מקום לידה: רוסיה
מקום פטירה: ישראל
ישוב: חדרה
בית עלמין: החדש
גוש: חדרה
גוש:
חלקה:
שורה:
ניהול אתרי הנצחה:
הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהЯ расскажу вам историю жизни моего сына такой, какой её помню я и какой её сохранили люди, любившие его.
Эти две скамейки стоят рядом не случайно.
Одна посвящена моему папе — дедушке Яши. Другая — моему сыну, Якову.
Их разделяет всего несколько шагов, как и при жизни. Они были очень близки, и мне хотелось, чтобы память о них тоже осталась рядом.
Если вы остановились здесь и решили прочитать эту историю, значит, память о Яше продолжает жить.
Осенью 1988 года в нашей семье родился мальчик, которого мы назвали Яковом.
С самого первого дня я знала, что мой сын будет удивительным человеком. Я не могла представить только одного — что Господь отпустит ему так мало времени.
Первые годы своей жизни Яша провёл в России. В 1994 году наша семья репатриировалась в Израиль.
Некоторое время мы жили в кибуце. Именно там о маленьком Яше впервые сказали: «Это настоящий хавер Хистадрут» — человек, который умеет найти общий язык с каждым, независимо от возраста, характера или положения. Тогда он был ещё совсем ребёнком, но это качество осталось с ним на всю жизнь.
Позже нашим настоящим домом стала Хадера.
Именно здесь прошло его детство, школьные годы, появились друзья, первые мечты и желание приносить пользу своей стране. Здесь он вырос, учился, работал, строил планы на будущее. Именно Хадера стала городом, который навсегда останется связанным с его именем.
С самого раннего возраста Яша удивлял окружающих своими способностями.
Он легко разбирался в любой технике, любил понимать, как всё устроено, мог разобрать и снова собрать сложный прибор. Ему всегда было интересно не просто пользоваться вещами, а понимать, как они работают.
Эти способности он унаследовал от своего папы — Романа.
Они были не просто отцом и сыном. Они были настоящими друзьями. Именно папа научил его работать руками, паять, ремонтировать электроприборы, понимать автомобили и сложную технику.
Позже Яша устанавливал спутниковые антенны, ремонтировал машины, а затем стал механиком танков в Армии обороны Израиля.
Не менее важным человеком в его жизни был дедушка.
Когда Яша был совсем маленьким, дедушка любил играть с ним в игру «Угадай мелодию с трёх нот». У Яши оказался удивительный музыкальный слух. Он узнавал песни буквально по нескольким нотам, и они с дедушкой часто пели вместе.
Любовь к музыке осталась с ним навсегда.
В шестнадцать лет Яша написал свою первую серьёзную песню — «Сахарная пудра».
Он сам написал музыку, слова и сам её исполнил. Это была песня против наркотиков — история молодой девушки, чью жизнь разрушила зависимость. Уже тогда было видно, насколько глубоко он чувствовал чужую боль и насколько неравнодушным человеком был.
Но, наверное, больше всего люди запоминали его не за это.
Они запоминали его улыбку.
Его чувство юмора.
Его удивительную способность находить общий язык с любым человеком.
Рядом с ним людям становилось спокойно и легко.
Именно поэтому у него всегда было много друзей.
После школы Яша пошёл служить в Армию обороны Израиля.
Для него это было не просто обязанностью. Он всегда считал защиту своей страны делом чести.
Во время службы он был механиком танков. Это была тяжёлая и очень ответственная работа, требовавшая глубоких технических знаний, дисциплины и полной самоотдачи.
Именно поэтому на его памятной табличке изображён танк. Для нашей семьи это не просто символ армии. Это символ дела, которому Яша отдавал себя с полной ответственностью.
Во время службы он принимал участие в боевых операциях «Амуд Анан» и «Цук Эйтан».
Никогда потом он не рассказывал об этом как о подвиге. Для него это был долг перед своей страной, который он выполнял спокойно, честно и достойно.
