אורי צדיק 1933-2025

ביוגרפיה

עריכה לא חשבתי שיגיע יום אצטרך לשחזר את קורות חיי, כשאני בן תשעים אביבים. הלחץ הכביר מהבנים והנכדים הביא אותי לקבל את בקשתם, להתחיל להיזכר בשנים הרבות שחלפו, בשבילי זו לא בעיה, מזלי הטוב למרות ההתקדמות בגיל הזקנה, עדיין אני שולט במערכת הזיכרונות. יכול להיות שיהיו טעיות, אשתדל ככל האפשר לא לפגוע באף אחד. תודה לכם מראש לכווווווולם. הנה אני מתחיל!!!!! 

סיפור החיים שלי, שמי (בילדות - "נעים") לקראת החתונה "אורי"

שנת 1933 עד 1939 גרתי ב צ'ארד אל פאשה (זה שם טורקי)

נולדתי בין שנת 1933-1934 תאריך מדויק אין לי, הסיבות:
כל הלידות במשפחה היו בבית.
רישום בממשלה, אבא לא נהג לרשום מיד לאחר הלידה רק כשהזדמן לו, לאחר יומיים או אחר שלושה ימים או שבע, זה גמיש לא קבלו עונש אם לא דווח.  
לא היה נהוג אצלנו לערוך ימי הולדת, תמיד הייה שמח במשפחה. 
לא זכור לי תעודת הזהות שלי צוין תאריך יום וחודש, אולי רק שנה.
את תעודת הזהות שלי מעיראק השמדתי באותו הלילה שעברתי את הגבול בין עיראק לפרס, זרקתי אותה לנהר ״שט אל ערב״ בתוספת כללה עסיסית.   
שהגעתי לפרס ב 01/12/1949 שאלו במחנה העולים בן כמה אתה. בתעודת המעבר רשמו גיל 17, לא תאריך או שנת לידה.
כשהוצאתי דרכון בשנת 1960 בארץ נרשם תאריך לידה 0/0/1933, התביישתי שרשמו כך בקבלה בבתי המלון בחו"ל או בכל מסמך אחר.  רק אחרי עשר שנים הצלחתי להיפתר מהבושה. 
לבסוף  בשנת 1970 הצלחתי עם אישור והצהרה בשבועה של שמחה אחותי, לקבוע לי את תאריך הלידה 30/10/1933 תאריך זה נרשם בתעודת הזהות כמובן גם בדרכון.

