עוזי בן שלום 1936-2025

הספדים

אבא
לפני 6 שנים סיפרת לי שאתה חש ירידה ביכולות שלך וביקשת שאקח ממך את הניהול השוטף של כל הדברים הקשורים לך ולאמא. ניסיתי להרגיע אותך בטענה שאתה כבר בן 83 ומה שלא נורמלי בגיל הזה זה שאתה עדין מנצח את כולנו בחידון 20 שאלות של עיתון הארץ , ובגילך המופלג השכיח הוא שמותר לשכוח ...
 אבל בלב פנימה ידעתי שהצדק איתך כי תמיד ידעת לנתח מצבים בצורה חדה וברורה.
השנים עברו ומצבך הידרדר, בהתחלה עדין ניתן היה לשוחח איתך על כל עניין שבעולם ,אך לאט לאט הסתגרת ותשובותיך נהיו קצרות יותר ויותר והשיחות שניהלנו נסובו יותר על חוסר המשמעות של החיים במצב אליו נקלעת.
 אחרי שהייתי יוצא מדגניה בדרכי הביתה הייתי מנסה לנחם את עצמי שמצבך לא קשה כפי שאתה מתאר אותו, ועדין יש לך איכות חיים טובה מוקף באמא והמשפחה האוהבת, , פשוט אתה רגיל להיות כל כך חכם וחד וירידה קטנה גורמת לך להרגיש כל כך רע.
בתקופה האחרונה הלכת ודעכת, כבר לא הכרת אותי וכל ביקור אצלך הכאיב וקרע את הלב, על מנת להתמודד עם הכאב  ניסיתי לא להרגיש - להתנתק וזה עזר במעט.
ביום רביעי נכנסתי אליך לחדר, נשמת בכבדות , ישבתי לידך ואמרתי לך את כל מה שאתה בשבילי, האבא שגידל אותי שתמיד הייתי כל כך גאה בו , האבא שבזכותו ובזכות אמא הייתה לי ילדות מאושרת ,האבא שלידו הרגשתי כל כך בטוח ומוגן, שגם בבגרותי תמיד ידעתי שלא משנה מה יקרה אתה תהייה שם בשבילי.
אמרתי לך כמה אני אוהב אותך, בעינייך הייתה דמעה אני חושב שזה בגלל שסבלת אבל אני ארשה לעצמי לקוות שאולי שמעת אותי.
ביום חמישי האחרון הגעתי לדגניה בשעה 11 בבוקר, בשעה 11:24 נשמת את נשימתך האחרונה שאמא עידן מריה ואני לצידך, פתאום היית כל כך שליו שקשה היה לנו להאמין שאתה איננו.
אבא , ברגע המוות שלך חזרת אלי אחרי כל כך הרבה שנים שלא באמת היית שם בשבילי. אנשים נכנסו וסיפרו מה היית בשבילם, אורי גלית אלי ועמית, איך אימצת אותם והיית להם לא רק חם אלא גם דמות אב אוהב ומקבל. אנשים מעלים זיכרונות ממך ואיזה חלק היה לך בחייהם, ניחנת ביכולת למצוא את הדרך לליבו של אדם, לדבר אתו בגובה העיניים לכבד אותו ,ואת זה אבא, אנשים זוכרים לך.
אבא, תמונות וסרטים נשלפים מהארכיונים של ימים יפים שהחיים חייכו אליך , בתמונות רואים איש יפה ומחייך בוטח ביכולותיו,  איש שעשה בחייו המון דברים ונגע בהרבה אנשים – והאיש הזה הוא האבא שלי ולמרות שהוא כבר לא כאן פתאום הוא כל כך נוכח וחי...
אבא השארת את אמא מאחור האישה שאהבה אותך עוד מימי בית ירח, שתמיד הייתה מחכה ערה עד שתחזור מתחרות שחמט פן חס וחלילה תעשה בטעות תאונה , וזה שהיא נשארת ערה בטח ישמור עליך...
אמא לא עזבה אותך לשנייה האישה המדהימה הזו בת 88 שנים אם גנים ששרדו את ערבות סיביר , האכילה רחצה  הקימה הושיבה השכיבה ודאגה לכל צרכיך – שנים רבות  בכוחות עצמה לבד ללא כל עזרה וכשהמצב נהייה קשוח הצטרפה אליה מריה שאין לנו מילים לתאר את המסירות בה היא טיפלה בך, אבא  עד יומך האחרון היית מטופל למשעי נקי וחתיך.
אמא כל השנים לצד אבא למדתי ממנו המון , בשנותיו האחרונות את לימדת אותי את השיעור הכי חשוב בחיים מה זאת אהבה ומחויבות, אמא את דמות להערצה ואשרי אבא שהיית לצידו כל כך הרבה שנים.
אבא אני כבר מתגעגע... 

חנן בן שלום.

