נוי שוש 1986-2023

ביוגרפיה

עריכה נוי נולד בקצרין שברמת הגולן ב-12 לדצמבר 1986. הוא העביר את ילדותו בקצרין, והיה ילד מופנם, מחושב, ילד טבע שאהוב על כולם. בשנת 2001 עברנו לנס ציונה, מקום הולדתנו. נוי למד שנתיים בחטיבת הביניים "בגין", ולאחר מכן הלך בדרכו של אחיו הבכור, אור, למד בבית הספר הצבאי של חיל החימוש בצריפין מכיתה י' ועד יד', וסיים בהצטיינות יתרה.
בהמשך יצא לקורס קצינים. כקצין, נוי היה אהוב מאוד על פקודיו, בעיקר משום שהיה בגובה העיניים. הוא מעולם לא התנשא מעליהם, עבד איתם יד ביד, והכבוד ביניהם היה הדדי. במהלך שירותו הצבאי בכרם שלום, שם הוצב כקצין, הכיר את מחול, ששירתה כסמב"צית ביחידה והייתה יד ימינו. לאחר שמונה שנים יחד, הם החליטו להתחתן ולבנות את ביתם בקיבוץ בארי, מקום הולדתה של מחול. שם גם נולדו להם שלושה ילדים מקסימים: בת ושני בנים.
נוי היה אבא למופת, בן זוג אוהב ומסור לאשתו וניהל ביד רמה את מוסך בארי. הוא היה חובב מושבע של מוזיקת רוק ושל להקת "כוורת", ואהב מאוד טיולי טבע וג'יפים, במסגרתם היה חבר במועדון הג'יפים "פרדו". כמעט מדי יום שישי יצאו ארבעה זוגות חברים מבארי לטייל יחד. מתוך אותה חבורה מלוכדת, רק זוג אחד שרד את התופת.
7 באוקטובר 2023 - השבת השחורה
השבת של 7 באוקטובר 2023 ציינה 50 שנה למלחמת יום כיפור, ו-29 שנה לפטירתו של סבא של נוי, סבא קורצי. בבוקר השבת, בשעה 6:30, ביום חג שמחת תורה, פילחה את האוויר אזעקה צורמנית ומבשרת רעות. בעלי גבי ואני קפצנו מהמיטה ומיד התקשרנו לנוי ומחול כדי לוודא שהכול בסדר. נוי הרגיע אותי בקולו הבוטח ואמר שמדובר בשגרה: "נכנסנו לממ"ד, אנחנו מצוידים באוכל, הגפנו תריסים, הכול נעול והאקדח איתי. אל תדאגו, הכול בסדר".
במהלך הבוקר הם עוד שלחו לנו תמונות של הילדים אוכלים ומשחקים בשקט, והתחושה הייתה שהכול רגוע. אך המציאות הייתה הפוכה לחלוטין. כשהדלקנו את הטלוויזיה, נחשפנו לממדי הזוועה: מחבלים שחדרו מרצועת עזה והחלו במסע רצח, חטיפה וביזה ברחבי העוטף. מי שהסתגר בממ"דים באותן שעות, עדיין לא הבין את גודל הכאוס שהתחולל בחוץ.
נוי ומשפחתו הקטנה הסתגרו בממ"ד שבביתם בבארי. בשעה תשע בבוקר הוא קיבל שיחת טלפון מהיחידה שלו: "תגיע, אתה מגויס". נוי השיב להם: "אני אגיע ברגע שיירגעו העניינים בבארי".
הלחימה על הדלת והפרידה
בשעות הצהריים הגיעו המחבלים לביתם. הם החלו לירות לעבר דלת הממ"ד וניסו לפרוץ אותה בכלים שונים. מהצד השני של הדלת, נוי ומחול נאבקו בכל כוחם, החזיקו בידית וניסו למנוע את כניסתם. נוי הגן בגופו על הילדים ועל אשתו, ובמהלך המאבק נורה מבעד לדלת.
בסביבות הצהריים, מחול בישרה לנו בוואטסאפ את הבשורה הקשה בהודעה קולית: נוי נפצע מירי דרך הדלת בידו, ברגלו ובבטנו. ברקע ההודעה שמענו את נוי צועק מכאבים ואת הילדים בוכים ומבוהלים. מחול מיהרה לטפל בו, הניחה לו חסם עורקים, לקחה את נשקו וירתה מבעד לחור שנפער בדלת כדי להבריח את המחבלים. בתגובה, הציתו המחבלים צמיג מחוץ לממ"ד כדי לחנוק אותם בעשן ולאלץ אותם לצאת. בקור רוח מדהים, מחול הרטיבה סמרטוטים ונתנה לילדים כדי שיוכלו לנשום דרכם. העשן הסמיך מילא את החדר עד שהיה קשה לראות את אור הפנס.
