אתר הנצחה לזכר

עדנה קראוז 1949-2021

עדנה קראוז
מקום לידה: ישראל ירושלים
מקום פטירה: ישראל רמת גן

בית עלמין:
ישוב: כפר סבא
בית עלמין: מנוחה נכונה
גוש: גוש ב
גוש:
חלקה: ד
שורה: 3







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

עדנה נולדה בירושלים, ב- 22.8.1949, בשכונת אבו טור, להוריה, אברהם ורחל אינגבר. 

אביה אברהם אינגבר נולד בפולין, בNisko  ב- 1.5.1906. משפחתו גרה בחווה חלקאית בפולין והוא למד משפטים באוניברסיטה וגם בפקולטה לחקלאות. אביה נולד למשפחה דתית, אך הוא איננו היה אדם דתי.  כאשר פרצה מלחמת העולם השניה ב- 1939, הוא הגיע לרוסיה באותה רכבת בה הגיעה רחל, אך בשלב זה הם עדיין לא הכירו. אברהם היה ברכבת עם אימו, אחותו ג'וניה, אחותו רנה, בעלה וילדיהם. הוא היה ברוסיה עד שנת 1946 ואח"כ חזר לפולין, כך גם רחל. בשלב זה המשפחה התפצלה. רנה נשארה בפולין, רחל עברה יחד עם אימה ועם ג'וניה ואברהם לצ'כוסלובקיה והם שהו תקופה בגרמניה, שם גם נישאו בשנת 1947. לאחר מכן רחל ואברהם הגיעו לישראל, יחד עם יוליה, אימה של רחל ובשנת 1949, עדנה נולדה. אברהם נפטר ב- 23.8.77 משטף דם במוח. 

חודשיים לאחר מותו של אברהם, נפטרה יוליה, איטה טננבאום, אימה של רחל, ב29.9.1977. 

רחל אינגבר, לבית טננבאום, אימה של עדנה, נולדה ב- 1917 בוינה. מקור השם טננבאום הוא מגרמנית ופירושו- עץ אשוח. בילדותה המשפחה עברה לפולין. כשפרצה מלחמת העולם השניה, הרוסים לקחו את אביה של רחל (איזידור) ואת אחיה, יעקב (קובה) למאסר והם נירצחו ע"י הגרמנים. רחל ואימה יוליה (לבית שפנר), הוגלו לרוסיה והיו 6 שנים במחנה עבודה בסיביר, בתנאים קשים. בקיץ הוציאו אבטיחים מהאדמה ובחורף הוציאו תפוחי אדמה.  רחל למדה בקונסרבטוריון והספיקה ללמוד צרפתית באוניברסיטה, עד פרוץ המלחמה. רחל גדלה בבית מסורתי. אביה של רחל היה עורך דין מפורסם וראש הקהילה היהודית ודאג לאישורי כניסה לארץ ישראל. אמה יוליה, ייסדה בית ספר לבנות יהודיות שפעל 7 שנים ועבר לבעלות אחרת ואח"כ יסדה בית חרושת לשטיחים.

לאחר מלחמת העולם, בה שהו 6 שנים ברוסיה, הם עברו לפולין, משם לצ'כוסלובקיה, אח"כ עברו לאוסטריה ולגרמניה. לאחר שהות של שנתיים וחצי בגרמניה, התאפשר להם לעלות לארץ ישראל ולאחר מסע קשה באוניה, ב- 1949, הם הגיעו לארץ.

סבתה של עדנה, יוליה, כתבה את זיכרונותיה מהמלחמה, בכתב ידה בפולנית.

הדברים הבאים מבוססים על תרגום כתב ידה של סבתה יוליה, ע"י אימה רחל:

"גם לאחר שבעלי , נעצר ב 10.4.1940 לא איבדתי תקווה והייתה בטוחה שהוא ישוחרר כעבור מספר ימים, הרי אין בו אשמה, במשך כל החיים  צעד בדרך הישרה, עבד והקריב את עצמו עבור בני אדם ורק טובתם הייתה לנגד עיניו. לכן סברתי שזאת כנראה איזו טעות מרה, אי הבנה, שהכל יתברר בזמן הקצר ביותר, האמת חייבת לנצח. לא כך קרה . כעבור 3 ימים הגיעו 4 אנשים מנ.ק.ו.ד (הגוף שאחראי על שיטור וביטחון בבריה"מ ונינ אחראי על מדיניות הטיהורים). שוב ערכו חיפוש ובאותה הזדמנות הקריאו לי (ליוליה) את גזר הדין על העברתנו לרוסיה וגם הוסיפו שבני (יעקב- קובה), אשר לבד בגימנסיה, יופנה אלינו. קיבלתי הכל לכאורה בשקט, אך הלב כאילו קפא. הייתה תחושה של מוות ואני הסתכלתי על גופתי והתפלאתי שאני יכולה לנוע. 15 דקות נתנו לני כדי לארוז כמה דברים. הואיל והבנתי שהעקירה כוללת את כל המשפחה, לקחתי גם דברים השייכים לבעלי, כלי מיטה. הכל התנהל בקשיים גדולים, גם בגלל הצפיפות, הואיל ולא גרנו עוד בדירה שלנו, הקציבו לנו חדר אחד בלבד.  בחדר עמדו 3 מיטות, פסנתר כנף, ארון, שידה ובינהם היה מעבר צר בלבד. כח הדברים נפלו מהידיים והתגלגלו על הרצפה. הם האיצו להיחפז, עוד 10 דקות, עוד 5 דקות.ואז ניתנה הפקודה: ללכת! תפסתי מעיל ישן קל וכך יצאתי מהבית. השכנה היתה עדה למתרחש ובכתה חרש, אני וביתי היינו שקטות. בתחנת הרכבת, הודיעו לי  מזכיר נ.ק.ו.ד, שבעלי מחכה לנו בקרון, דבר שהיה שקר כמובן. תיארתי לעצמי שבעלי יחד עם אסירים אחרים נמצא בקרון מיוחד ובדרך יצורף אלינו.  התקווה הזאת  נכרתה על ידי  קצין מבוגר, אליו פניתי לבירור הבעיה. הוא הסתכל עלינו במבט מוזר ועצוב ואמר שזה עניין פוליטי. הבנתי שלא אראה את בעלי. המסע שלנו נמשך שבועיים, בתנאים לא תנאים. בדרך האוזניים קלטו עוד רכבות רבות, דומות לשלנו, היו קריאות הדדיות, שמענו שמות של ערים שונות, דרוהוביץ', סטניסלבוב, טרנופול, סטריי, לבוב ועוד.כששמעתי ללבוב, ניסיתי לפגוש את בני, הרי הבטיחו לי שהוא יצורף אלינו. סבלתי עינויים קשים, פחדתי שהוא נמצא ברכבצ, בודד, רעב, מדוכא. השתגעתי, לא מצאו מנוחה. תוך ימים ספורים חל שינוי ניכר. בדרך קיבלנו לחם, ואוכל בצהריים  קיבלנו 4 פעמים.  בהגיענו לעיר רוסטוב, הרשו לנו בפעם הראשונה לנשום אויר. המרחק מהבית היה כבר רב מאוד. הגענו לעיירה דז'ורון, משם העבירו את האנשים לקולחוזים. אני ובתי ועוד מספר משפחות פולניות הועברנו לקולחוז אוקראיני. שכרנו שם שכרו חדר קטן ומייד קראו לנו לצאת לעבודה. היתה עונת הזריעה בגן שהיה מרוחק 14 ק"מ מהכפר וכל בוקר השכם הגיעה משאית מביאה אותנו למקום העבודה. בתי (רחל) הייתה חייבת להישאר ללון שם בצריף יחד עם כל הבחורות, אותי היו מחזירים לכפר בגמר היום. הפרידה הזאת הייתה קשה עלינו עד מאוד, גם הגעגועים ליקירינו ולבית ולכל שהיה ואיננו עוד, שברו את הלב. 