Свою службу Яша очень любил и всегда мечтал стать офицером.
Даже после окончания срочной службы он продолжал идти к этой цели. В декабре 2019 года его мечта осуществилась — он успешно окончил офицерские курсы Армии обороны Израиля.
Это был один из самых счастливых дней его жизни.
Вместе с ним радовались и мы — вся семья. Особенно счастлива была его любимая бабушка, которая бесконечно гордилась своим старшим внуком.
Особое место в жизни Яши всегда занимал его младший брат Даниэль.
Несмотря на разницу в возрасте, они были настоящими друзьями. Между ними никогда не было соперничества или ревности. Каждый помогал другому тем, что умел лучше.
Когда Даниэль праздновал свою бар-мицву, я не смогла сопровождать его, потому что должна была остаться рядом со своей мамой.
Тогда Яша, только что закончивший армейскую службу, поехал вместе с младшим братом в путешествие бар-мицвы.
Эта поездка стала для них особенным временем, которое они потом не раз вспоминали с улыбкой.
После армии Яша получил высшее образование.
Он изучал международные отношения, управление человеческими ресурсами и юриспруденцию. Учиться ему нравилось так же, как и работать: если он за что-то брался, то старался делать это основательно.
После окончания учёбы Яша начал работать в Кнессете.
Он был парламентским советником и принимал участие в работе парламентских комиссий, подготовке законодательных инициатив и общественных проектов.
Его ценили за ответственность, спокойствие, умение слушать людей и находить решения там, где другим это казалось невозможным.
Среди людей, работавших рядом с ним, была Нава Бокер.
На протяжении четырёх лет они были коллегами. После ухода Яши она говорила о нём как о человеке необыкновенной порядочности, доброты и преданности своему делу. Для нашей семьи её слова стали дорогой памятью о том, каким его знали люди вне семьи.
Со временем жизнь Яши вышла далеко за рамки его профессиональных обязанностей.
Для него было важно не только выполнять свою работу, но и приносить реальную пользу людям.
Именно поэтому следующим этапом его жизни стала работа советником Мишель. Вместе с ней он участвовал в проектах, направленных на помощь тяжело больным детям и их семьям.
Эта работа была ему особенно близка.
Яша всегда считал, что ребёнку нужны не только хорошие врачи и современные лекарства. Ему нужны любовь, внимание, чувство безопасности и человек, который сможет подарить надежду.
Любовь к детям вообще была одной из самых удивительных черт его характера.
Дети сразу тянулись к нему. Он умел разговаривать с ними на равных, умел рассмешить, поддержать и вселить уверенность. Для него каждый ребёнок был личностью, заслуживающей уважения и заботы.
Самым большим счастьем в его жизни стала встреча с Глейси.
Они полюбили друг друга и начали строить общую жизнь.
Вместе с Глейси в его сердце вошли и две её маленькие дочери.
Он сразу принял их как родных и с любовью называл своими двумя принцессами.
Он радовался их успехам, играл с ними, заботился о них и мечтал видеть их счастливыми.
Для девочек он стал человеком, рядом с которым всегда было спокойно, весело и надёжно.
Яша очень любил жизнь.
Он любил свою семью, своих друзей, свою страну.
Он любил людей.
Он никогда не проходил мимо чужой беды и всегда находил время помочь тому, кто нуждался в поддержке.
Наверное, поэтому его помнят не только как офицера, советника Кнессета или талантливого специалиста.
Его помнят как человека с большим сердцем.
Как человека, рядом с которым становилось теплее.
Жизнь Яши оказалась слишком короткой.
Но её нельзя измерить количеством прожитых лет.
За свои тридцать два года он успел стать любящим сыном, заботливым братом, верным мужем, настоящим другом, офицером, государственным служащим и человеком, который оставил после себя много добра.
Сегодня, если вы сидите на этой скамейке, оглянитесь вокруг.
Этот парк был одним из любимых мест Яши.
Совсем рядом стоит ещё одна скамейка — скамейка его любимого дедушки.