 
25.3.2025
על אבא שלי.
כשהייתי קטן שאלתי את אבא: "אבא, מתי אתה תמות?"
היתה לו תשובה מרגיעה: "אני אמות כשאתה לא תצטרך אותי יותר!"
אז, וגם היום, זוהי תשובה טובה וחכמה.
כבר כמה שנים שאני לא זקוק לאבא – ועדיין...
אז בליל אמש, כשהבנתי שהזמן הולך ואוזל, התהפכתי על משכבי ועשיתי לי בראש איזו רשימה קטנה משלי על מה שקיבלתי ממנו וגם את מה שלא.
להלן הרשימה שהשפיעה ומשפיעה על הווייתי - עד היום:
בגיל שש כבר הייתי יוצא איתו לטיולי צפרות – עד היום אני לא מפספס זיהוי של ציפור... שמתרחקת.
בגיל עשר לערך – ואני זוכר את הערב ההוא כמו היום – אבא לימד אותי את ריקוד העם הראשון שלי... 'שאבתם מים' כמובן. ומאז אני רוקד.
כשהייתי בכיתה ט' אבא הוציא אותנו לשליחות בדרום אפריקה. היתה זאת שליחות מכוננת ומעצבת. לא הכל היה מוצלח בה אבל בדיעבד לא הייתי מוותר.
אבא מבחינתי היה מספר הבדיחות האולטימטיבי. הוא אחד שיודע לספר בדיחה כשהיא תואמת סיטואציה. אף אחד לא הצליח להצחיק אותי בסיפורי בדיחות כמו שאבא הצחיק. (את הכישרון הזה אגב הוא ירש מהוריו, סבא יהודה וסבתא נעמי).
אבא היה אנליטי: מתמטיקה, תשבצים, חידות היגיון ושחמט – כל אלו היו ה'ברד אנד באטר' שלו. מכל זה, אני לא ירשתי כלום.
בחידון 'הארץ' של יום שישי שנהגנו לפתור ביחד בביתם של ההורים, במוצש"ים, אבא היה נותן לפחות 50 אחוז מכלל התשובות שכולנו הצלחנו לתת. אדם עם ידע אדיר ויכולת זיכרון וזה עוד לפני ויקיפדיה, גוגל וצ'אט ג'י פי טי.
אבא היה נהג מעולה ועם כושר התמצאות נדיר. לדאבוני זהו אחד הדברים שממש לא ירשתי ממנו. אבא למשל נהג בניו יורק, בימים שוויז עוד היה חלום בגלקסיה אחרת, אבל עם מפה ויכולת אינטואיטיבית הוא עשה זאת והצליח.
אבא היה אוטודידקט מושלם. מה שרצה – הוא למד והשלים. אבא לימד אותי איך פותחים מסמך וורד, תיקיות חדשות ואפילו קצת אקסל. היום אני יכול ללמד את ילדיי להחזיק מקדחה ומברג אבל בטח לא שום דבר על המחשב.
אבא תיעד הכל ובאובססיביות. על המחשב שלו יש תיעוד מפורט של הכל וגם אם היו אלו רק זוטות. אבל מצאתי אצלו תיקייה שבה הוא כתב ביקורות על האינספור ספרים שהוא קרא. אלו ביקורות מושחזות ורהוטות – פשוט לקנא.
אבא כן הוריש לי את יכולת הכתיבה ואת היכולת לעמוד אל מול קהל וגם על במות.
אבא היה אדם אמיץ. הוא לא פחד לעמוד על שלו. הוא גם היה בריא וחסון.
אבא דיבר עם אנשים בנועם ובגובה העיניים.
אבא לא תמיד היה פרגמטי. לעתים היתה בו עקשנות מיותרת. אבל הוא כן היה קשוב וכן קיבל ביקורת וגם ידע להודות כשטעה.
אבא לא היה פיינשמקער באוכל. הוא מאוד אהב לחם, קמחים ועוגות. הוא אהב חומוס וגם פלפל ממולא, ההוא של שבת, בחד"א של פעם - עם הקמח – זוכרים?
כששאלתי את אבא לא מזמן, מאיזו מכל העבודות שעשה בחייו הוא הכי נהנה אז הוא השיב לי מייד: "מהחקלאות".
כשאני לצידו, היה לנו הכבוד להביא אל מנוחתם האחרונה, כתשעים אחוז מהטמונים בחלקה המזרחית פה. במשך קרוב לשלושים שנה הייתי צמוד אליו ונהייתי ליד ימינו, עד שב 2015 הוא העביר אליי סופית את שרביט ניהול הוועדה.
אבא כן היה ממסדי. לצד העבודה הצמודה היו לנו הרבה חילוקי דעות ואני לא חסכתי ממנו ביקורת. מבחינתי, הוא אף פעם לא הצל עליי. ואם לרגע הרגשתי שהשמש נחסמת אעפס – מייד מחיתי בדרכי הקולנית והאנרכיסטית.
לאבא היו הרבה עניינים פוליטיים על אף שלא היה פוליטיקאי טוב. הוא האמין בדרך והיה מוכן להילחם אבל לא בכדי לשפר רק את מצבו שלו. הוא דבק בעקרונותיו – נקודה .
גם אל מול מתנגדיו הרבים הוא ידע לנהל שיח מכבד ולא מתלהם ותמיד ביכולת רטורית גבוהה ובשפה עשירה ותקנית.  על אף הרצינות היה לו חוש הומור משובח ורוח שטות חביבה.
אבא השאיר אחריו רבים מאוד שפגש בדרכו. חלקם כבר אינם אבל גם אנשים צעירים יותר שנתקלו בו, זוכרים לו את הדיגניטי, את החיוך ואת ההקשבה וכמובן גם את המילה הטובה.
אבא זכה שאמא תטפל בו במסירות בלתי נגמרת. הזוגיות שלהם אינה מובנת מאליה. אבא נתן לאמא את הטמפו שמאפיין את הקשתים ואילו אמא נתנה לו בתמורה את היציבות והשקט שיש בה.
עוד רגע וכבר אתחיל להתגעגע.
 
עידן בן שלום.

 
 
 
 