מצאנו מעט נחמה בזיכרונות, בשיחות, בתוכניות ובציפיה לידיעות. פתאום לפתע נשלחנו לקולחוז קזכי לעבודה מפרכת. עבדנו  בסלילת כבישים,  בנינו מחסום בערבה לגובה של מספר מטרים, אשר נועדו לעצירת השלגים הנמסים באביב, כדי שהערבה תוכל לספוג יותר מים. באותו קולחוז סבלנו ייסורים קשים מאוד. המכסה היומית לחפיפירת האדמה ולהוצאתה הייתה 5 מ"ק.  אני חפרתי ובתי הוליכה את המריצה הכבדה. קשה לתאר את כאבי  בראותי את בתי עובדת עבודת פרך ובשמעי את החריקות של המריצה.קיבלנו 200 גרם לחם ביום וללא מזון נוסף. בהפסקת צהריים קששנו עצים כדי להבעיר אש וקצת עלים מהערבה על מנת  לבשל מרק. הלכנו אל הקזחים לקנות חלב, אבל הלכלוך הנורא והכדים דחו אותנו, כך  שרעבנו במלוא מובן המילה. מקום המגורים שלנו היה חדר קטן, בלי חלונות ובלי דלת.  הביאו לתוכו אנשים נוספים , אך הם היו מקולחוזים קרובים וברחו כעבור יומיים.

אנחנו נאלצנו להישאר 6 שבועות, המרחק מהקולחוז האוקראיני, בו שהינו מהתחלה, היה 120 ק"מ. לשמחתנו הגיעה משאית והחזירה אותנו אל הקולחוז "שלנו". שם לפחות היה לנו חדר קטן ונקי. הייתה בדיוק העונה של  קציר השחת, עבדנו קשה תחת החמה הקופחת, לעיתים נדמה היה שלא נוכל להחזיק מעמד. לחם לא קיבלנו. היינו קמות עם זריחת השמש, מכינות 2 לביבות ומתייצבות לעבודה הקשה היום-יומית. עם סיום עונת הקציר נאלצה בתי שוב לשהות בצריף בגן הירק ואני עבדתי בדיש, עבודה מפרכת. היו אלה זמנים קשים ביותר עבורנו. בתי מידי פעם היתה בורחת מהגן וחוזרת לשם בעל כורחה. הסתיו הגיע, המחשבה על החורף המתקרב מילאה אותנו בפחד גדול. נוסף לכך הדאגה ליקירנו, לסבלותיהם, הגעגועים, כל זה לא נתן לנו מנוח. שכרנו חדר יחד עם עוד 2 משפחות פולניות, על מנת להקל עלינו את החימום בחורף. לפעמים התבוננתי בערבה, הייתה יפה מאוד, נרחבת, אין סופית ומעליה השמים עם כל צבעי הקשת, נפעמתי מכל היופי הזה. פרחי הערבה, אורחות גמלים, שכל כך התאימו לנוף, לא חיממו את לבי ולא השתוקקתי שיקירינו יהיו כאן איתי, רק חלמתי תמיד כיצד לצאת מפה לעולם הנרחב. ב-4.10, ירד השלג הראשון ואנחנו לא היינו מוכנות לחורף לחלוטין.למזלנו, החורף לא היה כל כך קשה כמו תמיד והצלחנו לשרוד במעילים הקלים ובנעליים שלנו. באביב חליתי בדלקת ריאות ורק כעבור 10  ימים סוף סוף הצליחה בתי לקבל זוג סוסים והעבירה אותי לבית - חולים בעיירה אמבה. הנסיעה עברה  בקשיים גדולים. השלגים הפשירו, הנהר עלה על גדותיו והצליחה היתה מסוכנת, אך בסופו של דבר הגענו אל מחוז חפצנו. אושפזתי בבית חולים לתקופה של 3 שבועות, אחר כך השתדלתי להשיג אישורים מתאימים כדי לנוכל להישאר להתגורר באמבה, אבל הממונה של נ.ק.ו.ד התנגד לעזיבתנו את הקולחוז. הרשה רק שהיה של מספר שבועות לריפוי וכך הסתיימה הפרשה. 

החלו להישמע שמועות על שחרורם של אזרחים פולנים מהמחנות, על הקמת צבא פולני בבוזולוק, לכאורה הורגש משב של חופש. בספטמבר הגיע אלי במפתיע קרוב משפחה שחיפש את אשתו וילדיו. הוא היה הראשון מהקרובים ששוחרר מהמחנה.

פתאום פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה. היאוש גבר, ידעתי שהניתוק  מיקיריי יהיה מוחלט, שלא יגיעו אלי ידיעות מהם. לדאבוני, לא ידעתי למה מסוגלים הכרמנים. בנתיים החלו להוציא את האזרחים הפולנים מאמבה, לא חיכינו עוד וחזרנו לקולחוז. בתי שוב עבדה קשה מאוד במשך כל הקיץ. באוגוסט נקראנו אל ועד הכפר, שם  לקחו מכולנו  את תעודות הזיהוי הרוסיות  (שנתנו לנו מקודם) ומסרו לנו תעודות פולניות. דבר זה התבצע על סמך החוזה, אשר נחתם בין גנרל סיקורסקי לבין הממשלה הסובייטית. בכל זאת  לא הרשו לנו עדיין לעזוב את הקולחוז, אלא לאחר סיום כל העבודות בחקלאות.

בדצמבר 1941, עזבנו סוף סוף את הקולחוז ועברנו לאמבה, עיירה או כפר גדול ושם החיים היו קלים יותר, מכיוון שקיבלנו 400 גרם לחם ליום, דבר שלא היה קודם בקולחוז וגם היה אפשר להשיג פחם, כך שלא קפאנו עוד בחורף. אמבה היתה תחנת רכבת גדולה. היינו הולכות לתחנה בתקווה  לפגוש אזרחים פולנים, משוחררים מהמחנות, ולשמוע חדשות. פגשנו אותם  ממהרים להצטרף ליחידות צבאיות, למשפחותיהם, נוסעים השקועים בחיפוש קרובים או ידידים, או נוסעים ללא מטרה מוגדרת, סתם למען השוטטות. הם חצו את רוסיה לאורכה ולרוחבה, ראו הרבה, חוויות רבות עברו עליהם, הטיבו לספר ואנחנו האזנו לסיפורים כאילו היו אגדות פנטסטיות. לאיש מהם לא היהו ידיעות על בעלי, איש לא פגש אותו בשום מחנה. הייתה זו עבורנו ראיה מספיקה, שבעלי אינו נמצא ברוסיה והיינו מרוצות. בדימיוני ראיתי את בעלי אחרי שחרורו מהכלא ונמצא יחד  עם בננו וחלמנו על מפגש בזמן הקרוב ביותר.