Человека, который научил маленького Яшу любить музыку, замечать красоту, радоваться жизни и верить в людей.
Теперь они снова рядом.
Две скамейки.
Две дорогие моему сердцу жизни.
Мне хотелось, чтобы память о них тоже осталась рядом — так же, как они были рядом при жизни.
Если, прочитав эту историю, вы улыбнулись, вспомнили дорогого вам человека, крепче обняли своих детей или просто захотели сделать кому-то добро, значит, жизнь Яши продолжается в тех добрых делах, которые он вдохновляет совершать.
Память живёт не в камне и не в бронзе. Она живёт в любви, которую человек успел подарить другим.
Спасибо, что остановились.
Спасибо, что познакомились с моим сыном.
Пусть память о Якове будет благословенна.
העדפות
עריכהיעקב
סיפורו של יעקב
אני רוצה לספר לכם את סיפור חייו של בני, כפי שאני זוכרת אותו וכפי שהוא נשמר בליבם של כל מי שאהבו אותו.
שני הספסלים האלה ניצבים זה לצד זה לא במקרה.
האחד מוקדש לאבי – סבו האהוב של יעקב. השני מוקדש לבני, יעקב.
רק כמה צעדים מפרידים ביניהם, כפי שהיה גם בחייהם. הם היו קרובים מאוד זה לזה, ולכן היה לי חשוב שגם זכרם יישאר יחד.
אם עצרתם כאן ובחרתם לקרוא את סיפורו של יעקב – הרי שהזיכרון שלו ממשיך לחיות.
בסתיו 1988 נולד למשפחתנו ילד שקראנו לו יעקב.
מהרגע הראשון ידעתי שבני יהיה אדם מיוחד. רק דבר אחד לא יכולתי לדמיין – שאלוהים יקצוב לו חיים קצרים כל כך.
את שנותיו הראשונות בילה יעקב ברוסיה. בשנת 1994 עלתה משפחתנו לישראל.
בתחילת דרכנו התגוררנו בקיבוץ רמת הכובש. דווקא שם אמרו עליו לראשונה: "זה יהיה חבר הסתדרות אמיתי" – אדם שמצליח למצוא שפה משותפת עם כל אחד, בלי קשר לגיל, לאופי או למעמד. הוא היה אז ילד קטן, אבל התכונה הזאת ליוותה אותו כל חייו.
בהמשך הפכה חדרה לביתנו האמיתי.
כאן עברו עליו שנות ילדותו, כאן למד, גדל, רכש חברים, חלם את חלומותיו הראשונים ופיתח את הרצון לתרום למדינה שבה גדל. חדרה הייתה העיר שעיצבה את חייו, והיא תישאר קשורה בשמו לעד.
כבר בילדותו הפתיע יעקב את כל מי שהכיר אותו.
הייתה לו סקרנות בלתי רגילה. הוא אהב להבין כיצד דברים עובדים, פירק מכשירים והרכיב אותם מחדש, ותמיד ביקש לדעת לא רק להשתמש בטכנולוגיה – אלא להבין אותה לעומק.
את האהבה הזאת לטכנולוגיה ירש מאביו, רומן.
הם לא היו רק אב ובן – הם היו חברים אמיתיים. אביו לימד אותו להלחים, לתקן מכשירי חשמל, להבין מכוניות ולעבוד עם ציוד מורכב.
לימים התקין יעקב צלחות לוויין, תיקן כלי רכב, ובהמשך שירת כמכונאי טנקים בצה"ל.
אדם חשוב נוסף בחייו היה סבו.
כאשר יעקב היה קטן, נהגו לשחק יחד במשחק "זהה את השיר משלושה צלילים". כבר אז התברר שיש לו שמיעה מוזיקלית נדירה. הוא זיהה מנגינות כמעט מיד, והם שרו יחד לעיתים קרובות.
האהבה למוזיקה נשארה איתו כל חייו.