עוזי בן שלום – קווים לדמותו.                                         27.3.2025
עוזי בן שלום נולד בדגניה ב' ב 15 לדצמבר 1936. הוא בנם הבכור של נעמי ויהודה בן שלום (לשעבר בורוכוביץ'), חברי קבוצת גורדוניה ג'.
כשעוזי היה בן חמש עוזבת המשפחה לחיפה. חנן אחיו היה אז כבן שנתיים.
בארכיון דגניה ב' נמצא מסמך נדיר שבו הילד עוזי בן השבע, מבקש מאסיפת דגניה ב' לאפשר לו לחזור לבדו לקבוצה. הדבר המדהים הוא שהאסיפה דנה בכך ברצינות ומקבלת את בקשתו. אבל המהלך הנועז נדחה לכמה שנים.
עוזי המתגעגע אכן חוזר לבדו לדגניה ב', ישר אל בית ירח, לכיתה י'. משפחת דודיו, יחיאל ושושנה אברהמי פלוס שתי הקוזינות הג'ינג'יות אלישבע ואופירה - הם שלוקחים עליו אחריות. (יחיאל הוא אחיה של נעמי אמו). עוזי משתלב בקלות בין חבריו לילדות.
עוזי שמגיע ממשפחת רקדנים – הרי שלושת ילדי בן שלום החיפאים רוקדים ריקודי עם בלהקות מחול – מביא איתו לדגניה את היכולות ונהיה למוביל בתחום.
בבית ירח הוא גם מכיר את מי שתהיה רעייתו הנצחית: דבורה לבית גורביץ מאפיקים.
את בית ירח הוא מסיים עם בגרות פנומנלית, חוזקו הוא בעיקר במקצועות הריאליים.
עוזי מתגייס ומשרת בנח"ל ונלחם במבצע קדש.
אחרי הצבא עוזי ודבורה בוחרים בדגניה ב' כביתם.
עוזי עובד בחקלאות: ברפת, בבננות, בפלחה בבית - ובסירין ועוד.
בחודש פברואר 1960 השמים נופלים על משפחת בן שלום. חנן האח האהוב נהרג כלוחם בקרב על תאופיק שלמרגלות תל קציר. השבר הוא עצום.
שנתיים מאוחר יותר נולד בכורם של עוזי ודבורה – התינוק חנן יבדל"א. אח"כ מצטרפים אל המשפחה בפעימות של שנתיים גם עידן וניצן.
בשנת 1969 נעמי אמו האהובה נפטרת ממחלה קשה.
כשהוא בן 30 עוזי יוצא ללימודי הוראה בסמינר אורנים. הוא מסיים את הסמינר ותכף מצטרף לסגל ההוראה בבית החינוך, תחת ניהולו של עמינדב ישראלי. עוזי הוא מורה צעיר ואנרגטי כאשר מסביבו רבים המורים המבוגרים. רוחו הצעירה והשובבה מייד מושכת אליו את הילדים, שזוכרים אותו כמורה נערץ. זמן קצר אחר כך הוא מחליף את עמינדב בניהול בית החינוך ועושה זאת במשך שבע שנים רצופות, כשבמקביל הוא גם מלמד ביולוגיה, כמו שרק הוא יודע ללמד.
כל השנים עוזי לומד עצמאית דרך האוניברסיטה הפתוחה, וגומע בהצלחה קורס אחרי קורס. אבל משום מה הוא לא משלים את תואר הדוקטורט.
בשנת 1976 מצטרפת למשפחה התינוקת נעמי, שמייד נהיית לגולת הכותרת ולבת הזקונים האהובה והמפונקת.
בנובמבר 1978 המשפחה יוצאת לשליחות בדרום אפריקה מטעם תנועת הבונים. עוזי הוא שליח אהוב. הוא מקבל שם את השם עוז שילווה אותו מאז והלאה בחוג המשפחה. ביוהנסבורג הוא גם מפעיל חוג ריקודי עם. (הוא לומד ומלמד ריקודים חדשים בעזרת חוברות שנשלחות אליו מהארץ!!!).
כעבור שנתיים, המשפחה חוזרת לדגניה ב' אחרי תקופה עמוסת רשמים אבל גם עמוסה בגעגועים עזים. זמן קצר אחר כך הוא נהיה למזכיר דגניה ב'. אלו שנתיים מאוד סוערות בקבוצה.
אביו יהודה נפטר בשנת 1981.
אחרי המזכירות עוזי עובד בתנועה כמלווה של קיבוצים צעירים. קדרים, רביד, חנתון, תובל ועוד – אלו הם קיבוצים שעוזי וחבריו מלווים את הקמתם. אחר כך עוזי מצטרף למפעל המרססים. גם שם התקופה היא מאוד סוערת. אחרי המרססים עוזי עובר תקופה - של עבודה בצח"ם אפיקים, ואחר כך נהיה לדיקאן הסטודנטים במכללת עמק הירדן.
במקביל עוזי משמש כיו"ר האסיפות במשך תקופות ארוכות וגם כמנהלה המיתולוגי של וועדת הנצחה. כל השנים עוזי אמון על מדידת הגשם. לימים יקבל מהשירות המטאורולוגי את תואר מודד הגשם הוותיק ביותר בארץ. 60 שנות מדידה!!
הוא מקבל תואר לא רשמי של "דוקטור" והסטודנטים הצעירים אוהבים לבוא אל משרדו ולשוחח עם הדיקאן נעים הסבר והמאוד קשוב.
עוזי מרגיש את רוחות השינוי בדגניה ב'. כמי שמאמין בכל ליבו בדרך הקיבוצית, הוא לא מקבל זאת והוא נאבק לעצור את השינויים ואת ההפרטות.
אחרי שהוא מסיים במכללה הוא נכנס ומשתלב בהנהלת החשבונות. מוחו המתמטי, תפיסתו המהירה את סגולות המחשב ורצונו לתרום ולתת עוד – כל אלו עושים אותו לאחד מעמודי התווך של הצוות.
לעוזי כבוד למסורת ישראל והוא מבין באי בית הכנסת בדגניה וגם משמש כגזבר המועצה הדתית בעמק הירדן.
במקביל הוא גם מרכז את חוג השחמט של עמק הירדן במשך שנים ארוכות.
רוחות השינוי הסוערות מטלטלות את דגניה ב'. עוזי עומד על עקרונותיו ונאבק בכל כוחו בהפרטה. דבר זה גורם לכך שקמים עליו הרבה מקטרגים. אבל הוא שמאמין בצדקתו נשאר נאמן לעקרונות השיתופיים.
בשנת 2019 כשההפרטה נכנסת לתוקפה, עוזי זז הצידה. השבר עבורו גדול מדי כדי להכיל, ובגיל 83 הוא מחליט לצאת לפנסיה.
אז גם מתחילה ההתדרדרות הקוגניטיבית שלו.
כחמש שנים הוא חי עם הטרגדיה הזאת. הוא, שהיה בעל יכולת שכלית פנומנלית, אם זה בתשבצי היגיון, במתמטיקה, בידע ובראייה חכמה של המצב – לפתע הוא מאבד את הזיכרון והיכולות והולך ומתכנס בעצמו.
דבורהל'ה לא מפסיקה לתמוך בעוזי. היא מוצאת תעצומות גדולות שהיו חבויות בה ונהיית לעמוד התווך של המשפחה.
בתחילת התהליך (כך אמר) הוא עוד קיווה לסיום הגון והוגן. אבל אחר כך גם את זה לא ידע להגיד. דבורה מצידה עושה הכל בכדי להקל ולשמור עליו ועל המשפחה.
על אף מצבו בשנים הקשות האלו עוזי מחתן נכדים, נולדים לו נינים והמשפחה עוטפת אותו בהרבה אהבה.
הוא עוצם את עיניו, לעד, בביתו בדגניה ב' שאהב, כשהוא מוקף בבני משפחתו.
עוזי השאיר אחריו משפחה ענפה: את אחותו ריקי ומשפחתה. את חנן, עידן, ניצן ונעמי ומשפחותיהם - צאצאיהם שלו ושל דבורה.
יש להם נכדות ונכדים וגם נינים ונינה – כולם יבדלו לחיים ארוכים ויפים.
עוזי ייזכר בדגניה ב' כאיש בעל עשייה, תרומה והשפעה - לצד חוש הומור משובח ושובבות.
תודות:    לאמא שלנו, העשויה ללא חת – אין מלים בכדי לתאר את מסירותך לאישך. הקדשת   חלק נכבד מחייך לטיפול באבא ועל כך אנו מצדיעים לך ומודים לך מעומק הלב.
למריה שהצטרפה למשפחה בתקופה האחרונה ודאגה וטיפלה באבא במסירות ובאהבה דולה. את אישה מיוחדת שבשקט שלך ובתבונה הייחודית לך, חיית עם ההורים ולא עזבת את אבא עד נשימתו האחרונה. אין מספיק מילים להודות לך.
גם למייקל, השכן, שהיה תמיד מוכן לבוא ולעזור.
לאורנה ולוועדת הבריאות. לאבישי מההסעות, ובכלל לכל המעטפת הקיבוצית שתמיד נכונה להקשיב ולעזור – תודה גדולה לכם.
ותודה אחרונה היא לכל צוות התשתיות ובעיקר לאסיד, החבר המסור והרגיש שתמיד היה מתפנה מכל עיסוקיו בכדי לעזור להורים ולאבא שאותו מאוד אהב. תודה גדולה לך חבר יקר שלנו.
 
עוזי אחי – הספדה של רבקהל'ה
בהיותך בן 5 הורינו נעמי ויהודה חברי דגניה ב'  עוזבים את הקבוצה עם ילדיהם עוזי וחנן  ועוברים לחיפה. עוברות 3 שנים ואני מצטרפת למשפחה.
עוד  3 שנים  וכולנו חווים את מלחמת השחרור. ילדי דגניה ב' מפונים לבית ספר בחיפה סמוך מאד לבית שלנו.
בגיל 16 אתה מממש משאת נפש  ויש אומרים – נועזת וחריגה. עוזב את המשפחה בחיפה וחוזר לדגניה ב' אותה אתה כה אוהב. הדודים יחיאל ושושנה אברהמי משמשים לך כהורים.
עם תום השירות הצבאי –דבורה'לה ואתה  מקימים משפחה בדגניה ב' 
1960, מבצע תאופיק – אנו מאבדים את אחינו חנן. תוך 12 השנים הבאות – אמא ואבא נפטרים  משברון לב.
נשארנו רק שנינו. עובדה שחיזקה מאד את הקשר הטוב וההדוק  בינינו. שיחות מרובות  עדכונים הדדיים מידיים  מפגשים מרובים  וטיולים משותפים.
תרבות הפנאי שלך: קורא עשרות ספרים בשנה / תשבצי הגיון  /   שחמט  /  הרצאות ב"ביתנו"  /  בית גבריאל / טיולים עם דבורהל'ה בארץ ובחו"ל / מכין ריבות  /   מודד  גשם...
אתה דמות מרכזית ומובילה במשפחתנו. איש משפחה למופת אכפתי ודואג לכולם. מתבטא בכתב ובעל פה באופן מרגש ומרשים. בעל ידע רב מאד, איש שיחה, איש שיודע להקשיב, אדם עליז חברותי וידידותי.
אני מאד מעריכה אותך על מעלותיך כישוריך המגוונים והחריצות שלך.
ההורים וחנן כבר כאן, בבית עלמין זה. 
היום אתה מצטרף אליהם.
תנוח על משכבך בשלום...
 