כך חלפו חודשים, בתחילת האביב בתי נסעב לדרום כדי לבדוק את התנאים, מכיוון שהשתוקקנו מכל הלב להגיע לאזורים האלה, שמשם ישנה דרך  המובילה לארץ ישראל והיא נראתה כה קרובה ואפשרית להשגה. בנתיים  בתי חזרה והידיעות בפיה לא היו מעודדות. למרות זאת החלו בדרום לצאת לחוץ לארץ, דבר שנודע לנו מאוחר יותר. הצער שלנו היה כבד, אבל קיווינו שתהיה הזדמנות  נוספת ותורינו יגיע. ושוב חלפו שבועות במתח וציפיה. יום אחד, בתי, אשר עסדה בקואופרטיב בתור קופאית, חזרה הביתה ובפיה בשורה, שלאחת הפולניות הגיע בן דוד מיאנג-יול, מקום בו מקימים צבא פולני. היו בינינו יחסי ידידות ולכן פנינו אליה לשמוע את החדשות. לאכזבתנו, יחסה השתנה, מצאנו  לפנינו אשה זרה, סגורה. הלבביות נעלה ולא הצלחנו להבין את הסיבה לשינוי הפתאומי. כעבור מספר ימים היא עזבה יחד עם בן דודה, בלי פרידה ואז החלו שיחות סודיות, לחישות בין הפולניות. הן הסתובבו בתחנת הרכבת, נפגשו עם אנשי צבא פולניים, שלחו וקיבלו מברקים. מהמילים המקוטעות אפשר היה להבין כי מועד השחרור קרוב. מדובר  בפולנים שיעברו מרוסיה לאירן, אבל לא כולם יוכלו לסוע.  הרגשנו שאנחנו היהודים, אמורים להישאר כאן ולכן כל הסודיות. הוגלנו בתור אזרחיות פולניות ועכשיו הזכות הזאת נלקחה מאיתנו, תמיד אותו גורל יהודי. הסובייטים ראו בנו  פטריוטים פולנים, לעומת זאת  הפולנים הדביקו לנו תווית קומוניסטית. כאב גדול ביותר גרמה לנו המחשבה,  שהאויבים שלנו יסעו לארץ ישראל שלנו ויספרו שם לכל מי שמעוניינים לשמוע, על היחסים המצויינים שהיו להם עם היהודים ברוסיה, על החיבה וההערכה ההדדית. אנחנו  נמשיך לחיות עם הגעגועים בלב, והם יהנו מהחופש. אני ובתי חיכינו עד אוקטובר 1942. המשפחות האחרונות מצאו את הגבול סגור וחזרו למקומן. היה זה בסוף אוגוסט. הקואופרטיב הפולני עמד להיסגר בגלל מחסור בכוח אדם, לאחר עזיבתן של הפולניות. אנחנו  עברנו לעיירת מחוז, דז'ורון, שם התגוררו הידדים שלנו, משפחת פרנס, כדי להקל על הבדידות הקשה.  בתי החלה לעבוד בקואופרטיב פולני בהנהלת חשבונות ובערבים היתה נותנת שיעורים פרטיים. אני עבדתי באותו קואופרטיב בסריגה וכך הצלחנו לשרוד. 

כאשר בפברואר 1943, היה ניתוק ביחסים הדיפלומטיים בין הסובייטים לפולין והשגרירות הפולנית עזבה, החלה תקופה קשה עבורנו. שוב מסרו לנו תעודות זיהוי רוסיות  והפכנו לאויבי העם. בלענו ידיעות מהחזית, עקבנו אחרי פעולת מלחמה. כמה רצינו שהמלחמה האיומה  הזאת תסתיים במהירות ונוכל לחזור למשפחתנו, או לפחות לשמוע מה קורה איתם. היינו מלאות דאגה ואי שקט והרגשה קשה.  בכל זאת לא רצינו להאמין שאסון פגע ביקירנו הטהורים,  עדיין לא איבדנו תקווה שנתראה איתם, כשהם חיים ובריאים. סופרת פולנית ידועה ועסקנית  ציבורית, ונדה וסילבסקה הציעה הקמת צבא פולני על אדמת הסובייטים. הסיסמה שנזרקה על  ידי, מצאה  הד אצל אזרחים  פולניים,  לא רק גברים, אלא גם נשים שנרשמו בהמוניהם לצבא הפולני. ונדה וסילבסקה הקימה איגוד הפטריוטים  הפולנים.  הוחל בטיפול יותר אישי, היחס של השלטונות הסובייטים והאוכלוסיה המקומית אלינו השתנה לטובה. בתי טיפלה בענף התרבות וההשכלה במסגרת האיגוד, ארגנה הרצאות, מסיבות, הצגות,  הייתה מוציאה  עיתון פולני, היתה פעילה מאוד,  הרוח החיה של הגולים.

כך חיינו בציפייה לרגע, בו מקומותינו יטהרו מהאויב ונקבל סימן חיים מיקירינו.  הגרמנים היו בנסיגה, הצבא הסובייטי התקדם וכבש עיר אחר עיר. היו מגיעים אנשים  עם סיפורים נוראיים, כיצד הגרמנים התעללו ביהודים והרגו את כולם. היו אלה ידיעות מחרידות, אבל עדיין  השלנו את עצמנו בתקוות-שווא  שאלה דברים  מוגזמים, שלא יתכן  שאנשים בעלי תרבות יבצעו מעשים איומים כאלה. הלב  מאן להאמין.  סוף סוף לבוב נכבשה ע"י הצבא הסובייטי והפולני. כתבנו מכתבים, אבל לא היה כבר למי לכתוב והמכתבים היו חוזרים. האויב היה שבור  ומחוסל, אך מאוחר, מאוחר מידי. עלטה השתלטה על העולם.  עבורי החיים נסתיימו.  באביב 1945, החלו לדבר על חזרתנו. בתי כתבה שירים רבים על נושאים הקשורים בחיינו.

בחודש מאי בא שלום אל העולם, אחרי טבח של 6 שנים. המילה "שלום" סובבה בכל העולם וגרמה שמחה ואושר, אך עבורנו זה כבר היה ללא משמעות".

עם העליה לארץ, בהתחלה רחל, אברהם ויוליה שהו בנמל חיפה, משם הועברו לאוהלים בבית עולים בחדרה, עם משפחה נוספת. רחל החלה לעבוד כמורה לפסנתר. לאחר זמן קצר עברו לירושלים, שם נולדה עדנה. תחילה התגוררו  בבית עולים בגבעת שאול ומשם עברו לאבו טור, סמוך לגבול שהיה. משם עברו לקרית יובל, בלוק מספר 8 (כיום גואטמלה 8). אחר כך עברו לרחוב שמואל הנגיד 17, שם התגוררה עדנה עד לנישואיה, בשנת 1970.

רחל עבדה כספרנית במכס ואברהם  קיבל הסמכה בארץ כעורך דין. 

בשנת 1952, כתבה רחל את השיר "הורת הנוער", בזכותו התקבלה לאגודת הקומפוזיטורים. רחל נפטרה ב- 15.1.2002, בגיל 85, מדלקת ריאות. בילדותה כרה כאמור בשכונת אבו טור בירושלים. בכיתה א-ב, עברה המשפחה לקריית יובל ובאמצע כיתה ג' עברו לשכונת רחביה, לשמואל הנגיד 17. עדנה למדה בבית ספר דתי, אוולינה דה רוטשילד, עד סוף כיתה ח.  בכיתה ט עברה ללמוד בתיכון האקדמיה למוסיקה בירושלים, עד סיום לימודיה. 

בילדותה למדה בלט, מגיל 6, פסנתר, מגיל 9, צרפתית, שחיה והתעמלות. בבית ספר יסודי היתה בתנועת בני עקיבא ובתיכון עברה ל"נוער העובד". אביה, הלך בכל שישי ושבת לבית הכנסת ישורון (שם היה לו כיסא שמור על שמו) ועדנה היתה מצטרפת אליו בימי שישי. בחגים כל המשפחה הלכה לבית הכנסת. 

