אתר הנצחה לזכר

יוסף (טומי) לפיד 1931-2008

יוסף (טומי) לפיד
מקום לידה: נובי סאד, סרביה
מקום פטירה: תל אביב, ישראל

בית עלמין:
ישוב:
בית עלמין: קרית שאול
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

לפיד נולד כטומיסלאב לַמפֶּל (בסרבית: Томислав Лампел) בנובי סאד, שבסרביה (אז חלק מממלכת יוגוסלביה). בנם של קתרינה (קאתו) עדנה לבית בירמן וד"ר בֶּלָה (מאיר) למפל, עורך דין ועיתונאי, משפחה יהודית-ניאולוגית אמידה ממוצא הונגרי. האב היה מזכיר ההסתדרות הציונית באזור וויוודינה, ולאחר מכן נשיא לשכת בני ברית בנובי סאד.
שגרת חיי המשפחה נקטעה כשהיה לפיד כבן שתים-עשרה שנים וחצי, כשנה לפני תום מלחמת העולם השנייה. בבוקר ה-19 במרץ 1944 נלקח האב על ידי הנאצים, רגע שלימים תיאר לפיד כ"זה הרגע שבשבילי אלוהים מת"‏[1]. תחילה הועבר האב לבית מלון מקומי בו רוכזו היהודים, משם למחנה ריכוז הונגרי בבצ'קה טופולה ומשם לאושוויץ. לקראת שלהי המלחמה הוצעד האב מאושוויץ למחנה מאוטהאוזן, שם נפטר מהתקף לב שבועיים לפני תום המלחמה‏. לפיד ואמו נלקחו לגטו בבודפשט; בעזרתו של ראול ולנברג הם שרדו את התופת, בשונה מרבים מבני משפחתם שנספו בשואה. לפיד ומאוחר יותר גם אמו שבו לנובי סאד, שם גילו כי ביתם הוחרם. הם חיו בנובי סאד שנשלטה בידי הדיקטטור יוסיפ ברוז טיטו הפרו-קומוניסטי משך שלוש שנים וחצי בטרם הותר להם לעזוב. ב-25 בדצמבר 1948 עלו לישראל על אונייה רעועה.
במאמר שפרסם 50 שנה לאחר מכן‏ הציג את עמדתו על ההישג של קליטת העלייה: "עיצבנו מדינה דמוקרטית, חברה פלורליסטית ועם אחד - במקום שבו לא היה לנו לא את זה ולא את זה ולא את זה. כל חילוקי הדעות בנושא העלייה והקליטה הם עניין של מה בכך, לעומת ההישג האמיתי של כור ההיתוך".
מיד עם עלייתו התגייס לצה"ל ושירת כחשמלאי רכב. עם שחרורו למד לבחינות הבגרות. לאחר מכן למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובשנת 1957 קיבל תואר בוגר במשפטים. ב-1952 החל לעבוד ככתב בעיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט", שם הכיר את אפרים קישון. ב-1955, בהמלצתו של קישון, התקבל לעבודה ב"מעריב" כמזכירו האישי של העורך הראשי, עזריאל קרליבך. בעצתו של קרליבך עברת את שם משפחתו ללפיד. הוא מילא ב"מעריב" מגוון תפקידים, ובהם כתב בבאר שבע ובתל אביב ובעל טור ראיונות בשם "מדברים עליהם השבוע". בשנים 1966-1963 שהה בלונדון כנציג העיתון שם. עם שובו לישראל מונה לכתב "מעריב" בכנסת. בשנת 1967מונה בידי מעריב לייסד את ירחון הנשים "את" והיה עורכו במשך שנים אחדות. בשנה זו גם הגיש את התוכנית "יש לי אורח" בטלוויזיה הישראלית.
ב-1970 החל לפרסם את מדריך לפיד לאירופה, מחלוצי מדריכי הטיולים בשפה העברית, שזכה לפופולריות רבה והופיע ב-20 מהדורות.
במקביל לעבודתו ב"מעריב" שידר בגלי צה"ל תוכנית לילה. ב-1974 מונה למזכיר המערכת ב"מעריב".
ב-1979 מונה למנכ"ל רשות השידור, וכיהן בתפקיד זה עד 1984. המינוי נחשב למינוי של איש ימין, לאחר המהפך, שהעלה את הימין לשלטון. במסגרת תפקידו ביצע לפיד מספר פעולות שנויות במחלוקת, בהן הדחתו של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. כן אכף בשנים אלו איסור על ראיונות עם אנשי אש"ף. עם זאת, לרוב נחשב לפיד למנכ"ל מקצועי, השומר על עקרונות חופש הדיבור. יש הרואים את הישגו הגדול בתקופה זו ביצירת הסדרה של יגאל לוסין "עמוד האש"‏.
עם פרישתו מתפקיד זה חזר ל"מעריב", וכתב בו פובליציסטיקה, ובכלל זה גם את מאמר המערכת.
בשנים 1987-1984 שידר ב"קול ישראל" תוכנית אישית בשם "השבוע שלי". על תוכנית זו הוענק לו בשנת 1998 פרס סוקולוב לעיתונאות.
ב-1989 מונה ליו"ר התאחדות חברות הכבלים, עם תחילתם של שידורי הטלוויזיה בכבלים בישראל. מונה גם למנהל עסקי התקשורת של איש העסקים רוברט מקסוול בהונגריה.
ב-1993 החל להשתתף בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון, שאותה הנחה דן מרגלית. לפיד נודע בסגנונו הפרובוקטיבי. יחד עם עמיתיו לתוכנית, דן מרגלית ואמנון דנקנר, עבר לתוכנית "הכל פוליטי" בערוץ 2.