כל העת הזו המשיכה מחול להחזיק את חסם העורקים של נוי. כשהעשן הפך בלתי נסבל, היא הבינה שהיא חייבת לפתוח מעט את החלון כדי להציל את הילדים מחנק, מה שחייב אותה לעזוב את ידו של נוי. נוי, באפס כוחותיו האחרונים, אמר לה ללכת ולהציל את הילדים. הם חיבקו אותו, נפרדו ממנו ואמרו לו כמה הם אוהבים אותו. מחול פתחה מעט את החלון כדי להכניס אוויר לילדים, גוננה עליהם בגופה ואמרה להם: "ברגע שאנשים רעים מגיעים, תורידו את הראש".
במקביל, היא התכתבה בקבוצת האימהות של הקיבוץ, והן כיוונו את כוחות הביטחון אליהם. כוח צה"ל הגיע לחלץ אותם תחת אש כבדה. נוי נותר בממ"ד, ירוי ומחוסר הכרה עקב אובדן דם רב.
התקווה שהתנפצה
מחול והילדים פונו למקום בטוח תחת אש. כשהיא הודיעה לנו על הפינוי, היינו בטוחים שגם נוי פונה איתם, שכן עדיין לא ידענו את כל פרטי הסיפור. רק מאוחר יותר התברר לנו שנוי נשאר מאחור. מכיוון שלא ידענו מה חומרת פציעתו, היינו מלאי תקווה. האמנו שהוא בחיים, אולי פצוע או מורדם בבית חולים כלשהו ולכן אינו עונה, וקיווינו שבעוד זמן קצר הוא יתאושש ויתקשר לומר שהכול בסדר.
באותו סוף שבוע, אור, האח הבכור, התארח עם אשתו ובנותיו אצל משפחה בבאר שבע. כששמע שנוי לא פונה מהקיבוץ, החל לעבור בין בתי החולים ולחפש אותו. רז, האח הצעיר, ניסה גם הוא להפעיל קשרים ולברר פרטים בכל ערוץ אפשרי.
רק ביום ראשון בבוקר הצליח אור להגיע לשטח הכינוס בבארי. הקיבוץ עדיין הוגדר כאזור לחימה, והצבא לא איפשר לו להיכנס. אחד החיילים אף אמר לו שראו את נוי ושהוא אינו בין החיים. בזכות תושייה, עקשנות ואומץ לב, אור לא ויתר. הוא כיוון את כוחות הביטחון באופן מדויק לבית המשפחה, עד שהם נכנסו והוציאו את נוי.
באותן שעות, מחול והילדים שהו אצל משפחה במרכז הארץ, ובעלי ואני הגענו לפגוש אותם. היינו שם כולנו יחד, כשאור התקשר ומסר לנו את הבשורה המרה מכל.
נוי שלנו כבר לא איתנו.
הזיכרון שנותר
הפעם האחרונה שבה ראינו את נוי הייתה בארוחת חג ראש השנה, שחגגנו עם כל המשפחה אצלנו בבית. תכננו להיפגש שוב ב-13 באוקטובר, לציון יום האזכרה של סבא קורצי ובערב לחגוג יום הולדת ארבע לנצר הקטן, בנו של נוי. התוכניות האלו כבר לא התגשמו. את יום הולדתו של נצר ציינו בסופו של דבר בים המלח, לשם פונתה המשפחה.
סבתו של נוי, יהודית שוש, היא ניצולת שואה שעברה זוועות רבות בחייה. אין גאה ממנה במשפחה הענפה והגדולה שהקימה כאן, בארץ ישראל. כשסיפרנו לה על הטרגדיה הנוראה, היא סירבה להאמין שמצב כזה יכול להתרחש שוב, ועוד כאן, במדינת ישראל. היא לא תפסה כיצד ההיסטוריה חוזרת, וכיצד טרגדיה איומה כל כך פוקדת את נכדה ואת משפחתו.
נוי נלחם בגבורה ונרצח כשהוא מגן בגופו על אשתו ההרה ועל שלושת ילדיהם בקיבוץ בארי.
נוי הובא למנוחות ונקבר בחלקה הצבאית בנס ציונה.
יהי זכרו ברוך ומבורך לעד.