אשר קאהן 1948-2021

יערה: סבא שלנו, הסיטואציה הזאת פשוט מרגישה לא אמיתית, מישהו המציא אותה, אחרת איך יכול להיות שאנחנו כל המשפחה בלעדייך, אתה אף פעם לא היית מפסיד את זה. המשפחה שלנו תמיד הייתה הדבר הכי חשוב לך, כשהיינו כולנו תמיד נראית הסבא הכי מאושר שיש. הבית שלכם, שלך ושל סבתא, הוא תמיד בשבילנו מקום כיף, בטוח וחם, מקום לבוא אליו ולשכוח ממה שקורה בחיים באותו רגע ופשוט להיות עם שני האנשים הכי שמחים ואופטימיים שאנחנו מכירים וכל כך אוהבים. כולנו תמיד הרגשנו שאתה גאה בנו, אוהב אותנו ומקבל אותנו בדיוק כמו שאנחנו. לימדת אותנו כל כך הרבה, על החיים, על עצמנו, אף פעם לא לוותר ותמיד לדעת לצחוק, גם כשקשה, ידעת לעזור לנו ולשים לב אלינו. גם כשהמצב היה קשה תמיד היית מספר בדיחות בצורה שנונה, זאת שמיוחדת רק לך. מיכאל: מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, אנחנו זוכרים אותך שם בשבילנו, כשהייתי קטן והיה לי קשה לישון בלילה הייתי עולה למיטה שלכם ואתה וסבתא הייתם מעודדים אותי, ואז חשבתי איזה כיף לי שיש לי אתכם. יערה: כשנסענו ללונדון, סבתא, אתה ואני, רציתי מאוד להיות עם צמה, אבל לא סתם צמה, צמה סינית. אתה לא ידעת לעשות אבל היה לך כל כך חשוב לתת לי מה שאני רוצה, שראית סרטונים ביוטיוב עד שהצלחת, ואני רק חשבתי, איזה מזל יש לי שיש לי סבא כזה, זה הסבא הכי טוב בעולם. ארנון: תמיד כשבאתי אליכם, שאלת אותי מה שלומי ואיך אני מרגיש ותמיד היה לך חשוב לדבר איתי ולהקשיב לי, תמיד כששאלתי אותך שאלה גם אם לא ידעת את התשובה, היית מחפש תשובה בשבילי בכל דרך אפשרית. אני כל כך הערצתי את זה בך, כל פעם שהיה לי עצוב או שהייתי מעוצבן תמיד התעניינת למה אני עצוב או מה עובר עליי. תמיד היה לך אכפת מכל מי שאירחת או פגשת ותמיד רצית לעזור. היית מוכן לעשות כל דבר שהיינו מבקשים ממך, גרמת לנו להרגיש בכל שנייה איתך את האהבה הבלתי נגמרת שלך אלינו. אנחנו מקווים שגם הרגשת כמה אנחנו אוהבים אותך, מעריכים אותך ומעריצים אותך, את הצניעות, האהבה, האכפתיות, האופטימיות ושמחת החיים שלך. מיכאל: תודה שלימדת אותנו איך זה להיות הסבא הכי טוב, בן אדם הכי טוב, תודה שהיית בעולם הזה ונגעת בכל כך הרבה אנשים והפכת אותו לטוב יותר. אנחנו אוהבים אותך ושולחים אליך נשיקות וחיבוקים. אתה תמיד תחייה בלב שלנו ובזיכרונות. כבר מתגעגעים. מאיתנו, הנכדים שלך: יערה, מיכאל, ארנון, רובין ותמרה.

״כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב האוהב הפועם בקצבו של הלב״ אבא שלי, אהוב ליבי, אציל הנפש וטוב הלב, יצאנו למסע היכרות עם המוות. אתה היית המטייל הטוב ביותר במסע. הלכת ראשון בנחישות ובאומץ, הבנת שאין שבילים אחרים ביער וככל שתתעכב בדרך, יהיה לך יותר קשה. ככל שניתן לראות מכאן, המסע שלך נגמר. או שבעצם, הוא עבר התמרה אלינו והוא ממשיך דרכנו. אני ממשיכה בדרך היפה, המפרכת המשונה הזו של החיים והמוות. אני מבינה כעת כמה הם קשורים בקשר עמוק ובלתי ניתן להתרה. 4 החודשים האחרונים שינו את חיי. לעולם לא אשוב להיות כשהייתי, לעולם לא תשוב להיות כשהיית. כמה אהבה נפתחה בליבי מאז שחלית כמה אהבה נפתחה בליבך מאז שחלית. ומאז שהגוף שלך חדל מהיות, אני מרגישה איך האהבה הזו שוטפת אותי. גלים, גלים חזקים, לעיתים קרובות גלים חזקים כל כך שהם מפילים אותי. אבל לפעמים כשאני מצליחה להתייצב קצת במים, אני מצליחה לראות את העיניים הטובות שלך והשפתיים העדינות שלך ולהרגיש אותך יחד איתי. אבא שלי, אהוב ליבי, אציל הנפש וטוב הלב. אני אוהבת אותך. אליה, הבת שלך

אבא שלי, הנה אנחנו עומדים פה נשמטים והקרקע עדיין נוטעת אותנו בתוכה. אותו זיכרון שוב ושוב חוזר אליי. איך כשעברנו מראשון לחצור כשהייתי באלף ובית, היית נקרא לתרגיל והייתי שואלת את אמא, מתי תחזור. כל משך הימים הייתי שואלת, ואמא הייתה עונה שהיא לא יודעת - אולי בשבע, אולי מחר. בזמן שעובר עד שהיית חוזר, הייתי נעשית מאד עצובה, כאילו הלכת לי לאיבוד. בכניסה לבית שלנו היה שביל. כשהיית חוזר מתרגיל, הייתי רצה אליך בשביל. בוקר אחד אני זוכרת אותי מתארגנת בבוקר כמו שתמיד אמרת לנו - מקפלת יפה את השמיכה, לובשת חולצה שאהבתי - סגולה עם פרפרים רקומים עליה, מחכה בחצר בשמש השקטה של שבת ליד מתלה הכביסה בציפייה שתשוב בלי לדעת מתי. פתאום ראיתי אותך צועד מהשביל לכיוון הבית, אני זוכרת כמה מהר רצתי וקפצתי לחבק אותך. אתה היית חזק עם מדים של הטייסת, המשקפיים המרובעים, רק מחייך. החיוך שרק חיכיתי לראות בעיני. כך היה כל חיי. אבא שלי, של החוכמה ושל הביטחון, של ההומור ושל השנינות, של הרצינות ושל כובד האחריות. אתה ואמא לימדתם אותי את כל מה שיש לדעת על העולם הזה ועל העולם שלי, בחיק החם והמקבל תמיד. זה תמיד חי בתוכי. כאשר נפרדנו מהמשך ההיסטוריה שלך שנקטעה ביום רביעי בלילה, חשבתי על הריצה בשביל על קפיצה והחיבוק, על החיוך. חשבתי כמה אני אוהבת אותך וכל כך שמחה שאתה אבא שלי דווקא. וכמה לא יכולתי לבקש אבא טוב ומעולה יותר. סליחה אבא על כל הבעיות שעשיתי לך. הלוואי שרק היית כאן עכשיו והייתי יכולה שוב להגיד לך בדיוק את הדברים האלה.