עדנה לא שירתה בצבא בשל היותה בת יחידה ובשל העובדה שבמזור הגיוס שלה היה עודף בנות. במקום שירות צבאי עדנה למדה בבית ספר לאחיות, במשך שנתיים. ב- 1970 התחתנה עם אמנון קראוז ובאותה שנה נולדה ביתם הבכורה, מירב (כיום בארי). 

ב - 21.6.1973, נולדה ביתם השניה, קרן. קרן אושפזה במחלקת פגים, בבית חולים הדסה עין כרם ונפטרה אחרי אספירציה, ב26.7.1973. היא קבורה בגוש-תר, חלקה - ק, שורה - ב, קבר מספר 39. ב - ב1976, נולדה ביתם שלי (כיום צרפתי). 

לאחר נישואיה עברה להתגורר בשכונת טלביה, רחוב דיזרעלי 4, אח"כ עברה המשפחה לרחוב אלקלעי 5 ומשם למנדלי מוכר ספרים מס' 7. ב- 1997, עברו לשכונת מחלה, לרחוב האייל 37. בשנת 2012, עדנה ואמנון נפרדו ועדנה עברה להתגורר ברמת השרון, לסמוך לבנותיה ונכדיה. 

במהלך חיה עבדה במשרד ראש הממשלה, באגף בכיר לביקורת המדינה וגם במחלקה העברית. 

עדנה פתחה פרק חדש בחיה עם המעבר לרמת השרון. היא חיה חיים מלאים וטובים, בנתה זוגיות חדשה, נהנתה מהקרבה לבנותיה ונכדיה והייתה מעורבת ומשמעותית בחייהם. היא המשיכה לעבוד, למדה איטלקית, טיילה בארץ, נהתה מחיי תרבות, הלכה לערבי ריקודים, שירה בציבור ואף הספיקה לבקר בסלובניה וקרואטיה.

עדנה היתה אישה אופטימית, שראתה את הטוב באדם ובכל סיטואציה. נהגה להשתמש במטבעות לשון רבים ומגוונים, בעברית ובאנגלית. אחד המשפטים המאפיינים אותה הוא- "כל עכבה לטובה". זה גם היתה אחד המשפטים האחרונים שאמרה לנכדה עמית, לפני מותה. 

עדנה נפטרה במפתיע, בגיל 72, ב- 24.11.2021, מדימום במוח. עד רגעיה האחרונים היתה בתפקוד מלא, צלולה ואף שמרה על הומור וחדות מחשבה. בהמולת האירוע, בו הובהלה לבית החולים, ב23/11/21, בשעה 19:30 בערב, בכניסה לאמבולנס, הספיקה לומר "אשר יגורתי בא". בנסיעה לבית החולים, עדיין היתה ערה למתרחש וידעה כי מדובר בחשד לCVA. עם ההגעה לבית החולים, בשעה 20:30 בערב, איבדה את הכרתה. בנותיה ונכדיה היו סביבה והקיפו אותה באהבה, עד נשימתה האחרונה ב- 24.11.2021, בשעה 00:51. 

עדנה קיוותה עוד בחייה, שתשאר פעילה, צלולה ועצמאית עד סוף ימיה ותקוותה התממשה. 

קישור לאתר יד ושם למידע אודות סבה, איזידור טננבאום ודודה, יעקב (קובה ) טננבאום, שנספו במלחמת העולם השניה.

https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=979351&ind=1

https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=974702&ind=2

העדפות

עריכה

עדנה היתה אישה אופטימית, אינטילגנטית, נעימה, אצילית ומרשימה, תמיד זקופת קומה (ליידי בריטית אמיתית, בלרינה). היא נראתה כאישה יפה "ללא גיל".

אהבה את כל סוגי המוסיקה, אך בעיקר אהבה להאזין למוזיקה קלאסית ולנגן בפסנתר. היצירה האהובה עליה היתה Appassionata של Beethoven, סונטה מספר 23.  עדנה אהבה מאוד גם את לאונרד כהן והשיר בו ליווינו את ארונה בדרכה האחרונה היה "הללויה" בביצועו. 

בנוסף, עדנה אהבה לקרוא ספרים, לפתור תשבצים, לחקור על כל נושא שעניין אותה, היתה מעודכנת בכל עינייני היומיום והיא היתה בעלת דיעה בכל נושא. אחד הדברים שאיפינו אותה, יותר מכל, הוא היכולת למצוא עניין ושיח עם כל אדם שפגשה. לעדנה היה כישרון לשפות, היא דיברה אנגלית ברמת שפת אם, עד שלפעמים היתה "מתבלבלת" בשפות, או מתקשה למצוא את המונח הנכון בעברית. היא למדה צרפתית, איטלקית ועד שאימה נפטרה, נהגה לשוחח איתה מידי פעם בפולנית.  

לעדנה היה ידע נרחב בתחומים רבים, אשת שיחה מרתקת והתעניינה במיוחד בתחום הרפואה. כינינו אותה בהומור "הרופאה של המשפחה". היא נהגה לחקור את תחום הרפואה והותירה אחריה מחברת עם סיכומים מעמיקים על כל נושא שהעסיק אותה. 

לעדנה היתה מומחיות בסדר וארגון, בכל תחום בחיה. היא נהגה להכין רשימות מסודרות, לקטלג כל דבר, מאירועים בחיים ועד רשימות של קניות, מוסיקה שאהבה, פתגמים וזיכרונות שונים. הכל נשמר בקפדנות ולכל פריט שהיה שמור, היתה משמעות. 

עדנה נהנתה לבלות עם נכדיה, לשוחח איתם, להרכיב איתם פאזלים, לשחק שח, להקשיב למוסיקה שהם אהבו, לעזור להם בלימודים, לבשל איתם ועוד. היא ידעה להתחבר לעולמם והתעניינה בהם והייתה מעודכנת בחייהם, ממש עד הרגע האחרון שלה. 

בחנוכה היתה מכינה את הסופגניות הכי שוות- סופגניות אשל. המאכל האהוב עליה היה שרימפס, סושי ודגים מלוחים. 

עדנה ידעה להקפיד על תזונה מאוזנת ומאוד בריאה, אך לא מנעה מעצמה הנאות. המאכלים שאנחנו זוכרים ואונהים הם: מחית בננות עם קצפת ושקדים קלויים, עוגת טורט עם קצפת ושוקלד מעל ומרק סולת. 

עדנה אהבה את הצבע הטורקיז וגם אדום והרבתה ללבוש פריטים אדומים. 

עדנה ניתה אישה צנועה, שהעדיפה והעריכה את הרוח, על פני החומר. היא לא נזקקה לחוויות גדולות כדי להיות שמחה. היא ידעה להנות מהדברים הפשוטים. ידעה להעריך בריאות איתנה, מפגש משפחתי, שיח מעניין, סרט או ספר טוב וגם השתטות בערב קריוקי עם הבנות, החתנים והנכדים.

היא האמינה שהאושר שלנו טמון קודם כל בעצמנו, במחשבותנו ובלקיחת אחריות על מעשינו.  בנוסף לכך, דגלה בכך שתמיד יש לנו את הבחירה כיצד להסתכל על הדברים, גם אם הם מורכבים ועדנה בחרה להסתכל על הטוב שבכל אדם ובכל סיטואציה. 

ההישג הגדול בחיה שמילא אותה באושר, שלווה וסיפוק הוא ההצלחה שלה לעזוב את ירושלים ולפתוח דף חדש בחייה. בצעד זה היא גילתה כוחות, אומץ, נחישות והתמדה והצליחה להגשים את חלומה ולחיות את החיים כפי שבחרה.