נולדתי בשכונה הנקראת "צ'ארד אל פאשה" (שם טורקי) רוב השכונות והמקומות בעיראק נקראות בשמות טורקיות. וזאת בגלל שהטורקים שלטו בעיראק, במלחמת העולם הראשונה ואחריה. בשכונה רוב הבתים וילות. לפני שהתחתן  אבא עם אמא , שירת כחייל בצבא הטורקי נפצע מכדורים בזרוע היד, היה מאושפז בבית חולים, ניצל את האי סדרים של הצבא הטורקי בבית החולים, הצליח להתחמק ולברוח, להתחבא במרתף אצל המשפחה של אימא, זה היה במקרה,  לא הייתה לו כל קרבה משפחתית אליהם, אמא הייתה ילדה בת אחד עשרה, לאחר תקופת מה התחתנו, הריון ראשון וצדיק נולד, אחרו כל שנתיים לידה חדשה עד לסמי אחי הלידה העשירית והאחרונה. מספרים שלאחר החתונה כשאמא נרדמת על הספא, אבא לקח אותה למיטה על הידיים כמו ילדה קטנה. (באמת הייתה ילדה קטנה) ותמיד התנהג אליה כילדה קטנה, הפרש הגילאים בניהם מעל לעשר שנים,   הוא היה בחור גבוה, רחב בכתפיים, חסון, לאחר שירות בצבא הטורקי הקשוח.
בגמר מלחמת העולם הראשונה, נכנס אבא לעסקים והצליח בגדול, העיסוק הראשון שלו, שליטה כמעט מוחלטת על הובלות ברכבת, לכל חלקי עיראק, קנאים התנקלו לו, פעם הופל מקרון רכבת משא, בתחנת הרכבת לאחר עימות עם הקנאים לו, שבר את היד, לאחר הטיפול ביד לא התאפשר לו יותר לישרה, הפגם נשאר עם זה עד יומו האחרון. 
בסביבות שנת 1926 אבא רכש מגרש בשכונת "צ'ארד אל פאשא" מגרש בגודל כחמישה דונם. קרוב לנחל החידקל. האחד משני הנחלים החוצים את עיראק מצפון לדרום.
בנה על השטח שני בתים האחד בית גדול מאוד קומת קרקע ,  חדרי שינה סלון בגודל כ 50 מ'ר חדר אוכל מונמך לרדת ארבע מדרגות ,מטבח ונוחנות,  גנים ועוד גנים, משער הכנסה הראשי לבית מדרכה מרוצפת  המובילה מהרחוב הראשי עד לכניסה למבנה צריך ללכת מעל ל30 מטר מדרכה וגינה משני הצדדים , יצאה  מהמטבח לצד האחר של הבית גן גדול כיער מעל ל 50 מטר רוחב 50 מטר אורך, בגן בנוי מאבן  טבון לאפיה  בנוסף תנור עשוי מ חמאר דומה לחבית גדולה מיועד לאפית פיתות בגדאדיות (אפשר לראות דוגמה בשוק שכונת התקווה)  ועוד מקום ל הבהיר אש להכנת דגים על האש כל זה מנוצל לעיתים מאוד קרובות,   לאפות דגים מיוחדים של החידקל דג ה "שבוט" ו "ביני",   משטח דשא גדול ורחב עם תאורה  מנוצל בערבים למשחקי פוקר. תעלות רבות מובילות מים להשקות  עצי הפרי, גפנים וגנים (ההשקיה מתבצעת על ידי תעלות המובילות מים בין הצמחים ו העצים. שנים רבות אחר כך ידעו מה זה ממטירות) החומה המפרידה בין הבית לשטחים הצמודים לנו עוברת  תעלה המובילה מים להשקיה הנשלטת על ידי העירייה,  אשר מזרימה מים לפי שעות קבועות לכל הסביבה.  כמובן לא בחינם.
 ידעתי מאוחר יותר ש יונה היה עובר מעל לחומה להזיז מחסום  בתעלה ואז המים יזרמו לבתינו  זה חוקי אחרת לא יגיעו מים לגנה שלנו. חומה סביב הבית וקירות מפרידים בין הבתים  יש דלת מחברת בין החצרות. של שני הבית,   הגדול לבית שלנו.
הבית השיני גדול בן שני קומות וקומה ועוד קומת  מרתף,   הרבה מאוד חדרים , נכנסתי לבית הזה אולי פעמים בלבד,   הכנסה מהרחוב הראשי לחזית הבית,   חומת גדר עם שער גינה לאחר הגינה, שני משטחי מדרגות אחד מימין אחד משמאל בצורה אלפסי שנפגשים בקומה השנייה.
בין המדרגות כניסה לקומת הקרקע. לשני הבתים  עליה לגג עם מדרגות, הגג עם מעקה בנוי סביב מקובל ונהוג וגם נחוץ מאוד בכל הערים בעיראק בכל בית יש גג,   בקיץ לנים על הגג יש מיטות בגג במשך הקיץ.   החום לפעמים ביום מגיע ל 50 מעלות, בתוך הבית חם מאוד ולא ניתן לישון בתוכו.(על מזגנים עוד לא חלמו)
ב בנית הבתים נהוג לזרוק ביסודות  הבית  כסף וזהב זה מביא מזל.  אומרים שאבא זרק בשפע זהב וכסף  בשמח גדולה  . 
