דבר שביקשתי – טייפ, תקליטים, אופנוע או הסקודה האדומה – אבא דאג שאקבל.
כשנולדו ילדיי,
אבא התמסר לסיוע בגידולם. הוא נסע בתחבורה ציבורית למודיעין כדי להוציא אותם מהגנים ומבתי הספר, לאכול איתם ארוחת צהריים וללוותם לחוגים. תמיד הגיע עמוס בשקיות עם שתייה מתוקה, עוגיות, תותים, חטיפים וגרעיני רימון מוכנים.
אבא גם אהב את המטבח.
בשישי בערב אפה בורקסים, ובשבת בבוקר הכין פלצעלאך. בשנים מאוחרות יותר נהג להביא פיתות חמות ממאפיות ביפו.
הפרידה ממך, אבא, קשה מנשוא.
נתת לי הכול ועוד קצת, ואני מרגישה שלא עמדתי בסטנדרטים הגבוהים שלך. בחודשים האחרונים לחייך רצית לחזור הביתה או לבוא אליי, ולא יכולתי לקחת אותך. בכל יום הגעתי לבקר, לשמוע איתך מוזיקה ולטייל מעט בחצר, אך נאלצתי להשאיר אותך ולעצור את הדמעות עד שנכנסתי לרכב.
סליחה, אבא. סליחה גדולה שלא הספקתי להגיע.
נוח בשלום, אבא.
💙
שלח לחבר