איתי אברהם רון 2003-2023

ביוגרפיה

עריכה איתי אברהם רון
איתי שלי, בני הבכור ועטרת ראשי, היה ילד קסם. "היה". המילה צובטת את ליבי, אני מניחה שאני עדיין לא מצליחה לעכל שהוא איננו יותר. איתי היה מיוחד, עוד מילדות ראו את זה בו. הוא הצטיין בכל דבר שעשה. כבר בגיל שש, כשעלה לכיתה א, החל ללמוד קפוארה והתמיד בזה עד גיל שלוש עשרה. בין השנים הללו איתי זכה במקום הראשון בתחרות העירונית וכבר בגיל אחת עשרה הפך להיות עוזר מאמן. וכמובן הצטיין בתפקידו, בזכות הקפוארה צבר ביטחון עצמי רב ביכולותיו ולמד מה הוא כבוד אמיתי בין חברים. בגיל חמש עשרה הפך לשופט כדורגל וגם שם יכולותיו ואישיותו הנעימה והייחודית באו לידי ביטוי, עד כדי כך שטרם גיוסו ביקשו שימשיך בזמן הצבא בתפקיד.
איתי היה פעלתן, מלא בעשייה בכל זמן נתון. במקביל לעבודתו כשופט עבד בחופש הגדול במקומות נוספים: מפעיל מתנפחים באירועים עירוניים, מלצר באולמות אירועים - משם תמיד חזר עם טיפים גבוהים בזכות חיוכו ואדיבותו, ואף בקייטנת ילדים, שם אישיותו בלטה במיוחד. איתי אהב לעבוד עם ילדים והילדים אהבו את איתי מאוד. לפעמים היה נדמה שהם פשוט התמגנטו אליו.
שנתיים לפני גיוסו איתי החל להתאמן ב"אדרנלין", קבוצת כושר קרבית, במטרה לקדם את מטרתו - להתגייס לסיירת גולני. במקביל לאימוניו החל איתי לאמן את חבריו בקבוצה שנקראה - "בדרכי איתי". כמו שזה נשמע - איתי פעל ועשה המון, הוא לא נח לרגע. גם באימון חבריו לקראת גיוסם הוא לא חדל לפעול, לתת את המאה אחוז שלו.                                              
ב18/8/2021 התגייס איתי שלי לגולני לאחר שעבר בהצלחה את הגיבוש והתקבל לסיירת. הוא השיג את המטרה לשמה התאמן. כמה הייתי גאה בו באותו הרגע. בתוך זמן קצר מאוד הצליח איתי לבטא את אישיותו המיוחדת גם שם וכך הפך להיות הקשר של המ"פ. יחד עם המ"פ הוביל את חבריו ליחידה בכל האימונים. לאחר מספר חודשים איתי נפצע. למרות זאת, הדבר לא מנע ממנו להמשיך במסלול בו בחר. הוא התעקש להישאר לוחם. קודם כל דאג למדינה, ואחר כך לעצמו ( כמי כל דבר בחייו - קודם כל אחרים ).
 לאחר מאבק עיקש מצד איתי הוא עבר לגדוד 13, הגדוד אשר מצא בו את מותו. מפקדו זיהה גם הוא מיד את כישוריו והוא הכשיר אותו לשלושה תפקידים נוספים - רחפניסט, חמליסט ומש"ק תקיפה. בכל תפקיד איתי הצטיין, לא הייתה אפשרות אחרת מבחינתו, המצוינות הייתה חלק ממנו. בביקורת חטיבה בלבנון, קצינת החמ"לים אמרה שהיא מעולם לא ראתה חמ"ליסט כזה. את הקורס של מש"ק תקיפה סיים איתי בהצטיינות. רק לאחר מותו קיבלתי את הסיכה שהיה אמור לקבל איתי בעצמו, אך לא יזכה לקבל אותה עוד לעולם.  
מלבד הצטיינותו של איתי בכל אשר עשה, איתי היה בעל לב רחב, מידת נתינה עצומה - שנחשפה לעולם כולו בשביעי לעשירי.