בזמן בנית הבתים "ברתה אחותי" נולדה העניקו לה שם נוסף "דולה" פירוש שפע,  ולאחר שנתיים , נולד יונה, הסתימה הקמת הבתים,  השמחה הייתה רבה מאוד מעל ומעבר, סוף כל סוף יש הצלחה לבן אחרי  ארבע לידות של בנות ,  החגיגות נמשכו ללא הפסקה  לאחר שנתיים נולדתי אני,  עייפים  מהחגיגות הסתיימו החפלות,  הגעתי לבצורת,  חגיגות רגילה לפי הנוהג המקובל.
הוענק לי השם יוסף על שם הדוד של אימא,  שם נוסף נעים שם ערבי,  מקובל אצל הערבים ואין חשש שערבים ילעגו לי שאגדל (הערבים תמיד לעגו לשימות היהודים, חיסקייל שמייל ,יוסאיף וכו'.
הזיכרונות שלי מאוד חדים עד שנולדתי כל שספרתי זוכר מהספורים   ששמעתי מהמשפחה מהסובבים אותי,   לאחר גיל שלוש שנים אני זוכר כל אירוע , בגיל במעט שלוש נולד אביגדור הסתובבתי בין המוזמנים ליד המוהל, שהמוהל חתך את הערלה , אביגדור השתין בזרם אדיר על הקהל כולם צחקו  זוכר אני כאילו זה אירע היום. עוד כל מינה שנויים שנעשו בגינה לקראת הברית , כמו גדר עץ סביב לגינה עם עיבוד מיוחדת מעץ מגולף לפי דוגמה עם עמודי עץ מרובעים בקצה העמום מגולף כדור עגול , כל זה להגן על הגינה,  מכמות הגדולה של המוזמנים לברית .  בגיל ארבע  אימא רשמה אותי  לגנון שהוא משותף עם בית ספר מנוהל על ידי נזירות נקראים "מאסירת" את בית הספר וגן-הילדים צמודים ל כנסייה גדולה.
ברטה,דיזי ,חתון ויונה רשומים בבית ספר. שימחה אחותי למדה בבית ספר אליאנס בעיר.      במסגרת הלימודים בבית הספר, האחיות שלי השתתפו בסדור וניקיון בתוך הכנסייה.
אימא מינתה את חתון להיות שומרת צמודה אלי והוטל עליה אחריות  לקחת ולהחזיר אותי מהגן. וכך היה
הדרך לגן ארוכה כ 500 מטר, רצון גדול  להיות בגן לא היה לי ברור לשחק בגינה לעסות בכל החפץ  בבית היה עדיף לי,   רוב הדרך עד הגעתנו לגן חתון משכה אותי בשערות כשאני בוכה,  המזל שלי שהיה לי שער סמיך כמו פרווה של כבס,  לסרק את השער שלי זו עבודה קשה ומאומצת עבור אימא , עם מסרק אלמנים מיוחד היה צריך לסרק אותי .
 סוף ,סוף מגעים לכניסה לגן, מצטרף לכיתת ילדי הגן , מסתדרים בשורה אחת , הגננת בראש עם כלי הקשה מעץ  מחזיקה ביד כמו ספר , כשמקישה  חלק בחלק   נשמע רעש  צליל כמו של תוף  מרש הליכה.
הגננת הולכת ראשונה, ושרה בצרפתית וכולנו אחריה, "אן דו תרווה כתר, מר שינזפה כתר סן סית מר שונזפיתו אליפוה למה אנה ג'מלסתיקו,  מתופפת בכלי הנחמד שבידה וזה נותן קצב להליכה, אנו הולכים שמאל ימין השיר חוזר על עצמו עד  שנכנסים לכיתה.,
לעטים קרובות רצונה של חתון להיות מוקדם בבית לבלות וללמוד במטבח אצל אימא. הפתרון לזה היה ,להורות לי לאחר ההפסקה,  נכנסים לכיתה עלי להרטיב במכנסים , אז הגננת מזעיקה את שומר הראש שלי "חתון" מצוות עליה לקחת  אותי הביתה. כך התכנית של חתון מצליחה חוזרים הביתה ללא משיכה בשערות שלי, הרגליים מושכות אותנו במהירות ,  מקרה זה חוזר על עצמו,  בארץ לבטח שמעתם מ חתון את הסיפור על משיכה בשערות שלי, ( בשנות הששים בארץ בתחילת נשירת השערות שלי ,התלוננתי  בפני חתון,   נשירת  השערות שלי באשמתך,  זו התוצאה מ משיכות שלך  בשערות שלי שנעלמים).  
אביגדור הגיע לגיל שנתיים + אימא בקשה  שיום אחד יתלווה אלי לגן.  הגענו לגן שחקנו עם הילדים בכיתה ,  הצלחתי לעבור עבירה  הגננת נתנה לי עונש להפסיק לשחק  ולעמוד  בפינת הכיתה , לאחר כחצי שעה בפינה נמאס לי מהעונש ולעמוד כמו גולם וכולם משחקים,    סימנתי לאביגדור שיתחיל לבכות , בכה , הגננת אמרה לו להצטרף אלי שהגיע לידי אמרתי לו להמשיך לבכות , זה הפריע לכיתה ולגננת אז צעקה עלי והורתה לנו  לצאת מהכיתה ,  כך ניצלתי מהעונש כולל פרס ללכת הביתה כמובן הפרס כלל גם את חתון.