פעילות פוליטית

לפיד החזיק בדעות ליברליות, ופעל לקידומן. ב-1961 הצטרף לזמן קצר אל המפלגה הליברלית. ב-1985 הקים יחד עם שלמה להט את מפלגת המרכז הליברלי, ושימש כמזכ"ל שלה, אך לאחר זמן מה פרש ממנה וחזר לפעילות באמצעי התקשורת.
לאחר שהועמד על ידי ח"כ אברהם פורז בראש מפלגת "שינוי", נבחר לכנסת בבחירות 1999. הוביל את המפלגה להצלחה והביא אותה לזכייה בשישה מנדטים. במידה רבה צמחה מפלגת "שינוי" ולפיד בראשה על רקע המסר של התנגדות לכפייה דתית. האופן שביטא מסר זה, שנראה למבקריו בוטה, הוביל להאשמתו בשנאה לחרדים ולדתיים. מסרים נוספים שביטאה "שינוי" היו תמיכה בכלכלת שוק חופשי והקלת הנטל על מעמד הביניים. במישור המדיני מיצב עצמו לפיד כדמות מרכז התומכת בניהול זהיר של תהליך שלום שיכלול ויתור על שטחים.
בבחירות לכנסת ה-16 הזניק לפיד את "שינוי" להצלחה רבתי, ומספר המנדטים גדל ל-15, תוך כדי הפיכת המפלגה לשלישית בגודלה בכנסת. "שינוי" הצטרפה לקואליציה בממשלתו השנייה של אריאל שרון, ולפיד מונה לשר המשפטים וסגן ראש הממשלה. "שינוי" תמכה באופן מלא במדיניות הממשלה, לרבות בתוכנית ההתנתקות והמדיניות הכלכלית של שר האוצר בנימין נתניהו. בפרט תרמה "שינוי" להשוואת גובה קצבת הילדים לכל הילדים, בניגוד לעמדת המפלגות החרדיות.
כשר משפטים הורה לפיד, מיד עם כניסתו לתפקיד, כי בכל המשרדים השייכים למשרד המשפטים ייתלה שלט ובו הציטוט מ"על השחיטה" של חיים נחמן ביאליק - "וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!". במהלך כהונתו כשר נתן לפיד גיבוי מלא לנשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, להצעותיו למינויים לבתי המשפט ולסדר היום שהוביל בקשר ליחסים בין רשויות השלטון. כן נמנה עם אלו שהביאו למינוי עדנה ארבל לשופטת בית המשפט העליון, על אף לובי ציבורי, במיוחד מצד ימין של המפה הפוליטית, שהביע התנגדות למינוי. לפיד כינה את דרכי הפעולה של המתנגדים "טרור נגד שלטון החוק"‏.