הספד מפי הבן  הבכור - חנן
אבא
לפני 6 שנים סיפרת לי שאתה חש ירידה ביכולות שלך וביקשת שאקח ממך את הניהול השוטף של כל הדברים הקשורים לך ולאמא. ניסיתי להרגיע אותך בטענה שאתה כבר בן 83 ומה שלא נורמלי בגיל הזה זה שאתה עדין מנצח את כולנו בחידון 20 שאלות של עיתון הארץ, ובגילך המופלג השכיח הוא שמותר לשכוח ...
אבל, בלב פנימה, ידעתי שהצדק איתך כי תמיד ידעת לנתח מצבים בצורה חדה וברורה.
השנים עברו ומצבך הידרדר, בהתחלה עדין ניתן היה לשוחח איתך על כל עניין שבעולם, אך לאט לאט הסתגרת ותשובותיך נהיו קצרות יותר ויותר והשיחות שניהלנו נסובו יותר על חוסר המשמעות של החיים במצב אליו נקלעת.
 אחרי שהייתי יוצא מדגניה בדרכי הביתה הייתי מנסה לנחם את עצמי שמצבך לא קשה כפי שאתה מתאר אותו, ועדין יש לך איכות חיים טובה, מוקף באמא והמשפחה האוהבת. פשוט אתה רגיל להיות כל כך חכם וחד וירידה קטנה גורמת לך להרגיש כל כך רע.
בתקופה האחרונה הלכת ודעכת, כבר לא הכרת אותי וכל ביקור אצלך הכאיב וקרע את הלב. על מנת להתמודד עם הכאב ניסיתי לא להרגיש – להתנתק וזה עזר במעט.
ביום רביעי נכנסתי אליך לחדר, נשמת בכבדות, ישבתי לידך ואמרתי לך את כל מה שאתה בשבילי, האבא שגידל אותי שתמיד הייתי כל כך גאה בו, האבא שבזכותו ובזכות אמא הייתה לי ילדות מאושרת, האבא שלידו הרגשתי כל כך בטוח ומוגן, שגם בבגרותי תמיד ידעתי שלא משנה מה יקרה – אתה תהייה שם בשבילי.
אמרתי לך כמה אני אוהב אותך, בעינייך הייתה דמעה. אני חושב שזה בגלל שסבלת, אבל אני ארשה לעצמי לקוות שאולי שמעת אותי.
ביום חמישי האחרון הגעתי לדגניה בשעה 11 בבוקר, בשעה 11:24 נשמת את נשימתך האחרונה כשאמא, עידן, מריה ואני לצידך. פתאום היית כל כך שליו, שקשה היה לנו להאמין שאתה איננו.
אבא, ברגע המוות שלך חזרת אליי אחרי כל כך הרבה שנים שלא באמת היית שם בשבילי. אנשים נכנסו וסיפרו מה היית בשבילם. אורי, גלית, אלי ועמית, איך אימצת אותם והיית להם לא רק חם, אלא גם דמות אב אוהב ומקבל. אנשים מעלים זיכרונות ממך ואיזה חלק היה לך בחייהם. ניחנת ביכולת למצוא את הדרך לליבו של אדם, לדבר אתו בגובה העיניים לכבד אותו, ואת זה אבא, אנשים זוכרים לך.
אבא, תמונות וסרטים נשלפים מהארכיונים של ימים יפים שהחיים חייכו אליך, בתמונות רואים איש יפה ומחייך בוטח ביכולותיו,  איש שעשה בחייו המון דברים ונגע בהרבה אנשים – והאיש הזה הוא האבא שלי ולמרות שהוא כבר לא כאן פתאום הוא כל כך נוכח וחי...
אבא, השארת את אמא מאחור האישה שאהבה אותך עוד מימי בית ירח, שתמיד הייתה מחכה ערה עד שתחזור מתחרות שחמט פן חס וחלילה תעשה בטעות תאונה, וזה שהיא נשארת ערה בטח ישמור עליך...
אמא לא עזבה אותך לשנייה האישה המדהימה הזו בת 88 שנים אם גֶנים ששרדו את ערבות סיביר. האכילה, רחצה, הקימה הושיבה ,השכיבה ודאגה לכל צרכיך. שנים רבות  בכוחות עצמה, לבד, ללא כל עזרה, וכשהמצב נהייה, קשוח הצטרפה אליה מריה ,שאין לנו מילים לתאר את המסירות בה היא טיפלה בך. אבא, עד יומך האחרון היית מטופל למשעי נקי וחתיך.
אמא, כל השנים לצד אבא למדתי ממנו המון, ואת לימדת אותי את השיעור הכי חשוב בחיים בשנותיו האחרונות  - מה זאת אהבה ומחויבות, אמא אַת דמות להערצה ואשרי אבא שהיית לצידו כל כך הרבה שנים.
אבא אני כבר מתגעגע...   
 
קטעים מההספד: אבא שלי – עידן
כשהייתי קטן שאלתי את אבא: "אבא, מתי אתה תמות?". היתה לו תשובה מרגיעה: "אני אמות כשאתה לא תצטרך אותי יותר!"
אז, וגם היום, זוהי תשובה טובה וחכמה. כבר כמה שנים שאני לא זקוק לאבא – ועדיין...
אז בליל אמש, כשהבנתי שהזמן הולך ואוזל, התהפכתי על משכבי ועשיתי לי בראש איזו רשימה קטנה משלי על מה שקיבלתי ממנו וגם את מה שלא.
להלן חלק מהרשימה שהשפיעה ומשפיעה על הווייתי - עד היום:
בגיל שש כבר הייתי יוצא איתו לטיולי צפרות – עד היום אני לא מפספס זיהוי של ציפור... שמתרחקת.
בגיל עשר לערך – ואני זוכר את הערב ההוא כמו היום – אבא לימד אותי את ריקוד העם הראשון שלי... 'שאבתם מים' כמובן. ומאז אני רוקד.
כשהייתי בכיתה ט' אבא הוציא אותנו לשליחות בדרום אפריקה. היתה זאת שליחות מכוננת ומעצבת. לא הכל היה מוצלח בה אבל בדיעבד לא הייתי מוותר.
אבא מבחינתי היה מספר הבדיחות האולטימטיבי. הוא אחד שיודע לספר בדיחה כשהיא תואמת סיטואציה. אף אחד לא הצליח להצחיק אותי בסיפורי בדיחות כמו שאבא הצחיק. (את הכישרון הזה אגב הוא ירש מהוריו, סבא יהודה וסבתא נעמי).
אבא היה אנליטי: מתמטיקה, תשבצים, חידות היגיון ושחמט – כל אלו היו ה'ברד אנד באטר' שלו. מכל זה, אני לא ירשתי כלום.
בחידון 'הארץ' של יום שישי שנהגנו לפתור ביחד בביתם של ההורים, במוצש"ים, אבא היה נותן לפחות 50 אחוז מכלל התשובות שכולנו הצלחנו לתת. אדם עם ידע אדיר ויכולת זיכרון וזה עוד לפני ויקיפדיה, גוגל וצ'אט ג'י פי טי.
אבא כן הוריש לי את יכולת הכתיבה ואת היכולת לעמוד אל מול קהל וגם על במות.
 