בגיל שש־עשרה כתב את שירו הראשון – "אבקת סוכר".
הוא כתב בעצמו את המילים, את הלחן וגם ביצע אותו. השיר עסק במאבק נגד הסמים וסיפר את סיפורה של נערה שחייה נהרסו בעקבות ההתמכרות. כבר אז היה ברור עד כמה היה רגיש לכאבם של אחרים ועד כמה לא היה אדיש למצוקתם.
אבל אולי יותר מכל דבר אחר, אנשים זכרו את יעקב בזכות החיוך שלו.
בזכות חוש ההומור שלו.
ובזכות היכולת המיוחדת שלו לגרום לכל אדם להרגיש בנוח.
לידו אנשים הרגישו שלווה, חום וביטחון.
אולי משום כך היו לו כל כך הרבה חברים.
לאחר שסיים את לימודיו התגייס יעקב לצה"ל.
עבורו, השירות הצבאי לא היה רק חובה – אלא זכות גדולה ואחריות אמתית כלפי המדינה שאהב.
במהלך שירותו שירת כמכונאי טנקים. זה היה תפקיד מורכב ותובעני, שדרש ידע מקצועי, אחריות, דיוק ויכולת לעבוד גם בתנאים הקשים ביותר.
לכן מופיע טנק גם על לוח ההנצחה שלו. עבור משפחתנו, זה אינו רק סמל צבאי, אלא סמל לתקופה משמעותית מאוד בחייו.
במהלך שירותו השתתף במבצעים הצבאיים "עמוד ענן" ו**"צוק איתן"**.
מעולם לא דיבר על כך כעל מעשה גבורה. מבחינתו זו הייתה שליחות, והוא מילא את חובתו בענווה, במסירות ובאחריות.
מאז ומתמיד חלם להיות קצין.
גם לאחר שסיים את שירות החובה לא ויתר על חלומו. בדצמבר 2019 הגשים אותו, כאשר סיים בהצלחה את קורס הקצינים של צה"ל.
זה היה אחד הימים המאושרים בחייו.
כל בני המשפחה חלקו אתו את ההתרגשות והשמחה. במיוחד סבתו האהובה, שהייתה גאה בו עד אין קץ.
מקום מיוחד בליבו היה שמור תמיד לאחיו הצעיר, דניאל.
למרות הפרש הגילים ביניהם, הם היו חברים קרובים מאוד. מעולם לא הייתה ביניהם תחרות או קנאה.
כל אחד מהם השלים את השני.
כאשר דניאל חגג את בר המצווה שלו, לא יכולתי להצטרף למסע, משום שנאלצתי להישאר לצד אמי.
יעקב, שזה עתה סיים את שירותו הצבאי, ליווה את אחיו הצעיר בטיול בר המצווה.
זו הייתה חוויה מיוחדת, שנשארה בליבם של שניהם שנים רבות.
לאחר השירות הצבאי המשיך יעקב ללימודים אקדמיים.
הוא למד יחסים בינלאומיים, ניהול משאבי אנוש ומשפטים. הוא אהב ללמוד, וכאשר הציב לעצמו מטרה – תמיד השקיע את כל כולו כדי להשיג אותה.
עם סיום לימודיו החל לעבוד בכנסת ישראל.
הוא שימש יועץ פרלמנטרי של נאוה בוקר והיה שותף לעבודת ועדות הכנסת, להכנת יוזמות חקיקה ולפרויקטים ציבוריים חשובים.
על קצה המזלג ניתן להזכיר את חלקו במאבק להגדלת קצבאות הנכים שהדיר שינה מעיניו.
במשך ארבע שנים כמנהל ועדת המשנה הפרלמנטרית לכבאות והצלה בתפקיד זה פעל לצד נאוה לקידום התנאים של לוחמי האש ולגיוס משאבים ותקציבים למען המערך. יעקב היה איש
המפתח בגיוס תקציב מיוחד בוועדת כספים להקמת בית החולים התת קרקעית במרכז רפואי רמב"ם .