איתי היה אח למופת לעמית ובן נפלא. כשהיה איתי בן ארבע-עשרה בלבד אביו נפטר מדום לב. איתי נשא על גבו את תפקיד האב בבית למרות שמעולם לא התבקש, אך איתי כמו שהוא - אחראי ורגיש לסביבה, חש אחריות כלפי אחיו. הוא ואחיו היו צמד חמד ונהנו לבלות ביחד במשחקי הכדורגל של הפועל תל אביב ולראות סרטים בסופ"ש. כל כך נהניתי לראותם ביחד ( הייתי האמא הכי מאושרת שיש בקשר ביניהם). איתי בהחלט היה בן נפלא.
 אני מביטה הרחק, בנקודה בחדר, ומצליחה עוד לראות בדמיוני את השיחה שניהלנו חודשיים לפני השביעי לעשירי. איתי נשאר שבת בנחל עוז ורצה שווארמה, אני לא יכולתי שלא להעניק לו את זה ויצאתי מביתנו שבנס ציונה היישר אל בסיסו של איתי. "את יודעת אמא," אמר איתי בין ביס לביס, "אבא של אוריין ( חבר ילדות ) הצליח לסדר לי עבודה ברכבת לאחרי השחרור." הבטתי בו בהקשבה רבה, מודעת לעובדה שבאפריל הקרוב ישתחרר מהצבא. "אבל לפני כן אני רוצה להכיר את ארץ ישראל. אני רוצה לטייל בצפון..." הוא חשב לרגע, "אז נדמה לי שאהיה מאבטח טיולים לפרק זמן מסוים. ואחרי כן אני חושב שגם ארצה לטייל מעט בעולם, אבל באירופה אמא, לא כמו כולם." חייכתי חיוך מסופק, יודעת שיצליח בכל מה שיעשה. "אבל כל זה זמני, בסוף אני אעבוד במשטרה בתחום החקירות, לא סתם למדתי בבית ספר קרימינולוגיה, לא? כבר דיברתי עם  עופר שיעזור לי להתקבל."  כך ישבנו במשך שעתיים, אני מקשיבה בהנאה רבה לתוכניותיו לעתיד של בני מבלי לדעת שכלל לא יזכה לקיים אותן. לא זכור לי שאי פעם ניהלנו שיחה כזאת ארוכה.
בשביעי לעשירי טוב ליבו של איתי נחשף לעולם כולו, כשהקריב את חייו למען המדינה ולמען תצפיתניות נחל עוז בגבורה אמיתית, מתוך לב טוב וטהור שדואג לכולם עוד לפני שדאג  לעצמו.
 
בשעה שש וחצי בבוקר, במוצב נחל עוז, איתי התעורר למשמע קולות האימה של ירי ופצמ"רים. מיד נכנס לצד חבריו ליחידה למיגונית. לא עבר זמן רב עד שאיתי הבין כי למוצב חדרו מחבלים. כשהתבקש על ידי נמרוד, מפקד המחלקה שלו, להתלוות אליו כדי לבדוק מה קורה בסביבה, מצא את עצמו בן-רגע בקרב באש חיה. לבסוף חָברו למפקד-מחלקה נוסף, יוחאי, ורצו לקצה הדרומי של המוצב, להילחם גם שם עם המחבלים. המאבק היה קשה, כמעט בלתי אפשרי, אך הם צלחו בו וחיסלו את המחבלים. בעוז ובגבורה החליטו לרוץ ולהגן על התצפיתניות וקציני החמ"ל שנמצאים בחמ"ל החוד ולהגן עליהם ואף למנוע  זליגת מידע ביטחוני רגיש. החל מאותו הרגע ובמשך שעות ארוכות, איתי שלי נלחם לצד שני מפקדי מחלקה וגשש בשם ח'רובה .ארבעה לוחמים אל מול מאות מחבלים שחדרו למוצב. איתי וחבריו לקרב הקשה דאגו להכניס את כל התצפיתניות והחיילים לחדר הפנימי. בשעה 08:25 איתי שלח לחבריו הודעה בה אמר: "אני עושה את זה קצר. יש פשיטה על מוצב נחל עוז. יש לנו כמה פצועים. חיסלתי לפחות שניים ויש לפחות עשרה הרוגים אצלם. כרגע אנחנו מתבצרים ונותנים אש, הכול בשליטה." גם בשעות האימה איתי הפגין ביטחון ועוצמה. ההודעה הבאה שרשם, הייתה אלי. "הכול בסדר אצלנו, אין מה לדאוג. אני לא זמין כי אנחנו בכוננות. הכול טוב." אבל הכול לא היה טוב, שום דבר לא היה טוב. לאיתי זה לא שינה, איתי רצה שאהיה רגועה. שלא אדאג. מידי פעם הם יצאו לפשיטות מחוץ לחמ"ל. לאורך כל הלחימה איתי הקפיד להיות בקשר עם חבריו שנלחמו בתחנות שונות  בבסיס על מנת להעביר את המידע לקצין שיתוף אש שהיה איתו בחמ"ל, וניסה להשיג עזרה. בשלב מסוים אזלה התחמושת שלהם והם קבלו מחסניות מהקצינים בחמ"ל,  כשגם התחמושת הזו אזלה איתי וחבריו ללחימה עברו להילחם בסכינים ובידיים חשופות אל מול המחבלים הארורים שעדיין ניסו לכבוש את החמ"ל.