אשר האביר שלי, מה בעצם חיבר ביננו? אהבה ממבט ראשון??? מצידו כן אשר טען שהוא התאהב בי – אצל אשר כן. ומצידי- אצלי זו הייתה אינטואיציה אינטואיציה שהפכה לאהבת נפש. מזלי או מזלנו שאשר העדין והמופנם התעקש ולא הירפה, וזימן לנו זוגיות ומשפחתיות , אוהבת נהדרת ויחודית. יצאנו יחד למסע בו גילינו אחד את השנייה צמחנו יחד, למדנו בגרנו והפכנו לזוג מאלה הדי דביקים עושים כמעט כל דבר יחד.... ההבדל לעיתים מטשטש ואנחנו כמעט אחד. האהבה שלך ללא גבול ובלי תנאי, המסירות וכל מה שאתה ,הם הכח המניע לעוצמות שלי, שלנו - לחיים. התקופה האחרונה בה האסון ניחת עלינו הייתה מפחידה ומאיימת מחד וחיזקה וקירבה מאידך. כשאני מסתכלת על הילדים והנכדים אני רואה צדדים שלך אשר זה משמח, מנחם וגם מעציב ואפילו במראה, רואה את דמותך. השארת כל כך הרבה ממך, והגדול בהם הוא המשפחה. ועל כולנו שורה אהבתך. כפי שניווטת בנחישות את חייך, כך היית ותישאר עבורנו המצפן הערכי והמוסרי, וכך גם מעמד זה נעשה בדרכך המיוחדת. כפי שציווית לנו במכתב שהקפדת לעדכן בחמישי האחרון: "החליטו בעצמכם על דרכיכם, אל תניחו לחיים לסחוף אתכם" מנשקת מחבקת ואומרת שלום, ציפי אהובתך.

הספד לאבא אבא מתוק ואהוב שלי. לא יתום שילחת אותי לדרכי. בעגלה מלאה בצידת הלב שילחת אותי. בחוכמת הלב, ובבינת השכל ובדעת הרוח. כי היהודי, הלא אתה יודע, מה כבר יש לו שבאמת שלו, שלא שאול עמו, שאול בלי שיוחזר. אני שואל את כל מה שנתת לי, שואל מבלי להחזיר, שואל בשביל עצמי ושואל כדי להשאיל לבני וכך הלאה בשלשלת הדורות. אני שואל את קולך ודרך דיבורך והלצותיך. אבא אהוב שלי, אף שנולדת עקור ומתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב הצורר את צור מחצבתנו, צימחת שורשים בכוחות עצמך. מתוך אור גנוז שלך נתת שורשים ברוח והרבצת בי תורה והנחלת לי את אהבת המילה והמחשבה והספרות, הו הספרות. ובנפש עדינה לימדת אותי לאהוב ולצחוק. ובידי זהב היכית שורשים בגוף ובחומר ולימדת אותי לחבק וללטף ולנשק עד בלי די. אמנם למדתי להכות בפטיש ובאזמל, אבא, אך לאחוז במכחול כפי שאחזת זאת לא אוכל. תמיד אמרת שיש בינינו הבנה בלתי אמצעית. שדי לנו במבט חטוף ועמוק, ברפרוף המגע והנה אתה מבין אותי ואני אותך, אתה לליבי ואני לליבך בלא אומר ודברים. כך היה עד שעת השקיעה הגדולה כשהמתקנו וויץ אחרון ופניך שחקו מבעד למסיכה. אבל הלוואי שבכל זאת נוכל להגניב מילה והבנה, פה ושם. מילה שתתגלגל למילה ועוד מילה והיא בתורה תהיה לוואָרט, דבר תורה, דבר אשר בן יוסף שיצא מקצה הארץ ועד קצה. אני חושב על מסע הפרידה שלנו בחמשת החודשים האחרונים. ואני נזכר במוטל בן פייסי החזן של שלום עליכם ועל ורתר הצעיר של גיתה. שניהם פוצחים במסעם מאושרים. הראשון אומר: מיר איז גוט - איך בין א יתום, כלומר אשרי יתום אני. השני כותב: Wie froh bin ich, daß ich weg bin! כלומר, אשרי שנסתלקתי. אבא, אני יתום מאושר באשר אני יתום שלך. ואתה מאושר, שנסתלקת כמו ורתר בדרכך שלך ואף כומר לא ילווה אותך כי אם אהוביך. אבא מתוק ואהוב שלי, נסתלקת בספטמבר ואני משלח אותך לדרכך מצוייד בשיר של צלאן שמוזג את עצב היהודי בצחוקו ומרווה בשמן את אפרו. שימתקו לך רגבי האדמה ואתה להם כפי שמתקת לי. נֵזֶר ספטמבר (מתוך האוסף החול מן הכדים)   מְתוֹפֵף הַנַּקָּר עַל עָנָף אֶת הַזְּמַן הָרַחוּם: כָּךְ אֶצֹּק אֶת הַשֶּׁמֶן עַל אֵפֶר, לִבְנֶה וְאַשּׁוּחַ. וְאֶקְרֹץ לֶעָנָן. אֲפַרְכֵּס אֶת בִּגְדִי הַבָּלוּי. וְאָנִיף אֶת גַּרְזֶן-הַכֶּסֶף לַכּוֹכָב בָּרוּחַ.   הַשְּׁחָקִים בַּמִּזְרָח עֲמוּסִים רִקְמָה שֶׁל מֶשִׁי: שְׁמֵךְ הַמָּתוֹק, אֶרֶג-רוּנִים סְתָוִי. הָהּ, קָשַׁרְתִּי בְּרַפְיָה אַרְצִית אֶת לִבִּי לְגֶפֶן-שָׁמַיִם וְאֶבְכֶּה, עִם הָרוּחַ הַקָּם, עַל כִּי אַתְּה שָׁרָ בְּלִי הֶגֶה וָהִי .   לְמַטָּה אֵלַי מִתְגַּלְגֶּלֶת דְּלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ: צִלְצֵל הַזְּמַן הָרוֹפֵא בִּשְׁבִילִים שׁוֹמֵמִים. לֹא שֶׁלִּי הָאַחֲרוֹן, אַךְ זָהָב מַסְבִּיר-פָּנִים הוּא. כָּךְ עוֹלֶה לָךְ כְּמוֹ לִי מָסַךְ הַגְּשָׁמִים.