למרבה הצער, מספר קומות מעל לבי"ח התת קרקעי שהציל נפשות רבות, נפח את נשמתו ועזב אותנו לעולמי עד.
במשך ארבע שנים הם עבדו יחד. לאחר לכתו סיפרה עליו כאדם יוצא דופן – ישר, מסור, אמין ובעל לב רחב.
עבור משפחתנו, דבריה הם זיכרון יקר נוסף לאדם שהיה יעקב.
בהמשך דרכו המקצועית ביקש יעקב לעשות יותר מאשר רק למלא את תפקידו.
היה לו חשוב להשפיע באמת על חייהם של אנשים ולעזור למי שנזקק לכך.
בשלב זה החל לעבוד כי יועץ מנכ"לית מישל- בעמותה "ילדים נגד הסרטן", והקים את פרויקטים שנועדו לסייע לילדים חולים ולבני משפחותיהם בשם "מעגל הגיבורים".
יעקב האמין שילד זקוק לא רק לטיפול רפואי, אלא גם לאהבה, לחום, לתקווה ולתחושת ביטחון.
אהבתו לילדים הייתה אחת התכונות היפות והבולטות ביותר באופיו.
ילדים נמשכו אליו באופן טבעי. הוא ידע להקשיב להם, להצחיק אותם, לעודד אותם ולגרום להם להרגיש בטוחים ואהובים.
האושר הגדול ביותר בחייו הגיע כאשר הכיר את גלייסי.
אהבתם הייתה עמוקה וכנה, והם החלו לבנות יחד את עתידם.
יחד אתה נכנסו אל ליבו גם שתי בנותיה הקטנות.
הוא קיבל אותן באהבה גדולה וקרא להן תמיד "שתי הנסיכות שלי" וולנטינה וסופיה.
הוא דאג להן, שיחק איתן, שמח בכל הצלחה שלהן וחלם להעניק להן ילדות מאושרת ומלאת אהבה.
עבורן הוא היה אדם שאפשר תמיד לסמוך עליו.
כל המשפחה הייתה מאושרת כי יעקב אירגן את ארוחות בוקר עם שקשוקה שהוא היה מכין במיוחד ומזמין את כולנו לדירה קטנה סכורה שלהם בחדרה .
עד עכשיו אנחנו מגישים אותה לפי מתכון "שקשוקה של יעקוב" על השולחן .
ב2020 בזמן "קורונה" עברו לגור בחריש.
כאן יעקוב הקים יחד עם סגן ראש העיר אשדוד אלי נאכט את ארגון עירוני "עתיד חריש". כי מנכ"ל החברה
עזר לתושבי העיר לעבור את הימים הקשים ב"סגרים" ,כתב את הסברים של הוראות משרד הבריאות כדי להקל על תושבים.
יעקב אהב את החיים.
הוא אהב את משפחתו, את חבריו ואת מדינת ישראל.
הוא אהב אנשים.
מעולם לא התעלם מצערו של אדם אחר, ותמיד מצא זמן לעזור למי שהיה זקוק לעזרה.
לכן זוכרים אותו לא רק כקצין, כיועץ בכנסת או כאיש מקצוע מצוין.
זוכרים אותו קודם כול כאדם בעל לב רחב.
כאדם שהשרה סביבו חום, שלווה ואור.
חייו של יעקב היו קצרים מדי.
אך אי אפשר למדוד חיים רק במספר השנים.
בשלושים ושתיים שנותיו הספיק להיות בן אוהב, אח מסור, בן זוג נאמן, חבר אמיתי, קצין בצה"ל, עובד ציבור ואדם שהותיר אחריו הרבה טוב.
אם אתם יושבים עכשיו על הספסל הזה, הביטו סביבכם.
הפארק הזה היה אחד המקומות האהובים על יעקב.
לא רחוק מכאן ניצב ספסל נוסף – ספסלו של סבו האהוב.