כן עמד לפיד בראש "ועדת לפיד", שמונתה בשנת 2003 לבחינת יישום לקחי "ועדת אור" שמונתה לבדיקת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. בחודש מאי 2004 הסתיימה עבודת הוועדה, והיא הגישה מסקנותיה לשר לביטחון פנים צחי הנגבי, ולמפכ"ל המשטרה. הממשלה אישרה את מסקנות הוועדה ב-13 ביוני 2004. עיקר המסקנות מחולק לשני נושאים. נושאים הקשורים לשילוב המגזר הערבי בחברה, כגון הקמת רשות ממשלתית לקידום מגזרי המיעוטים, או שילוב בני המגזר הערבי בשירות לאומי אזרחי, תוך קריאה למנהיגי המגזר הערבי להצטרף לצעדים אלו ולהימנע מדברי הסתה, והמלצות הנוגעות למשטרת ישראל ולמשרד לביטחון פנים, ולצעדים עליהם לנקוט על מנת להיות ערוכים לאירועים דומים בעתיד.
בהצבעה שנערכה בכנסת ב-1 בדצמבר 2004 הצביעו שרי "שינוי", ובהם לפיד, נגד הצעת תקציב המדינה לשנת 2005, ובעקבות זאת פוטרו מהממשלה. לפיד נימק את ההצבעה נגד התקציב בהבטחת שרון להעביר מאות מיליוני דולרים לחרדים בתמורה להצבעתם.
עם פרישת מפלגת "שינוי" מהקואליציה מונה לפיד לתפקיד ראש האופוזיציה בכנסת, למרות התנגדות שאר סיעות האופוזיציה למינויו. ניסיונות להדיחו מהתפקיד לא צלחו בעקבות אי הסכמה של סיעות האופוזיציה למועמד מוסכם לתפקיד במקום לפיד. הוא שימש בתפקיד זה במשך שנה עד לפרישת סיעת "העבודה-מימד".
לאחר פרישתה מהקואליציה, החלה "שינוי" להידרדר בסקרים. הידרדרות זו החריפה בעקבות הקמת מפלגת קדימה בראשות אריאל שרון. ב-12 בינואר 2006 נערכו פריימריז ב"שינוי", בהן הצליח רון לוינטל לזכות במקום השני על חשבון אברהם פורז. לפיד זעם על התוצאות אף שהוא עצמו נבחר למקום הראשון ברשימה, ובתקשורת נפוצו שמועות על כוונתו לפצל את המפלגה או לפרוש ממנה. בעקבות אירועים אלה קרסה "שינוי". חברי הכנסת של "שינוי" חיפשו לעצמם מפלגות אחרות, ובסקרים המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. ב-25 בינואר כינס לפיד מסיבת עיתונאים ובה הודיע על התפטרותו מתפקיד היו"ר ופרישתו מ"שינוי"‏.
לאחר פרישתו ממפלגת "שינוי" והנהגתה החליט לפיד לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא עמד בראש תנועת חץ - מפלגתם של פורשי "שינוי". בראש חץ עמד חברו הטוב, ח"כ אברהם פורז, ולפיד תמך בתנועה באופן פומבי ושימש כ"אב הרוחני" שלה. לפיד הוצב במקום האחרון ברשימה לאות כבוד. עם זאת, המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה

לאחר פרישתו מהפוליטיקה שב לפיד לעסוק בעיתונות, פרסם מאמרים והופיע בכנסים תקשורתיים כעיתונאי. במקביל כיהן כנשיא התאחדות השחמט הישראלית.
ביולי 2006 נבחר לכהן כיו"ר מועצת יד ושם, והחליף בתפקיד זה את שבח וייס. בנאום שנשא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-2007 הזכיר באופן יוצא דופן מעשי ג'נוסייד שנעשו מאז השואה ושהעולם הגיב אליהם בשתיקה, בין השאר בדרפור. עוד אמר בהתייחסו לאיראן כי "אחמדינג'אד מתכנן שיעמוד לרשותו אמצעי השמדה, שבהשוואה אליו, תאי הגזים באושוויץ הם רק מקדמה".
בימי כהונת אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל שימש לפיד, שהיה ידידו הוותיק של אולמרט, אחד מסניגוריו הציבוריים הנשמעים ביותר, וזאת אל מול ביקורת שהוטחה כלפי אולמרט בעיתונות, מצד אנשים שהיו עמו בעבר בקשרי ידידות, כדן מרגלית.
בנובמבר 2006 שב להגיש ברשת ב' בבוקר שבת את תוכנית הרדיו הוותיקה שלו, "השבוע שלי".

סגנונו

לפיד נהנה מתדמית של איש משפחה, חובב תרבות אירופית, מוזיקה קלאסית, שחמט, הומור ואוכל טוב. מאפיין זה שלו בא לידי ביטוי, בין השאר, בתוכנית הרדיו שלו, "השבוע שלי". בספר הבישול "פפריקה" שכתב ביחד עם רות סירקיס, הגדיר עצמו במילים - "בני-אדם אוכלים כדי לחיות. הונגרי, אם הוא בן-אדם, חי כדי לאכול". המוצא ההונגרי היה חלק מתדמיתו, ובשנות ה-60 היה חלק מ"מאפיה הונגרית" שכללה גם את ידידיו אפרים קישון, זאב וקריאל גרדוש (דוש).
היה גם ידוע בהתבטאויותיו החריפות, הן בנושאי דת ומדינה, והן בנושאים אחרים, כנשים, הומוסקסואלים ושירים מזרחים. בין היתר התבטא בשנת 2005 כלפי חברת הכנסת זהבה גלאון בהתבטאות ממנה ניתן היה להבין כי מקצועה הוא זנות, ולאחר מכן התנצל "כג'נטלמן אירופי"‏. לאחר ששמע בתוכנית רדיו, בשנת 2002 שיר מזרחי של עמיר בניון, שאל את המנחה רזי ברקאי "אנחנו כבשנו את טול כרם, או טול כרם כבשה אותנו?"‏.

משפחתו

יוסף לפיד היה נשוי לסופרת והמחזאית שולמית לפיד. לזוג נולדו שלושה ילדים: מיכל (שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1984), יאיר, עיתונאי, סופר ומנחה טלוויזיה, ומירב, פסיכולוגית קלינית. בשנות השישים התגורר ב'בית העיתונאים', בניין מגורים בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים מרכזיים, ובהם יגאל לב ולוי יצחק הירושלמי. לימים עבר להתגורר בצפון העיר.

מותו והנצחתו

ב-1 ביוני 2008 נפטר לפיד ממחלת הסרטן בבית החולים איכילוב בתל אביב, לאחר שבחר שלא לקבל טיפול מאריך-חיים‏. לפי בקשתו נקבר ליד קברה של בתו מיכל בבית הקברות קריית שאול.
לאחר מותו כתב בנו, יאיר, את הביוגרפיה של אביו בגוף ראשון, "זיכרונות אחרי מותי". הביוגרפיה סוקרת את קורות חייו של לפיד.
ב-15 במרץ 2011 הוכרז על שמו של לפיד רחוב בנובי סאד, עיר הולדתו‏.

מקור הטקסט והתמונות לפי תקנון השימוש ההוגן של ויקיפדיה.

העדפות

עריכה
אוכל טוב, פולמוס בריא, מדינת ישראל החילונית.

הספדים

עריכה
איש נבון ושמח, למרות הטרגדיה האישית שפקדה את המשפחה. פולמוסן בחסד, בשלן בחסד, עיתונאי מוכשר.
linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

הדלק נר

Loading...