אשר יודע מציאות בשקט. מאז שנות ה 60, עם חיוך קליל מתחת לשפם שלא היה. ותגובה מדודה, מדויקת, בדיבור איטי. סקרנות אדירה כל הזמן. כמה פעמים שאלת שאלות. ואני רק תישאל אהנה להסביר. ובסוף. אתה מבהיר מוסף הסבר ממקור נוסף. אמירת פילוסוף שחידד "שאמר". לא פעם תהיתי שאלת עבורי? בכדי שאהנה להסביר. לדבר. אך הבחנתי שהקשב מלא, לא הקשבת נימוס. אמת . אמת. כפי שפירטי המחלה היו ברורים לך. הבטת בלבן של עיני המחלה וצעדתה / הצעדתה בהכרה עד לסוף. מקווה לזכור אותך כפי שהיית. תלווה אותנו בדרך שנותרה לנו. בזיכרון, בלקח ודעת. אתנו תהיה בדרך. אתנו אתה. תודה לך אשר. אשר קאהן. קאהן ב .ק. תודה אפרים.

אהוב שלי בזמן האחרון המחלה סיפקה לנו זמן איכות לשיחות על הכול. אבל אף פעם לא באמת אמרנו לך שאתה עמוק בליבנו היית ותישאר המיוחד באדם. למרות הכאב הצורב בכל פינה של הגוף לא נוכל לעולם לשכוח איזה איש גדול היית ! את השנינות, הפשטות, האהבה האינסופית לצאצאים, לצבעוניות שלך, לדעות הקיצוניות שלך שהצביעו על יושרה ואהבה , לאהבתך לציפי, לחברות האמיתית, לפשטידת הבצל עם היצירה מעל, לחיתוך המדויק של התפוח לפני ראש השנה, את היינות המשובחים שהשקית אותנו למצב רוח מרומם, את קצב ההליכה שלך, הלוך וחזור כשאנחנו בקושי צועדים הלוך, את ההליכה שלך אנגז'ה עם הדודה חנה, את הלבטים, ההחלטות, את העזרה האינסופית לילדים, איסוף מסובך מהמסגרות גם אם צריך להוציא שניים מהם באותה שעה, משחק כדור-רגל עם מיכאל וארנון בגני שרונה, את ניהול השיפוצים אצל ליהיא ועוד ועוד. אשר שלנו, היית ותישאר בשבילנו דמות מופת אתה כבר חסר לנו ! שמור על כל אלה שלמעלה ואנחנו נשמור על היקרים שלך למטה. אוהבים וכבר מתגעגעים

ההספד בלוויה.