האיש שלימד את יעקב הקטן לאהוב מוזיקה, לראות את היופי שבחיים, לשמוח בכל רגע ולהאמין בבני אדם.
כעת הם שוב יחד.
שני ספסלים.
שני אנשים יקרים לליבי.
כך רציתי שגם זכרם יישאר – זה לצד זה.
אם לאחר שקראתם את סיפורו של יעקב חייכתם, נזכרתם באדם אהוב, חיבקתם את ילדיכם או הרגשתם רצון לעשות מעשה טוב למען מישהו – הרי שחייו של יעקב ממשיכים לחיות דרך המעשים הטובים שהוא ממשיך לעורר באנשים.
הזיכרון אינו חי באבן או בברונזה. הוא חי באהבה שאדם הספיק להעניק לאחרים.
תודה שעצרתם.
תודה שהכרתם את בני.
יהי זכרו של יעקב ברוך.
הספדים
עריכהThe Story of Yakov
I would like to tell you the story of my son, as I remember it and as it has been preserved in the hearts of all those who loved him.
These two benches stand side by side for a reason.
One is dedicated to my father — Yakov's beloved grandfather. The other is dedicated to my son, Yakov.
Only a few steps separate them, just as it was during their lives. They shared a very special bond, and it was important to me that their memories would remain together as well.
If you have stopped here and chosen to read Yakov's story, then his memory continues to live on.
In the autumn of 1988, our son Yakov was born.
From the very first day, I knew that he would become an extraordinary person. The only thing I could never have imagined was that God would grant him such a short life.
Yakov spent the first years of his life in Russia. In 1994, our family immigrated to Israel.
For a while we lived on a kibbutz. It was there that people first said about little Yakov: "He will be a true friend to everyone." Even as a child, he had a remarkable gift for connecting with people of every age and every background. This quality stayed with him throughout his entire life.
Later, Hadera became our true home.
It was here that Yakov grew up, went to school, made lifelong friends, dreamed his first dreams, and developed a deep desire to contribute to the country he loved. Hadera became the city forever connected with his life.
From an early age, Yakov amazed everyone with his abilities.
He loved understanding how things worked. He would take apart complicated devices and put them back together again, not because he had to, but because he genuinely wanted to understand them.
He inherited this curiosity from his father, Roman.
They were not only father and son; they were true friends. Roman taught him how to solder, repair electrical devices, understand engines, and work with complex machinery.
Later, Yakov installed satellite dishes, repaired cars, and eventually became a tank mechanic in the Israel Defense Forces.
Another person who shaped Yakov's life was his grandfather.
When Yakov was very young, they loved playing a game called "Guess the Melody from Three Notes." Yakov had an extraordinary musical ear. He could recognize songs almost instantly, and they often sang together.
His love for music stayed with him throughout his life.
At the age of sixteen, Yakov wrote his first serious song, "Powdered Sugar."
He wrote both the lyrics and the music himself and performed it as well. The song was an anti-drug message telling the story of a young girl whose life was destroyed by addiction. Even then, it was clear how deeply he felt the suffering of others and how impossible it was for him to remain indifferent to someone else's pain.
Yet perhaps more than anything else, people remembered Yakov for his smile.
For his wonderful sense of humor.
And for his unique ability to make everyone around him feel comfortable.
People felt calmer, warmer, and happier in his presence.
Perhaps that is why he had so many friends.
After graduating from school, Yakov enlisted in the Israel Defense Forces (IDF).
For him, military service was never just an obligation. It was an honor and a responsibility to protect the country he loved.
During his service, he became a tank mechanic. It was a demanding and highly responsible position that required technical expertise, discipline, precision, and dedication.
That is why a tank appears on his memorial plaque. To our family, it is much more than a military symbol—it represents a significant part of Yakov's life and the service to which he devoted himself wholeheartedly.
During his military service, Yakov took part in Operation Pillar of Defense and Operation Protective Edge.
He never spoke about these experiences as acts of heroism. To him, they were simply his duty, carried out with humility, professionalism, and quiet courage.