על מצבתה חרוט המשפט שכה אפיין את דמותה: "בעוצמה שקטה, חוכמה, ראיית הטוב ואהבת החיים, הארת את שביל חייך"

הספדים

עריכה

אמא- שלי צרפתי

 מנסה לכתוב לך מבעד לדמעות, וחושבת איך בכלל החיים נראים בלי אמא. גם כשאני כבר אמא, ולא מאוד צעירה, השארת אותי עם חלל. איך זה יהיה לעבור מתחת לבית שלך, כשאת כבר לא שם.
התפקיד של הברכות היה תמיד שלך, בכל אירוע, לידה של נכד, בר מצווה, יום הולדת, עלית זקופה ונרגשת וידעת לברך במילים הכל כך נכונות.
את כבר עכשיו חסרה לי.
הסתלקת כל מהר, עוד בכלל לפני שהצלחנו להבין מה קורה, אבל את כנראה ידעת. הכנת הכל מסודר. עד הרגע האחרון היית צלולה ויפה כל כך. הספקנו לחגוג לפני 8 ימים, יום הולדת למירב ונראת כל כך מאושרת. הספקנו גם לאכול מהסופגניות שלך השנה, כאילו ידעת שלחנוכה לא תגיעי.
 וביום שישי האחרון, למרות שהיית חלשה, לא ויתרת. הגעת אלינו, היית שמחה, אפילו שיחקת עם עמיתי שח מט, פתאום סיפרת סיפורים על העבר, על הילדות ועל סבתא. בכלל נראה שבשבועות האחרונים, עשית מאמץ להיות איתנו יותר, כי אולי כבר הרגשת. היו לנו עוד כל כך הרבה דברים להספיק.
עברת הרבה חוויות בחיים, היית אישה אצילה, אשת תרבות, חזקה, אמיצה ולוחמת אמיתית. אני גאה בך על מה שהשגת, על הדרך המיוחדת שלך. השנים האחרונות היו שנים טובות ונראה שמצאת שלווה אמיתית. נהנת משגרה של עבודה, לצד טיולים ושלל קונצרטים ומופעים. חיית חיים מהנים והצלחת לראות תמיד את חצי הכוח המלאה..
צחקנו שעם סבתא מתאמים פגישה ביומן, כי תמיד היית עסוקה, עד הקורונה שהפכה הכל.  זכינו בך שעברת לגור קרוב אלינו, היית סבתא כל כך משמעותית עבור הנכדים. לא סבתא ש"מעמידה סירים". אבל ידעת להתחבר לכל אחד במקום שלו. התעניינת בהם, התעניינות אמיתית וכנה. שלטת בפעילויות, מי נמצא באיזה חוג, איזה מבחן היה. היית אוזן קשבת והיית סבתא הכי גאה בעולם, התפעלת מכל אחד מהנכדים וכל אחד היה עבורך הכי מיוחד. היית מרשה לעצמך להשתטות, כולל קריוקי רועש או פילטר מצחיק של אנסטגרם ולהיכנס לעולמם. נהנתי להקשיב לשיחות שלך עם הילדים, הערכתי את הסבלנות, את החוכמה ואת זה שתמיד אמרת את דעתך, גם אם זה לא היה הדבר המקובל.

בתקופה האחרונה הבריאות שלך לא היתה בשיאה. לא ויתרת על שיגרת היום שלך, ולא הסכמת לשקוע במרה שחורה. היה לך חשוב לעבוד כמעט עד הרגע האחרון, להיות עצמאית ופעילה. גם כשמצבך היה פחות טוב, מצאת את הכוחות לחזק אותנו ובמיוחד את עמית, שכל כך דאג לך.
בא לי למחוק את הימים שסבלת באיפוק האופייני שלך ואמרת לי שהכל בסדר ו"קצת משתפר", רק כדי שלא נדאג. לא רצית להטריח, לא רצית להיות לעול, עד הרגע האחרון.
כמה אלוהים אהב אותך, שחסך ממך סבל מתמשך. עד הרגע הכמעט אחרון, היית בבית, בבגדים שלך, לא היית לבד. כשהבנת שהמצב שלך קשה, שקעת בתרדמה שממנה כבר לא שבת. הלכת מאיתנו, שקטה ויפה, מוקפת בכל האוהבים אותך. זכינו להיפרד ממך. זכית להיפרד מאיתנו, פחות או יותר כפי שייחלת לעצמך. רק חבל שזה היה קצת מוקדם.
לא פחדת מהמוות, גם אליו התכוננת והכנת אותנו. כמו בחיים, גם במוות, הכל מסודר.

אני רוצה לזכור אותך זקופה, חזקה, דעתנית, אבל גם צנועה ורגישה, אשת שיחה כל כך חכמה, שיכולה לדבר על כל נושא שבעולם. אישה עם הומור ואפילו הומור שחור שהיה משותף לנו.  אישה שעם המון שקט הצליחה להזיז הרים. את כבר לא כאן בגוף, אבל תישארי בתוכי, בליבי עד יומי האחרון וגם אחרי.
אין לי מילים לתאר את העצב הגדול שמציף אותי, אבל גם את תחושת ההודייה, שלא סבלת ולא תסבלי יותר לעולם.
אוהבת תמיד

שלי



     
גיל בארי
עדנה כבר חלפו השלושים וקשה עדיין לכתוב לזכרך. מילים מנחמות אין לי כאן עדנה. את חסרה לנו ותחסרי לנו עוד רבות. אבל יש כאן תודה שרציתי לומר. תודה על הפרק האחרון של חייך, הפרק הקצר מידי. פרק אמיץ שכתבת בידיים שבריריות וקרות. תודה על הדוגמא שהוא נתן לכולנו לכוח הפנימי של האדם לקחת יוזמה ולשנות את חייו מקצה לקצה. תודה עדנה על 30 שנים של שיחות רבות על מוסיקה, ספרים ואקטואליה. תמיד בפתיחות, פרגון וסקרנות. הן יחסרו לי תמיד. תודה על מירבי ושלי, שתי הבנות החזקות שלך, שבהומור המכברי שלהן ובאהבה הגדולה, טוו קשר חזק מפלדה שמחבר את כולנו למשפחה. המשפחה שלך, עדנה. אין דבר גדול מזה להשאיר לעולם בלכתך. תודה על הכל, את חסרה לי מאוד. גילי

