הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהתולדות ארנון
ארנון נולד ב1957 בקריית מוצקין להוריו רבקה ויעקב זכרונם לברכה ולאחיו הגדול נועם.
נועם וארנון בילו חלק ניכר מילדותם בכפר ויתקין אצל סבא אברהם וסבתא חנה, שהיו מעשרת החלוצים הראשונים וממקימי המושב.
לארנון הייתה ילדות מאושרת בקרית מוצקין. היה תמיד מוקף בחברים ונהנה מטיולים משפחתיים, מפינוקי סבתא דבורה וסבא מנחם ומחיזורי הבנות בתיכון.
הוא שירת בחיל הים, על ספינת דבור בים-סוּף, ושם גילה שלוש אהבות שליוו אותו במשך חייו - אהבתו לים ולהפלגות, התשוקה לבישול, ואת רויטל. ארנון ורויטל הכירו בראס-כאניסה בסיני, התחתנו ולאחר מכן עברו יחד מחיפה לירושלים ולמדו סוציולוגיה וכלכלה באוניברסיטה העברית. במהלך השנים שלאחר מכן נולדו שלוש בנותיהם רננה, אדוה ונוגה.
ארנון התחיל את הקריירה המקצועית שלו כקריין בקול ישראל, עבד במשרד התיירות והיה מנהל כח-אדם במלון מוריה ירושלים. כששמע שקניון חדש מתוכנן להיבנות בירושלים מצא דרך לפגוש את דוד עזריאלי - ומשם צמחה ידידות מופלאה וקריירה ענפה של 30 שנים בקבוצת עזריאלי.בתחילת דרכו היה מוכר כ״ילד הפלא של עזריאלי״, ובהמשך הדרך גידל את הדור הבא של הקבוצה, היה שותף בתכנון והקמת קניונים ומגדלי משרדים בכל הארץ, פיתח מותגים מקומיים, הביא לארץ מותגים ידועים מחו״ל, וגם רכש חברים אמיתיים לחיים.
לצד עבודתו האינטנסיבית, המשיך תמיד לבלות, לטייל בארץ ובעולם, לצלם תמונות מרהיבות, להיות מוקף בחברים ומשפחה, לבשל, לארח, ולטרוף את החיים.
מאז פרישתו הפך לסבא מדהים לאוּרי ומיה, והמשיך לעשות את כל מה שהוא אוהב, וגילה גם תחביבים חדשים - למד איטלקית, שח-מט וקדרות, והמשיך להפיץ אור ואהבה על כל מעגלי החברים הרבים שלו.
העדפות
עריכההספדים
עריכהאבא שלנו
זכינו לגדול עם אבא פיטר פן. ילד נצחי שאוהב את החיים ואת העולם, מאמין בבני אדם, חבר של כולם, ומצליח להוציא מאנשים את הכי טוב שלהם.
אתה התורן שלנו, תמיד הישטת אותנו בלי פחד דרך החיים, אפילו כשרק קיבלת רשיון סקיפר ובלי להתבלבל לקחת אותנו כנוסעים הראשונים שלך לשבוע על יאכטה והיינו קרובים להתרסק על הסלעים במפרץ באמצע הלילה יותר מפעם אחת.
ואתה גם העוגן שלנו, חיברת אותנו לאדמה ותמיד היתה לנו הידיעה שיש לנו גב כזה גדול.
כשהיינו קטנות האזנו בלופים לקלטות של הסיפורים שהקלטת לנו, והיום אנחנו מצטערות שלא הספקנו להקליט אותך מקריא לנכדים, שגם הם כל כך אהבו שהקראת להם.
המטבח תמיד היה המרכז של הבית הנעים והיפה שלנו. ממש אהבנו לבשל כולם יחד, למרות שבדרכ יצא שאנחנו בעיקר הפרדנו פטרוזיליה ועשינו כלים. כשהתיישבנו לאכול, עוד לפני שלקחנו ביס, כבר ניסית לגרוף מחמאות- ״נו נוגי, מה טעים? לא אמרת לי עדיין״. כל ארוחה שלך התחילה מבצק, ואפילו דאגת להשאיר לנו בצק ביום שהלכת.
אתה מעולם לא התבגרת, ואולי בגלל זה תמיד היינו הילדות הקטנות שלך. אף פעם לא זכרת את הגיל שלנו, ואם מישהו היה שואל בנות כמה אנחנו, התשובה לרוב היתה כמה שנים פחות.
הערצנו אותך ואת האומץ שלך, האמנת באמת שתצליח בכל דבר שרצית לעשות, לפעמים בקלילות ובלי מאמץ, לפעמים בעקשנות והתמדה, לא פעם גם בעצבים, אבל בלי להתייאש. לימדת אותנו שחשוב להנות מהחיים ומכל מה שעושים. רצינו כל כך שתהיה גאה בנו, וברגעים שלא הצלחנו הרגשנו שאתה מתוסכל ורוצה לבוא לעזור לנו לפתור את המצב. למדנו ממך פשוט לעשות, בלי להסס ולחשוב יותר מדי.
היינו מסתובבות לצידך ברחוב, או בקניונים שהיו הממלכה שלך. תמיד היית אומר שלום אמיתי לכל מי שהצליב איתך מבט. כששאלנו- אבא מי זה? לרוב היינו מקבלת הסבר, לפעמים מתובל באנקדוטה מצחיקה, אבל הרבה פעמים התשובה היתה- אני לא יודע. אבל היית אומר שלום בכל מקרה. כנראה שלשלושתינו יחד אין אפילו רבע מכמות החברים שאספתם אתה ואמא לאורך הדרך, חברים טובים כמו משפחה שאנחנו כל כך אוהבות ומודות עליהם.
הרבה פעמים כשמאבדים מישהו, שומעים עליו בדיעבד - כמה הוא היה יקר לי, כמה אהבתי אותו. אנחנו זכינו לשמוע את זה כל החיים מחברים ואהובים שלך, באינספור הזדמנויות שנפגשנו. לא כולם מנצלים את היכולות של הלב, אבל אתה השתמשת בלב שלך הכי הרבה שאפשר.
פרשתם לנו שטיח אדום לחיים האלה, דאגתם שיהיה לנו הכל והייתם לצידנו בכל דבר שעשינו.
לא נהגנו להגיד במילים, אבל לא היה דבר שהרגשנו יותר מכמה שאתה אוהב אותנו.
אוהבות אותך ומתגעגעות כל כך,
נוני, דודי, ונוגי, הילדות שלך
שלח לחבר