כשאני לצידו, היה לנו הכבוד להביא אל מנוחתם האחרונה, כתשעים אחוז מהטמונים בחלקה המזרחית פה. במשך קרוב לשלושים שנה הייתי צמוד אליו ונהייתי ליד ימינו, עד שב- 2015 הוא העביר אליי סופית את שרביט ניהול הוועדה.
אבא השאיר אחריו רבים מאוד שפגש בדרכו. חלקם כבר אינם אבל גם אנשים צעירים יותר שנתקלו בו, זוכרים לו את הדיגניטי, את החיוך ואת ההקשבה וכמובן גם את המילה הטובה.
 
אבא זכה שאמא תטפל בו במסירות בלתי נגמרת. הזוגיות שלהם אינה מובנת מאליה. אבא נתן לאמא את הטמפו שמאפיין את הקשתים ואילו אמא נתנה לו בתמורה את היציבות והשקט שיש בה.
עוד רגע וכבר אתחיל להתגעגע.
 
הספדה של נעמי - בִּתו
איך אפשר לסכם אבא כמוך במילים? עבור רבים היית עוזי בן שלום. שם דבר. ואני "הבת של". אבל בשבילי אתה אבוש. החבר הכי טוב שלי. העוגן שלי.
אמא ואתה הבאתם אותי לעולם בגיל שכבר יכולתם לעשות חיים ובינינו, אולי קצת דפקתי אתכם. אבל אתה תמיד התעקשת להגיד לי שאני שומרת עליכם צעירים.
קראתם לי נעמי, על שם אמא שלך, שנפטרה לפני שנולדתי. היה לנו קשר של בת זקונים יחידה, בין אחים בנים ואבא שלה שכבר ידע דבר או שניים על גידול ילדים.
היית אבא מיוחד. לא שגרתי. היו לנו הרבה בדיחות פרטיות, קודים ומשחקים שהמצאנו. שעות של הליכות בשבילי העמק ושיחות על כל נושא שבעולם. די היה לנו במילה או בחצי מבט כדי שנבין אחד את השני. גם היום אני הולכת מהר כדי לעמוד בקצב שלך.
נתת לי כל כך הרבה סיבות לאהוב אותך: אהבתי במיוחד את הזיק הממזרי בעיניים הירוקות שלך. שהיה שם כמעט עד הרגע בו עצמת אותן לתמיד. הידע העצום כמעט על כל נושא שבעולם. היכולת לראות את רוחב היריעה. חוש ההומור והחום האנושי ששפע ממך.
נטעת בי את האהבה לשפה העברית, למילה הכתובה, לריקוד, לאנשים.
גידלת אותנו בבית לוקאל פטריוטי, שדגניה ב' היא המקום הכי מופלא עלי אדמות.
ושאתה, "צומוד"- נצמד לאדמה בה נולדת. ואני תמיד רציתי להיות קרובה אליך, אז נצמדתי גם. וכך זכיתי שגם ילדי יגדלו לצידך והם אהבו אותך אהבת נפש.
בחלוף השנים, הייתי עסוקה בבניית המשפחה שלי והייתי פחות פנוייה לשתף ולהתייעץ, כבר הפנמתי אותך עמוק בתוכי וידעתי מה תגיד. ובעיקר ידעתי שכל מה שאעשה תקבל באהבה ובהבנה. 
השנים האחרונות היו קשות, המחלה פגעה באיבר שהוא המהות שלך- במוח. ולא יכולת להשלים עם זה. התקשיתי לראות אותך קמל באיטיות ולא תמיד הצלחתי להיות שם לצידך ולצד אמא שטיפלה בך באהבה ובמסירות אין קץ. רציתי שהסבל שלך יגמר, אבל עכשיו אני כל כך מתגעגעת אליך ורוצה שעוד פעם אחת תקרא לי נעמק'ה, תגיד לי: "אמרי נא חמדתי" כשאתה ממש מחכה למוצא פי. שתסתכל עלי במבט מתפעל ואוהב.
לפני כמה ימים בשיחה שהייתה לי עם ילדי, על החיים ומשמעותם. נשאלתי על ידם, איזה ערך יש לחיים האלה אם הם מסתיימים בכזה סבל. ועניתי להם בביטחון מלא שחיית חיים טובים ויפים, מלאים באהבה, משפחה, עשייה ומשמעות ואני יודעת שלא היית מוותר עליהם גם במחיר הסבל של השנים האחרונות.
מכרים רבים כותבים לי בימים האחרונים מה היית עבורם. אני יודעת אבא,  שנשארת בליבם של כל כך הרבה אנשים וזה מנחם אותי שבדרך זו אתה ממשיך להתקיים לצידנו.
תודה אבא, על הזכות להיות הבת שלך. על זה שהיית אבא, אבוש שלי. אני אוהבת אותך כל כך. בבקשה תבוא לבקר אותי בחלומות.
תנוח על משכבך בשלום וימתקו לך רגבי אדמתה של דגניה ב' שכה אהבת.
 
מתוך הספדה של דניאל, נכדתם הבכורה של עוזי ודבורה, הבת של חנן ודלית.
הקשבתי אתמול לשיר ״אימפריות נופלות״ של דן תורן שהלך מאיתנו לא מזמן, ועכשיו גם סבא שלי. העברתי כמה חופשים מהבילים ואז שנים מעצבות כאן בדגניה ב׳, אהבתי לרבוץ בחוסר מעש בביתם הישן של סבא וסבתא, אוזני כרויה תמיד לשיחותיהם של המבוגרים. ״לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת״, סבא אומר שפחות מחצי הקיבוץ תומך בהפרטה. הייתי אז צעירה מאד, הוא הסביר לי בפשטות שהוא לא רוצה לחיות בחברה שיש בה מעמדות, שחיים בה כאלה שיש להם ואחרים שאין להם. הוא היה מגדלור של העמקה ושל ידע.
כל מפגש אתו היה כמו חישמול כנגד הדממת הלב והפיכת החיים לזולים ולריקים. הייתה לו יכולת נדירה לקשור מבט ושיחה עם כל אדם וגם עם ילדים ופעוטות. בתור ילדה ראיתי בו נפיל ורותקתי לדמותו. כל כך קשוב ומעורב היה, ידען אך לא טרחן, הגם שלעיתים קרובות הביא אותי במבוכה שאיני יודעת דבר-מה או קוראת טולסטוי לראשונה בגיל 19 המופלג. מבוכה שכה חסרה במחוזותינו, כזו שמתוכה אדם נדחף להרגיש ולהבין איזו אמת, גם אם מכאיבה, לחיות בין אנשים ובתוך תרבותו. רק פעם אחת זכור לי שהגזים ממש, כשקנה לי לבת המצווה את כל כרכי פירוש קאסוטו לתנ״ך ואני חשבתי שלעזאזל קאסוטו וכל אשר בו, אני צריכה אלף ועשרים שקל חדש כדי לעשות פירסינג!
 