לאחר מספר שעות של לחימה הרואית הם מצאו את עצמם מכותרים על ידי מחבלי הנוח'בה שצעקו להם להיכנע. "לעולם לא", הם ענו בצעקה. המחבלים לא הצליחו לשבור את רוחם ולכן החליטו לשרוף את החמ"ל - הם השליכו רימונים ומטעני חבלה במטרה אחת: לשרוף ולהרוג את כל מי שנמצא שם. נמרוד, המפקד, שבר את חלון השירותים על מנת לחלץ את מי שנשאר בחיים. הוא שאף עשן ונכווה קשה בדרכי הנשימה. איתי ויוחאי שאפו יותר מידי עשן ואיבדו את ההכרה. בזכות לחימתם ההרואית, בזכות גבורתם ועוז ליבם ניצלו חייהם של שבעה חיילים שהיו בחמ"ל. במותם הם הצילו נשמות יקרות וציוו לנו את החיים.                                            
גבורתו של איתי מדהימה ללא ספק, אך ליבו הטוב מרשים אפילו יותר. מהודעה אחת ששלח איתי תוך כדי לחימה (לאחר שעתיים של לחימה)  ניתן להבין מי היה איתי: "הכול טוב, אני לא חשוב עכשיו. אנחנו התבצרנו פה בחמ"ל תצפיתניות. יש פה עשרים בנות לכודות." איתי לא וויתר לרגע כי ראה לנגד עיניו את חיי התצפיתניות, יותר מאשר שראה את חייו.
שישה ימים עברו עד שקיבלתי את הדפיקה בדלת, הדפיקה שכל אמא לחייל לוחם מפחדת ממנה. שישה ימים עד הודעת ה"הותר לפרסום". רק לאחר שישה ימים זק"א הצליח לזהות את איתי שלי. שישה ימים שלעולם לא אשכח. איתי השאיר לי צוואה פרק זמן קצר לפני שהלך, בערב ראש השנה. אני עוד רואה את דמותו מולי, את עיניו הכחולות מביטות בעיניי בדאגה ואהבה אינסופית כשאמר: "אמא את צריכה לחיות את החיים שלך. את צריכה לחשוב גם על עצמך, לא רק עלינו. יש לך גם חיים משלך." איתי רצה שאבחר בחיים. הוא השאיר אותי עם המשפט הזה, שדוחק בי להמשיך ולהתקדם למענו, כי זה מה שהוא היה רוצה שאעשה. איתי ציווה לנו במותו את החיים, הציל נשמות יקרות ואף השאיר מורשת של גבורה ועוצמה, של התמדה ודבקות במטרה, של טוב לב אינסופי גם ברגעים הפחות טובים.
איתי נולד ב- יח באייר , ערב לג בעומר ונפל ב-כב בתשרי ערב שמחת תורה.
 איתי איננו עוד, אך הוא נמצא עמוק בליבי, עמוק בראשי ומחשבותיי, מנחה אותי באמונותיו וגורם לי להתקדם הלאה ולהיות טובה יותר, כמו שהיה הוא בעצמו. אורו של איתי יאיר לנצח ואיש לא יוכל לכבותו.