מירב בארי
ממקי שלי, 30 יום חלפו מאז נפרדנו ממך בהלם וכאב ואני חייבת לאמר שהעצב רק מתגבר. את יודעת, זו פעם ראשונה שאני חווה אובדן ממש קרוב, כל התחושות לא מוכרות, אני מגלה בפליאה איך התת מודע שלי כאילו הניח לי על הלב משקולת שמורידה ווליום מהתכונות היותר קלילות שלי: השטותניקיות, השמחה הספונטנית, הדחף לרקוד... כמו הייתי בתוך ענן סמיך. וזה לא שנהגנו לשוחח 3 פעמים ביום, או שעל כל צעד שעשיתי - נהגתי להיוועץ בך, לא.. ולכן אולי עוצמת הכאב הגבוהה תפסה אותי לא מוכנה, פעם ראשונה שלי, כבר אמרנו... בחודש שחלף כמעט לא עזבת לי את המחשבות. היה ממש קשה לסרוק ולמיין את החפצים שלך. אמנם את היית ככ מסודרת והצניעות שלך התבטאה גם במיעוט פריטים. אבל היו אלו ימים ממש הזויים, בהם ישבנו שעות בדירה המסודרת שלך, שלי ואני, סרקנו בכאב חיים שלמים: אלבומים שהציפו זכרונות, רשימות שעשית לדברים שהיה לך חשוב לתעד: קטעי מוסיקה אהובים, שירים שנגעו בך, משפטים שעוררו בך השראה, וגם אבני דרך ופרטים חשובים אצל כל אחד מאיתנו ששום דבר לא יישכח ולא יעבור בלי התייחסות. ראינו בעצב את התיעוד החוקר שלך את מצבך הרפואי, ואיך הוא הידרדר בחודשים האחרונים, כשידעת יותר מכולנו לאן המסלול עתיד לקחת אותך ולכן התעקשת ככ להשלים את ההנחיות בהקדם... ליקטנו בקושי רב את החפצים שהיו השגרה שלך: קערת הדייסה היומית, הספר התורן שהיה פתוח, הפתקים הקטנים על השולחן בסלון עם עטי פיילוט כחול ואדום, השפתון, צעיף המשי הכחול שעוד באותו יום היית איתו... וכך ארזנו את חייך הפיזיים בארגזים ושקיות, וככל שהלך והתרוקן הבית - כך מלאו אצלינו מאגרים של זכרונות ורגשות שלעד יהיו חקוקים בנו. אנחנו עומדים פה היום, פורום מצומצם ואינטימי, הקרובים והאוהבים (מלבד אוריקי, שאיתנו ואיתך בלב), מול המצבה שלך, וזה עדיין לא נתפס... חשבנו הרבה שלי ואני, אילו מילים ישקפו הכי טוב אותך, את מה שאנחנו מרגישות כלפייך, מה חשוב שהדורות הבאים ידעו עלייך. עברנו מסע של חיפוש דרך שירי משוררים שאהבת, משפטי השראה שדיברו אלייך, ובסוף זיקקנו את המילים הכי מדוייקות בעיננו כמספרות אותך ומהוות המורשת שלך עבורינו: אשה חכמה, מלאת כוחות ואופטימיות, שבחרה בחיים של שמחה והוקרה על רגשי אושר קטנים. על המצבה גם חרוט ציור שעשה עמיתי בלב אוהב וכשרון ענק, כל פרח מייצג אותנו, דור ההמשך, שלנצח תהיי בליבנו. את יודעת, אנחנו לא משפחה גדולה, אנחנו רק שתיים - שלי ואני. שונות, אבל גם ממש ממש דומות! החיבור ביננו הוא הכי חזק שאפשר, והקמנו משפחות נפלאות משלנו! כך שהותרת אחרייך משפחה מלאה, מלוכדת, אוהבת, תומכת וחזקה. אני מקווה שהזמן יעשה את שלו, הענן הסמיך יתפוגג, המשקולת על הלב תוסר, ואנחנו ניוותר עם זכרונות מגוונים ומסר שהבטחנו להזכיר אחת לשניה ולהשתדל לקיים: לחיות את החיים מתוך שמחה והוקרת הטוב. ממקי יקרה - את תהיי בליבנו תמיד, באהבה גדולה, הרבה כבוד והערכה עצומה.

שלי צרפתי
24.12.21 אמא כבר חודש שאת לא נמצאת כאן איתנו בגוף, אבל את פה איתנו, אולי קצת יותר מתמיד, אבל עדיין כל כך חסרה. את חסרה כאן בכל יום. בהתלבטויות שהיו לי עם מירב לגבי כל מיני עניינים שהיו החודש, המחשבה הראשונה שקפצה- "שניה, נשאל את אמא", את חסרה בימי שישי, לאסוף אותך בצהריים מחיה שתיכנסי לאוטו ומאיה תתחיל לעשות קולות של חיה ותשאלי אם יש פה תרנגול ואז תצחקו. את חסרה בארוחות ביום שישי, שתגיעי שמחה, תתפעלי מכל אחד מהילדים, תשחקי שח עם עמית, תעירי הערות שיצחיקו אותנו על מה שאת חושבת על המצב, תחמיאי על האוכל ושתמיד יש הרבה מידי. את חסרה כאן עכשיו, כשחשבתי מי כדאי שיקריא שיר שאהבת, המחשבה הראשונה היתה- זה הכי מתאים לך. את חסרה לי כשאני עוברת מתחת לבית שלך, בכל יום, בדרך הביתה ומאיה מבקשת לעלות לסבתא "רק לקצת". את חסרה שאת מבקשת שעמית יגיע לבנות לך רהיט שקנית באיקאה, או שעומר יגיע להסביר לך על הטלפון החדש . חסר לי לשמוע אותך אומרת לי "כן, בשמחה", או "איזו שאלה", כשאני מציעה לך להגיע אלינו, או להצטרף להצגה בבית ספר, מסיבת סוף שנה, או להגיע עם מאיה לחוג שחיה. איזה מזל שהספקנו את זה לפני. כמה זה צובט בלב שלא תראי את רוצם מופיע ומתופף בעוד חודש. את חסרה לי כשאני עוברת מתחת לבית שלך ומחכה לראות את דמותך הזקופה, היפה, ממתינה לי. קשה לדבר בזמן עבר כשאת עוד כל כך פה, בכל אחד מאיתנו. רציתי לספר לך שקרו כל מיני דברים שבטח היו משמחים אותך. עומר הצליח לפרום את הקשר בשרשראות. בטח ראית מלמעלה איך הוא עשה את זה בסבלנות, כאילו קיבל את הכוחות שלך. ועמית התחיל לעבוד בטייסת, בטח היית כל כך גאה, המוסיקה שלך מתנגנת אצלינו בבית וגם הפסנתר בשימוש והשעון שלך ממשיך לרוץ, רק שעכשיו הוא עליי, כי כל כך קשה לי לראות אותו עומד מיותם, זה נותן לי תחושה שאולי תיכף תבקשי שאביא לך אותו ואני יודעת שזה לא יקרה. חוץ מזה שלמאיה מתנדנדות שיניים שעוד מעט היא תוכל לשמור בקופסא שהבאת לה ורותם קורא באנגלית את הדייג ודג הזהב. זה היה התפקיד שלך לשבת איתו על השיעורים באנגלית. איזה מזל היה לנו שבעשור האחרון בזכות העוצמות שבך, עברת קרוב אלינו ויכולנו לצבור הרבה יותר חוויות משמעותיות וטובות ביחד. בחפירה די שטחית שהצלחנו לעשות במסמכים שנשארו (ואני חייבת להגיד תודה על הסדר שהשארת אחריך, היתה לנו עבודה די פשוטה מההיבט הטכני), שוב התוודענו לעובדה שאת נצר למשפחה כל כך מיוחדת עם נשים חזקות ואמיצות. כך גם את. עם כל טלטלות החיים, לא בזבזת זמן על מחשבות שליליות, ידעת להעריך את החיים ולחיות אותם במלואם, לצור את האושר שלך, להיות אופטימית. אתמול זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי להסתכל בטלפון שלך ולנסות להבין מה עבר עליך בשעות האחרונות, כשכבר הראש כאב, אבל עדיין היית מספיק בפוקוס כדי להודיע שלא תגיעי לחיה מחר. באותו בוקר, חיפשת לראות איך מרגישים שיש קריש דם ומה הסימנים לקריש דם בראש. כמה היית חזקה לשמור את החששות שלך לעצמך, עד השניה האחרונה, לא רצית להדאיג אותנו ואולי גם לא רצית לקבל לכך אישור בעצמך. כשעליתי אליך הביתה ושמעת את השיחה של עם מד"א, אמרת "מה פתאום חשד לאירוע מוחי" ובאמבולנס כששמעת שמדברים על CVA אמרת שזה לא טוב. אולי חששת שינסו להציל אותך ממצב בלתי אפשרי ואולי רצית פשוט לשקוע בשינה בבית ולא לקום. לעולם לא נדע מה התחולל אצלך בפנים. שמרת אצלך הרבה שירים ומשפטים עם מסרים שהיו לך משמעותיים וחשובים, אחד המשפטים שהיו שמורים אצלך היה – "הזמן מרפא כמעט הכל, תן לזמן קצת זמן". אז הזמן עובר ואת השארת אחריך כל כך הרבה- לא הלכת סתם – השארת בעולם הזה חותם. מאחלת לכולנו שנצליח להגשים את האמונה החזקה שלך שחשוב לשמוח במה שיש לנו בחיים, לפעול למען המטרות שלנו, להעריך כל יום, להישאר אופטימיים ובעיקר להיות אנשים טובים לעצמנו ולסביבה. אני מקווה שהנפש שלך משוחררת ושאולי התאחדת עם היקרים לך שכבר לא כאן, מרגישה אותנו מהמקום שאת נמצאת בו עכשיו ושומרת עלינו משם. בגלל שאת היית אישה של מילים ותמיד ידעת לכתוב כל כך מדויק, הרשתי לעצמי לצטט מתוך ההספד שכתבת לסבתא רלוש, משפט שכל כך מאפיין גם אותך: " נר חיה כבה כמעט באחת וזאת נחמתי. ניסיתי לתאר במילים ספורות, חיים שלמים ולעניות דעתי היה מי שסיכם זאת עבורי במילים: אמי זיכרונה לברכה הייתה צדקת גמורה".