From the very beginning of his service, Yakov dreamed of becoming an officer.
Even after completing his mandatory military service, he never gave up on that dream. In December 2019, it finally came true when he successfully graduated from the IDF Officers' Course.
It was one of the happiest days of his life.
Our entire family shared his joy, but perhaps no one was prouder than his beloved grandmother, who admired her eldest grandson with all her heart.
Yakov also shared a very special bond with his younger brother, Daniel.
Although there was almost a ten-year age difference between them, they were true friends. There was never rivalry or jealousy between them. Instead, they complemented one another and were always ready to help each other.
When Daniel celebrated his Bar Mitzvah, I was unable to accompany him because I had to stay with my own mother.
Without hesitation, Yakov—who had just completed his military service—went with his younger brother on his Bar Mitzvah journey.
It became one of those precious memories that both brothers carried with them for the rest of their lives.
After completing his military service, Yakov continued his education.
He studied International Relations, Human Resources Management, and Law. He loved learning, and whenever he set himself a goal, he pursued it with determination and dedication.
After graduating, Yakov began working at the Israeli Knesset.
He served as a parliamentary advisor, taking part in the work of parliamentary committees, legislative initiatives, and important public projects.
His colleagues respected him for his integrity, professionalism, responsibility, and his remarkable ability to find solutions even in the most complicated situations.
One of those colleagues was Nava Boker.
They worked together for four years. After Yakov's passing, she spoke of him as an exceptional person—honest, devoted, trustworthy, and deeply compassionate.
For our family, her words became another precious testimony to the kind of man Yakov was beyond the circle of his loved ones.
As the years went by, Yakov wanted to do more than simply fulfill his professional responsibilities.
He wanted his work to make a real difference in people's lives.
That is why he later became an advisor to Michelle, taking part in projects dedicated to helping seriously ill children and supporting their families.
This work was especially close to his heart.
Yakov believed that every child needs more than medical treatment. A child also needs love, kindness, hope, and the comforting presence of people who truly care.
His love for children was one of the most beautiful qualities of his character.
Children were naturally drawn to him. He knew how to listen to them, make them laugh, encourage them, and make them feel safe and valued.
The greatest happiness of Yakov's life came when he met Gleicy.
They fell deeply in love and began building a future together.
Along with Gleicy came her two little daughters, whom Yakov welcomed into his heart from the very beginning.
With all his love, he called them "my two princesses."
He cared for them, played with them, celebrated every achievement, and dreamed of giving them a childhood filled with love, security, and joy.
To the girls, he became someone they could always trust.
Yakov loved life.
He loved his family, his friends, and the State of Israel.
Most of all, he loved people.
He never walked past someone in need without offering help. He always found time to support those who were struggling.
That is why people remember him not only as an IDF officer, a parliamentary advisor, or an outstanding professional.
They remember him first and foremost as a man with a generous heart.
A man whose presence brought warmth, kindness, and light to those around him.
Yakov's life was far too short.
But a person's life cannot be measured only by the number of years they live.
In just thirty-two years, Yakov became a loving son, a devoted brother, a faithful husband, a true friend, an IDF officer, a public servant, and a man who left behind an extraordinary legacy of kindness.
If you are sitting on this bench now, take a moment to look around.
This park was one of Yakov's favorite places.
Just a short distance away stands another bench—the bench dedicated to his beloved grandfather.
The man who taught little Yakov to love music, to notice the beauty in the world, to enjoy life, and to believe in people.
Now they are together once again.
Two benches.
Two people forever dear to my heart.
That is exactly how I wanted their memory to remain—side by side.
If, after reading Yakov's story, you smiled, remembered someone you love, hugged your children a little tighter, or simply felt inspired to do something kind for another person, then Yakov's life continues through the goodness he inspires in others.
Memory does not live in stone or bronze. It lives in the love a person has given to others.
Thank you for stopping here.
Thank you for getting to know my son.
May Yakov's memory always be a blessing.
שלח לחבר