לפני שחלה נהג סבא שלי לקרוא שלושה ספרים בשבוע, מעל 150 בשנה. פרוזה. ומכיוון שלא היה שיגרתי מבחינה מנטאלית, אלא כבור סוד שאינו מאבד טיפה, עמוק ורחב לאין שיעור, נרשמו בו היטב כל אותן דמויות על דקדוקן הפנימי וקיומו חרג לעברן. בקלות ובטבעיות היה מקרב אליו אנשים ונקשר עמם בידידות ואף למעלה מזה, אולי משום שעולמו הפנימי כבר הכיל אותם באיזו וריאציה. למשל, הופתעתי לאחרונה לגלות שהמורה לשחמט של הבן שלי, איש צעיר, לא רק שמכיר את סבא שהיה עסקן ואמרגן שחמט וגם שחקן סביר, אלא הוא זוכר לו חסד נעורים על שיחות מלב אל לב ועל מבטו הרך והסקרני. כל כך אני מתגעגעת למבט הזה.
עכשיו אלך סבא ואקרא את הספר הטוב ביותר שקראת בשנת 2006, אני זוכרת אותך נפעם ממנו. עשרים שנה חיכה לי הספר הזה: אדם יוצא אל ערבות קזחסטן לקבור את חברו. לא קראתי אז אני מוסיפה מדמיוני – חברו שאהבה נפשו. מסע הקבורה נמשך יום תמים והיום איננו כלה. כפי שיופייך איננו כלה כי אם מוסיף להיות ולהתגלות בנו.
אהבתי אותך סבא ואוהב תמיד. נוח בשלווה.
 
הספד של איתן בלומברג – חבר צעיר מימי השליחות של המשפחה בדרום-אפריקה
זהו לי ההספד השני שאני נושא, הראשון היה לאִמִי לפני פחות משנה והיום כאן, לפניכם, לכבודו של עוזי.
הכרתי את המשפחה בדרום אפריקה לפני כ – 45 שנים, עת היו בשליחות של תנועת הבונים. אני הייתי עם הורי בשליחות מטעם הסוכנות היהודית. ביתם של משפחת בן-שלום הפך לבית שני עבורי ועידן לחברי הטוב ביותר.
כשהתברר לי שהם מסיימים את תקופת השליחות וחוזרים לארץ ולנו יש עוד שנתיים להישאר שם, פניתי לעזרתו של עוזי (הרעיון אגב היה של עידן, לא שלי), ביחד רקחנו תוכנית וללא ידיעת הוריי בשלב זה, פנינו לדגניה ב' לבדוק את האפשרות שאגיע כילד חוץ לקיבוץ.
עוזי תמך ברעיון, האמין בי, נלחם עבורי ולא ויתר. בדגניה ב' לא רצו לשמוע מזה, אבל עוזי שִכנע את מוסדות המשק, שיכִנע את אמנון ז"ל ונחמה רותם בר לקבל אותי כילד מאומץ וכל השאר היסטוריה.
הסיבה שבגינה אני מדבר כאן היא ההבנה העמוקה שלי' שמי ומה שאני עוּצב ונבנה בעיקר כאן בדגניה ב' ובשדות העמק. עד היום כשאני מגיע לדגניה זה מרגיש לי טבעי ונכון, בית, כבר אמרתי.
רציתי להגיד את הדברים לעוזי באופן אישי ואפילו הגעתי אליו הביתה אבל מצבו הבריאותי באותו אחה"צ לא אִפשר זאת.
דברהל'ה, חנן, עידן, ניצן ונעמי -תודה לכם שפתחתם את הבית ואת הלב שלכם ונתתם לי להיכנס. בזכותכם אבל בעיקר בזכות עוזי אני מי שאני.

אני דניאל, נכדתם הבכורה של עוזי ודבורה, הבת של חנן ודלית.
הקשבתי אתמול לשיר ״אימפריות נופלות״ של דן תורן שהלך מאיתנו לא מזמן, ועכשיו גם סבא שלי. העברתי כמה חופשים מהבילים ואז שנים מעצבות כאן בדגניה ב׳, אהבתי לרבוץ בחוסר מעש בביתם הישן של סבא וסבתא, אוזני כרויה תמיד לשיחותיהם של המבוגרים. ״לאלכסנדר מוקדון יש את חצי היבשת״, סבא אומר שפחות מחצי הקיבוץ תומך בהפרטה. הייתי אז צעירה מאד, הוא הסביר לי בפשטות שהוא לא רוצה לחיות בחברה שיש בה מעמדות, שחיים בה כאלה שיש להם ואחרים שאין להם. זה אולי נשמע לחלקכם פשטני או כמו מין דיבור לוהב ואוטופיסטי של דון קישוט בן זמננו - תהיה רגיל סבא, אל תהיה גיבור. סבא שלי לא היה רגיל אבל הוא גם לא היה הזוי. הוא היה מגדלור של העמקה ושל ידע והוא היה אמפתי ועל כן הרגיש בעומק ליבו – אנשים נגמרים ברגע אחד. הוא חשב שצריך לתפוס אותם לפני שהם נופלים ושזה אפשרי בקהילה שיתופית שנאבקת בביטול האדם ומתגמלת את חבריה במשמעות ובשותפות.
ביום שמת, בדרך הביתה בלילה, עמדנו ברמזור במחלף המוביל. היו שם ילדים ערבים בני גילו של הבן שלי, הם קיוו למכור לנו כדורי פלסטיק עם אורות מרצדים. לא היה לי מזומן. הרגשתי צער נורא על כך שאני חיה בחברה שיש בה ילדים שישנים במושב האחורי, חסרי דאגות וברים, ואחרים שמחזרים על חלונות הרכבים. ועכשיו גם אין יותר את סבא שלי המתוק והטוב שיעמוד נחוש ורהוט בפני הרעה.
כל מפגש אתו היה כמו חישמול כנגד הדממת הלב והפיכת החיים לזולים ולריקים. הייתה לו יכולת נדירה לקשור מבט ושיחה עם כל אדם וגם עם ילדים ופעוטות. בתור ילדה ראיתי בו נפיל ורותקתי לדמותו. כל כך קשוב ומעורב היה, ידען אך לא טרחן, הגם שלעיתים קרובות הביא אותי במבוכה שאיני יודעת דבר-מה או קוראת טולסטוי לראשונה בגיל 19 המופלג. מבוכה שכה חסרה במחוזותינו, כזו שמתוכה אדם נדחף להרגיש ולהבין איזו אמת, גם אם מכאיבה, לחיות בין אנשים ובתוך תרבותו. רק פעם אחת זכור לי שהגזים ממש, כשקנה לי לבת המצווה את כל כרכי פירוש קאסוטו לתנ״ך ואני חשבתי שלעזאזל קאסוטו וכל אשר בו, אני צריכה אלף ועשרים שקל חדש כדי לעשות פירסינג!
לפני שחלה נהג סבא שלי לקרוא שלושה ספרים בשבוע, מעל 150 בשנה. פרוזה. ומכיוון שלא היה שגרתי מבחינה מנטאלית אלא כבור סוד שאינו מאבד טיפה, עמוק ורחב לאין שיעור, נרשמו בו היטב כל אותן דמויות על דקדוקן הפנימי וקיומו חרג לעברן. בקלות ובטבעיות היה מקרב אליו אנשים ונקשר עמם בידידות ואף למעלה מזה, אולי משום שעולמו הפנימי כבר הכיל אותם באיזו וריאציה. למשל, הופתעתי לאחרונה לגלות שהמורה לשחמט של הבן שלי, איש צעיר, לא רק שמכיר את סבא שהיה עסקן ואמרגן שחמט וגם שחקן סביר, אלא הוא זוכר לו חסד נעורים על שיחות מלב אל לב ועל מבטו הרך והסקרני. כל כך אני מתגעגעת למבט הזה.
עכשיו אלך סבא ואקרא את הספר הטוב ביותר שקראת בשנת 2006, אני זוכרת אותך נפעם ממנו. עשרים שנה חיכה לי הספר הזה: אדם יוצא אל ערבות קזחסטן לקבור את חברו. לא קראתי אז אני מוסיפה מדמיוני – חברו שאהבה נפשו. מסע הקבורה נמשך יום תמים והיום איננו כלה. כפי שיופייך איננו כלה כי אם מוסיף להיות ולהתגלות בנו.
אהבתי אותך סבא ואוהב תמיד. נוח בשלווה.