רון נגלר
*דברי הספד לעדנה,* ביום גילוי המצבה, 24.12.2021 מי שלא מכיר אותי אני *רון נגלר,* בן זוגה של עדנה בחמש השנים האחרונות. *עדנה שלי,* לפני כחמש שנים הכרנו לראשונה עת ישבנו בקפה ליד ביתך. נוצרה כימיה מיידית. חשתי אוירה מיוחדת עם אשה מיוחדת, עד כי הושטתי לך זוג ידיים ואת נענית. דומה שנשלחת אלי משמיים. זכיתי. הבחנתי מיד, שאת שונה בנוף לטובה, חיצונית ופנימית, לטעמי ולרוחי. יופייך כי רב, פנייך קורנות, ידייך ענוגות וקולך מתנגן ופורט על הלב. התאהבתי במראך, באישיותך המופלאה, בנפשך האצילה ובאשה העדינה המיוחדת במינה. כשמך כן את, עדינה ומעודנת. חיש הפכנו לזוג חברים ואוהבים, וגילינו שגם עולם הצלילים הקלאסיים מחבר בינינו. ניגנת בפניי בפסנתר כשאני מוחא לך כפיים. שמחתי לראותך בריאה, יפה ומאושרת. השתתפנו בשמחות משפחתיות הדדיות. מה חבל שהזוגיות המשמעותית בחיי שנינו נגדעה לפתע. את אהובה מאוד על בני משפחתך, על יקירייך, עליי ועל כל מי שהכירך בחברה. ראו בך אשה מקסימה וצנועה. יש לך ידע רב, אינטליגנציה מפותחת וחוכמת חיים. במפגשים חברתיים כשהיו חידונים זכית תמיד ראשונה. יש בך רגישות רבה ומיוחדת. את אדם מענין ומלא. היה לי שיח מרתק איתך. יש לך גם ידע נירחב בעולם הרפואה. כשנועצתי בך פניתי אלייך בתור ד"ר קראוז. ביום 15.10.2021 מלאו חמש שנות היכרות. כתבתי ברכה מהלב ותכננתי להפתיע אותך במסעדה או בקונצרט, אבל לא הסתייע, כי מצבך הבריאותי הלך והידרדר ופסקנו מלהיפגש. עמדתי איתך בקשר רצוף תוך אמפתיה וכאב. עכשיו יש לי נקיפות מצפון שלא הספקנו לחגוג כדבעי ולא הספקתי לתת לך הברכה. עדנה, נקטפת מחייך ומחיינו בטרם עת. תחסרי ראשית כל לעצמך, לבני משפחתך, יקירייך ולי אישית. העולם בלעדייך חסר ואחר. שברון הלב גדול. לא מעכל. לא נתפס. החוסר עז. נפער חלל. הזמן ירפא הכאב, אך לא יכהה הגעגוע. תם לו פרק בחיים, אך לא תמה האהבה. לעולם אוהב אותך. לעולם תהיי בליבי ובנפשי. נמצא ניחומים בכך, שהיו לך שנות אושר עם משפחתך המופלאה שעטפה אותך ברוב אהבה. בכך שהיו לך בצניעות חמש שנות אושר בזוגיות שלנו, בבחינת אושר הדדי. בכך שהיו לך עינוגים וריגושים מצלילים ומעוד תחומים שאהבת. ובכך שניגמלת מסבל ומכאוב של הזמן האחרון. בני משפחה יקרים, מהיכרותי מקרוב את עדנה במשך חמש שנים אני יודע כמה אהבה אתכם וכמה הייתם מסורים לה. היא דיברה המון בשיבחכם. אני מביע בפניכם את תנחומיי העמוקים ביותר. צערכם הוא צערי. כאבכם הוא כאבי. שכן מלבד בני משפחותינו - עדנה ואני היינו הכי מקורבים זה אל זה תוך קירבה זכה ואמיתית. שלא תדעו עוד צער. עדנה, עדנוש, מחמל נפשי, משוש ליבי, היי ברוכה באשר את. *שלך, רוני.*

משוחררת/יהודה עמיחי
משוחררת היא, משוחררת. משוחררת מן הגוף ומשוחררת מן הנפש ומן הדם שהוא הנפש, משוחררת מרצונות ומשוחררת מפחד פתאום ומפחד עלי, משוחררת מכבוד ומשוחררת מן הבושה משוחררת מתקוה ומיאוש ומאש וממים משוחררת מצבע עיניה ומצבע שערותיה, משוחררת מרהיטים ומשוחררת מכף סכין ומזלג, משוחררת מירושלים של מעלה ומירושלים של מטה, משוחררת מן הזהות ומתעודת הזהות משוחררת מן החותמות העגולות ומן החותמות המרובעות, משוחררת מתלומים ומשוחררת ממהדקים משוחררת היא, משוחררת. וכל האותיות וכל המספרים אשר סידרו את חייה משוחררים גם הם לצרופים חדשים ולגורלות חדשים ולמשחקים חדשים של כל הדורות שיבואו אחריה.