הספד לסבא / אורי
 
אחר צהריים אחד התרחצנו בכנרת, סבא, בן, ליקי ואני, וסבא התחיל להסביר על משאבות המים השקועות בסמוך לחוף דגניה ושיצאו זה מכבר מכלל שימוש. אני לא חושב שהתעניינתי במיוחד במשאבות, אבל נורא רציתי להותיר רושם, ובתום ההסבר גייסתי את העברית הכי יפה שעמדה לרשותי, ושאלתי: המשאבות עדיין ישנן? סבא הביט בי בסיפוק, ואמר: יופי של שאלה.
השפה הייתה חשובה. המילים היו חשובות. במחיצת סבא, העברית התרוממה למעמד מיוחד, והוא הזמין אותנו לגעת בה בעדינות, לשקול מילים, לטפל בה בהדרת כבוד.
בליל הסדר הוא נהג לייעד קטע קריאה לכל אחד מהנכדים הצעירים. היה מתקשר לכפר ורדים כמה שבועות לפני, ומודיע שהשנה אצטרך להתמודד עם רבי אלעזר או יוסי הגלילי, מבקש שאתאמן על הטקסט וכעבור שבוע מתקשר שוב לשמוע כיצד עלו הניסיונות—מתקן, מעודד, משבח.
במשך שנים חשבתי שלב העניין היה השפה. אבל היום אני מבין שהדבר החשוב ביותר עבורו היה מה שמעבר לה. ההקפדה על העברית הייתה דרך לבנות קשר, לגלות עניין, לחנך. לומר: אתה חשוב לי. לא סתם בבית של סבא וסבתא היה הכרח לענות לטלפון בברכת שלום, ולא הלו. לא סתם סבא תמיד התעקש על ההבדל בין לתת ולהביא. ולא סתם פעמים רבות הוא הקדים את שאלותיו בציווי: אמור לי. העברית הייתה גשר, הזמנה פתוחה וכבדת משמעות לומר: זה מי שאני, ולהיענות.
שנינו אהבנו לקרוא הארי פוטר. כשהתרגום לספר הרביעי איחר להגיע, ואני נעשיתי חסר סבלנות, סבא הציע לתרגם לי את הספר בעצמו. כל ערב הייתי מתקשר אליו והוא היה מתרגם כהרף עין כמה עמודים, מספר בעברית היפה שלו על קוסמים ומכשפות, ומתעקש, עם זאת, שלא לעשות מאמץ בכל הקשור לדוד ורנון ולדודה פטוניה, שנותרו בלשונו אנקל ואנט. גם לעברית, מסתבר, יש גבולות.
קשה לי לזכור מתי בפעם האחרונה שמעתי עברית כמו של סבא. היא בוודאי איננה שגורה בפי. אבל גם ממרחק הזמן היא מהדהדת באוזני יחד עם זיכרון קולו העמוק האומר לי, אחרי שלא התראינו מזה זמן מה: שלום, מחמדי.
בשנים האחרונות, השפה חמקה ממנו. אובדן הדיבור היה כואב. אבל אני חושב שאפילו הוא ידע שיש דברים שמתעלים מעל לשפה, או מתקיימים מחוץ לה, או נותרים גם כשהיא אובדת. פעם ניגשתי לספריה שלו ושלפתי ספרון קטן בכריכה אדומה, תרגום שלונסקי למחזה המלך ליר מאת שייקספיר. סבא הקדיש את הספר לסבתא, וציטט מתוך המחזה: ״אַהֲבָתִי, יָדַעְתִּי, עַזָּה מִשְּׂפַת־לָשׁוֹן.״
 
סבא, קיוויתי להצליח להיפרד, ולא הספקתי. אילו הייתי יכול, הייתי רוצה להגיד לך תודה, ושאני אוהב אותך, ואולי לשם שינוי להיות זה שאומר, בפעם האחרונה: להתראות, מחמדי.

דבורהלה, חנן, עידן, ניצן ונעמי, 

גם אם מרחוק, הייתי אתכם השבוע במחשבותי. איתכם ועם עוזי. 

היתה לנו, לעוזי ולי ,׳כימיה׳ טובה. נכון שתחילת הקשר הוא בקשרי המשפחה, אבל ההמשך, כפי שכולנו יודעים, תלוי יותר ב'כימיה׳, והיה לי מזל דבורהלה, שבחרת אחד כזה שהוסיף את המרכיב החשוב הזה למערכת היחסים. 

אני נזכר בהרבה פגישות במשך תקופה של עשרות שנים, שתחילתה באפיקים, אצל מרים ואליושה אחה׳צ בשבתות; במלחמת יום כיפור כשהיינו נפגשים ברמת הגולן, ובנסיעה אחת שעשינו יחד שם בשלג באזור מג׳דל שאמס; בתקופה שלמדתי בטכניון, שם נוצר גם קשר חם גם עם רבקהלה ודודיק.
ואח"כ, כשכבר גרתי בניו יורק והייתי בא לביקורים, היינו נפגשים עם רחל והילדים באפיקים ובדגניה, וביקור אחד במיוחד - בר ובת המצווה של דניאל ונטאלי, בו גם ישנו עם חברינו מאמריקה בצימרים בדגניה ב׳, ועוזי הדריך אותנו בטיול מסביב לכנרת ורמת הגולן, עם הסברים כלליים על האזור, ופרטיים (כמו מקום ההרגו של אחיו. חנן ז׳ל). והביקורים בארהב, מהביקור הראשון שלכם כשחזרתם מדרום אפריקה והביקורים שאחריו, בהם תמיד דאגנו להיפגש. 