מירב בארי
ממקי שלי, אני לא מאמינה שנתכנסנו פה לציין את לכתך לגמרי בטרם עת. אשה יפה, ממש יפה, רק בת 72, ממש צעירה, זקופה כמו רקדנית ברסיטל, מעורה ובעלת עמדה לגבי כל מה שקורה אצלינו ובמעגלים הרחבים, מי בכלל יכול היה לתאר שזה ייקטע ככ מהר?? שלי, כיניי האהובה, הטיבה לספר עלייך, וכמו תמיד - למזלנו הטוב - היא ואני מחוברות ככ ומאוחדות בחוויה שלנו אותך ובכלל. וכמה טוב היה לנו ככה. לשלושתינו. חשוב לי רק להדגיש בפנייך, כמה בעיני את גיבורה של ממש!! באמצע החיים התגייסת לרנסנס של חייך. באומץ, בשקט ובנחישות בנית לעצמך מאפס מרחב חיים חדש. עברת לגור לידינו, התקרבת גם אל עצמך וחיית חיים מלאים, עם המון אהבה עוטפת שלנו המשפחה, (של רוני) ושל כל מי שזכה להכיר אותך. המילים הממש האחרונות שאמרת לי היו "אשר יגורתי בא" . אמרת אותן כבר במבע מרוחק... ואכן, הדבר המשמעותי שחששת ממנו היה מלהפגע באופן אנוש ולהיות כבולה בכבלי החיים ללא שליטה ביכולת להשתחרר כשיגיע הזמן. דיברת איתנו מאד בחופשיות על סוף החיים, עם הרבה הומור שחור, באמת שחור, שתמיד הקליל כל שיחה, אבל איפשר לגעת גם בנקודות הרגישות ביותר. הקפדת שנדע בדיוק איך את לא רוצה לחיות, היה לך חשוב לשמור על העצמאות שלך, שבשנותייך האחרונות הגנת עליה בחירוף נפש, לא רצית להכביד, והנה - חודשים אחדים בלבד אחרי שהתחייבנו בפנייך - נאלצנו לפרוע את ההתחייבות. וזה ממש קשה. ייקח לנו זמן לעבד ולעכל את המציאות החדשה, אני מקווה שאת נושמת נשימת רווחה משוחררת, נטולת כאב וחשש מפני הבאות. אנחנו פה נזכור אותך תמיד באהבה גדולה, בהרבה כבוד והערכה עצומה.

עמית צרפתי
סבתא עדנה, אני עדיין לא מעקל את המוות שלך שהתרחש לפני ‎-מ-12 שעות. מדי פעם תחושת המודעות תופסת אותי וגורמת לי להזיל דמעה, אך אחרי רגעים ספורים המודעות נעלמת,‏ ואני ממשיך לדמיין שאת כאן איתי. מאז יותר ילד ‏התרגשתי להגיע לבקר אותך בירושלים-לראות את סבתא-. ואז עוברת לרמת השרון שהגעת לעיר הקשר בינינו החל להתחזק היינו אוכלים ארוחת משפחתית ביחד, היית מבקרת אצלנו בתדירות גבוהה יותר ואנחנו אצלך. תמיד היה לך חשוב לשמח אותנו ואת מביאה לי מתנות שהיית קונה לנו במיוחד ‏. אחד זיכרונות העמוקים יותר שיש לי זה שהיינו מדברים על נושאים עמוקים יותר ואתמול פתוחה איתי אני פשוט לא יכול לדמיין שזה לא יהיה יותר. שעברת לדירה החדשה הכנתי לך כמה ציורים לתלות, ואז קלטתי איזה קשר חזק יש בינינו וחשבתי לעצמי איזה נורא זה יהיה כשתמותי. סבתא את הדמות קו חשובה בחיי זה ‏והיא פשוט הלכה ככה סתם בלי התראה מוקדמת, ‏הרגשתי עבודה. שני תחביבים ששנינו אהבנו היו נגינה בפסנתר, ומשחק השחמט. את שני התחביבים האלו אני יכול לשייך אלייך מפני ששניהם מאוד מתוחכמים מתורבתים והמשקפיים אותך את החוכמה שבך את האצילות ואת זקיפות הקומה שלך. ‏כשהיינו משחקים את משחק השחמט תמיד היית מנצחת אותי‏ וזה גרם לי לרצות להשתפר ולנצח. מאוד שמחתי שהיית איתי בביום הולדת תהיה 16 והספקנו לבלות יחדיו אז עדיין הייתי אופטימי ולא חשבתי על הסוף המר. היית נוהגת לבקש ‏שיכין לך ציורים אכלו הספקתי לצייר לך אותם ועכשיו זה נשאר פתוח ועדיין לא ציירתי לך את הציור שלך. לפני כשבוע ביום רביעי הגעתי לפגוש אותך ‏בביתך וגם את השחמט הבאתי ‏. שיחקנו מעט ועם כל התדהמה ניצחתי פעם ראשונה. אז התחלנו לשחק את המשחק השני וגם בו ניצח אותי בהמשך המשחק השלישי את ניצחת אבל כבר הבנתי שמשהו לא כשורה.‏ תמיד אהבתי לצחוק איתך לדבר איתך הייתי קורא לך רומי הייתי אומר לך שיום אחד נגור ביחד ואת תהייה הרומייט שלי.‏ לאחר המשחק דיברנו על זה שניפגש ונצפה במהלך הפתיחה בשחמט כדי לעשות את המשחק מעניין ומתוקה. ואז שאלתי אותך ״ אם היה דבר אחד שהיית רוצה לעשות לפני המוות שלך, מה הדבר היה‏?״ את חשבת מעט וענית ״ הייתי רוצה ללכת לפסטיבל זלצבורג״‏ אני הבטחתי לך שנלך יחדיו איך זה לא קרה ביום שישי האחרון הגעת לארוחת ערב אצלנו בבית וסיפרת לנו מעט על העבר על אמא שלך ועל השואה.‏ אתמול בערב הגעתי אליך הביתה כדי להחזיר לך את האוזניות שלך ואת היית מעט מבולבלת דיברנו קצת ושאלתי אותך למה לא סיפרת לאמא שכואב לך הראש? ‏והיא אמרה לי ״אני לא מסוגלת לבקש עזרה, וזו גם המחלה שלי‏.״ סבתא תמיד רצתה שאני אראה אותה במיטה וזקופה צלולה ואצילית. היא לא רצתה להדאיג אותנו ולפי דעתי זאת הסיבה שהיה לה קשה לבקש עזרה הרגעים האחרונים ‏שלי איתה היו ששנינו נשענו על טומבון של המכונית בחנייה שלה וחיכינו לאמבולנס ניסיתי לדבר איתה ודיברנו על פסטיבל שתכננו ללכת אליו אבל מה שנלבש. ‏אמרתי לה שהיא תלבש שמלה אדומה היא אמרה לי שהיא אוהבת את הצבע והיא המשיכה וסיפרה על עוד צבעים שהיא אוהבת כמו טורקיז וכחול‏. אז היא שאלה אותי אם בסוף נפגשתי עם חברי ביום שישי ‏ואמרתי לה שבסוף לא נפגשנו הלכתי לישון והיא אמרה ״ ‏מה שצריך לקרות בסוף קורה ‏״ את המשפט הזה אני זכור ממנה. כשהאמבולנס הגיע היא עלתה עליו קראתי לשוב לשלום ‏אך היא לא ענתה. ‏סבתא שלי הייתה בין אנשים חכמים ביותר שפגשתי בעלת נימוסים וכבוד לכולם ‏תמיד אזכור אותה במיטבה זקופה וגאה, אני מאחל לך את כל הטוב שיש בעולם הזה, ובעולם הבא.

linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה
22.8.1949 עדנה נולדה בירושלים
1970 חתונה עם אמנון קראוז, באותה שנה נולדה ביתה מירב
1970 - 1974- מגורים ברחוב דיזרעלי 4 בטלביה, ירושלים
1973 נולדה ונפטרה ביתה קרן
1974 - 1989 מגורים ברחוב אלקלעי 5 , בטלביה, ירושלים
1976 נולדה ביתה שלי
1989 - 1996 - מגורים ברחוב מנדלי מוכר ספרים 7 בטלביה, ירושלים
1996- 2010 - מגורים ברחוב האייל 73 במלחה, ירושלים
2012 עדנה ואמנון נפרדו והיא עברה לרמת השרון
24.11.2021 עדנה נפטרה ונקברה בבית עלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא

הדלק נר

Loading...