אכן בשנים האחרונות התראינו פחות, אבל הזיכרונות האלה ממשיכים ללוות אותי, וגם ילדי, לקחו פסק זמן לרגע והצטערו לשמוע על לכתו מאיתנו. 

מצטער איתכם על הליכתו, ושמח בשבילכם שזכיתם לחלוק את חייכם עם האיש היקר הזה. 

שולח לכם את אהבתי. 

יהודה 

Shalom Devorahley, Hanan, Idan, Nitsan, Naomi and all the family

Our sincere condolences on the passing of Uzi. Our thoughts and good wishes are with you all at this sad time.

We realise that the last few years with Uzi in failing health have been difficult for you all, but the loss, when it comes, is still deep.
We hope that you can now take comfort in your memories of Uzi in good health – beloved partner, father, grandfather and friend.

Uzi was an integral personality of Degania Bet and it is strange to think of Degania without him. I (Maureen) always remember my first Yom HaZicharon ceremony as a volunteer.
I didn’t understand a word but Uzi’s voice reading out the names of the fallen carried such sorrow intertwined with respect, dignity and pride that I felt in that evening, I had begun to understand what makes Israel, the kibbutz and its people so special.
As my Hebrew developed I loved listening to Uzi read at chagim or speak at meetings – the clarity, cadence and care for each word conveying the message even if I didn’t understand every word.
When talking with Uzi it was clear that everything he did was driven by his love for his family, Aretz Israel and the Kibbutz. He will be missed.

Wishing you all “long life” and better days for Aretz Israel.

May Uzi’s memory be a blessing

Maureen and Yehuda Kam
Sydney

And I hope Uzi will forgive me for writing in English and not Hebrew!



למשפחת בן שלום תנחומי מעומק ליבי!
עבדתי עם עוזי ז"ל שנים רבות "כתף אל כתף".
התברכתי להכיר אדם ערכי ותמיד דואג לחבריו ללא משוא פנים.
כמו כן, תמיד היה נכון ללמוד ולהעמיק בנושאים שבהם עבדנו ביחד : פנסיה, שאירים וסיעוד.
מאחל שלא תדעו עוד צער ושנזכור את האיש הטוב והחכם.

אריה שטראוס
סט פוינט

עוזי יקירי ואהובי, כאח אתה לי.
בשנות ה – 30, כמעט לפני מאה שנים הורינו, שמעו קול הקורא להם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. והם עזבו את מולדתם ונפרדו ממשפחתם האמידה והגדולה, הורים ו – 11 אחים, אחיות ואחיינים קטנים, שלעולם לא יראו אותם עוד והלכו להקים ולבנות מדינה חדשה וצעירה ליהודים. האמינו בכל מאודם בצדקת דרכם. עם תנועת גורדוניה ג' הגיעו לבנות קיבוץ לגדות הירדן על שפת הכנרת, הוא דגניה ב'. לימים עזבו הוריך את דגניה ב', הם ושני ילדיהם הקטנים, אתה , בכורם ואחיך הצעיר חנן, שלימים נפל בקרב על תאופיק, שם מעבר לאופק על הגולן.  הוריך עזבו, אבל דגניה ב' לא עזבה אותך. גדלתם והתחנכתם בנוה שאנן שבחיפה בבית הספר הריאלי. בכיתה י' החלטת שאת המשך לימודיך תעשה עם בני כיתתך בדגניה ב'. הגעת למשפחתנו. אבא, דודך לא היה גאה ממנו ואני הכי מאושרת בעולם, סוף סוף זכיתי לאח גדול. אהבתי הערכתי והערצתי ולא הייתה שמחה ממני. השתלבת היטב עם בני גילך והיית שלם לגמרי עם החלטתך.
סיימת את לימודיך בבית ירח והתגייסת לנח"ל ואני כל יום שישי, המתנתי במתח ובציפייה תגיע או לא תגיע ושהגעת היה אושר גדול.
נישאת לדבורהלה, בת כיתתך, בת אפיקים וקבעתם להקים את ביתכם בדגניה ב', נולדו לכם שלשה בנים ובת, חנניק, עידן, ניצן ונעמי.
שהתחלנו לבוא עם בני או בנות זוג, דודה נעמי הודיעה חד משמעי, שאיש או אשה ללא חוש הומור, לא למשפחתינו ואכן עוזי יקירי זה היה המאפיין שלך ולכן תמיד נהניתי ואהבתי את חברתך.
דרכינו השתלבו בחיי הקבוצה, כל אחד בתחומו. יצאנו שנינו לאורנים, אני חזרתי לעבוד בגן ואתה לנהל את בית החינוך. משם יצאת לשליחות בדרום אפריקה עם דבורהלה והילדים.
אהבתי את המפגשים המשפחתיים, בימי שישי אחרי ארוחת ערב, בדרך כלל אצלכם עם עוגה טעימה של דבורהלה.
היית גם הבורר, אם נקלענו לחילוקי דעות, קבענו בינינו "מה שעוזי יגיד" מאד החשבתי שיקול דעתך, פסיקתך הייתה חשובה לי.
לפני מספר שנים יצאת להפלגה משותפת עם גדי ומיקו ונשותיהם, בני כיתתך ושאלתי אותך איך היה? אמרת לי, עזבי טיול, להיות במחיצתם של אנשים שכל כך אוהב זאת הגדולה וההנאה שבטיול הזה.
להבדיל אלפי הבדלות, בחופשת חנוכה 1954 יצא בן כיתתך, עודד ויגמיסטר, חבר לספסל הלימודים לטיול במדבר יהודה ונרצח ע"י הבדואים ואתה היית אבל וחפוי ראש ולא שבת ללימודים עד שאבא אמר לך, אתה חייב לשוב ללימודים וענית לו, אבל הכיסא לידי ריק. ולמחרת חזרת.                                                                                                            זה היה חלק ממך רעות וחברות אמיצה לאוהביך וידידיך והיו לך רבים בקבוצה ובתחנות שונות בחייך.
חייבת לסיים, כי אתה דרשת תמיד "בקיצור". אז אקצר, למרות שהזיכרונות מציפים אותי.
לצערי בערוב ימיך חלית, והיה לך מאד קשה להשלים עם מחלתך הארורה והיית עצוב וגם אני. אבל למזלך ולמזל המשפחה הייתה לצידך דבורהלה שסעדה אותך באהבה, נאמנות ומסירות אין קץ וכל המשפחה חבים לה חיבוק גדול.
חייך שלובים וארוגים בחיי דגניה ב' שאהבת ותרמת בכל מאודך.
תם פרק חשוב ומשמעותי במשפחתנו. תחסר לנו מאד וכבר מתגעגעים.
לא יכולה לתאר לי מצב שאני באה לדגניה ב ולא ניפגש.
אפירה גורן.
 
 

שם מלא

דוא"ל

תוכן

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...

גלריה

וידאו

ציר זמן

הדלק נר

שם

דוא"ל

תוכן 50 אותיות בלבד

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...