 הבית השני הצמוד . 
 הבית הגדול הושכר לבית-ספר .לא נכנסתי יותר לתוכו,  הבית שלנו היה עמוס ברהיטים ושטיחים,(זה סימן של עושר) בסלון פרוש שטיח בגודל עשרה  מטר פלוס  אורך, 10 מ' רוחב , שולחן אלפסי מונח עלו ,השולחן בגודל חמשה מטר אורך שלושה מטר רוחב לערך מיועד לכל המשפחה,  יושבת סביבו ויש מקום לאורחים , פטפון בפינה מונח על ארון בגובה מטר וחצי עם דלת עץ מתקפלת הארון הכול מעץ צבע פלטורה צבע אדמדם הארון עמוס  באלבומים מקרטון עבה כרס בתוכו מסודרים המתקלטים אחד אחד רשום שם הסדרה והשירים,  כמובן היו תקליטים בודדים , ספות ,כסאות נוח , 12 כסאות סביב לשולחן , הכול עמוס גם בחדרים הנוספים,  בנוסף לשטיח הגדול , עוד שטחים סביבו,  כל הרצפות מכוסות בשטחים  כמו שטיח מקיר לקיר,  להלך יחפים בחורף זה תענוג.    בנוסף תלויים שטחים על הקיר,  בניהם שני שטיחים מיוחדים במינם בגודל שלושה מטרים אורך מטר וחצי רוחב, השטחים בצבע ביז' בהיר  השוליים חום כהה. רקום בתוכם בצבע חום כהה,   יוסף ו האחים שלו עם האנשים שקנו את יוסף לפני שנזרק לבאר כולם סביב  פתח  הבאר,  שני השטחים זהים,   השטחים לוו אותנו שנים רבות על גורלם לא זוכר.
מספרים שלפני שנולדתי אבא היה שמן מאוד ( תמונות המעידות על כך תלויות על הקיר) לאחר בנית הבתים, העסקים פרחו,    כל יום וכל לילה מסיבות עם חברים ומשפחה  אוכל ושתית ערק כיד המלך , אפית ,בשרים ודגים על האש בחצר בעיקר דגי השבוט הגדלים ב חידקל , הכמין  מפויח  מבחוץ מרוב אפיה והשימוש.
לאחר שיונה נולד אבא קבל מחלת השכרת בצורה חריפה מאוד , ירד במשקל צורתו השתנתה , מפנים עגולים ושמינים הפך לאדם צנום רזה פנים מאורכים ורזים , כך אני הכרתי את אבא.  לאחר אובדן במשקל,  לא שמר על דיאטה חריפה המשיך לשתות ערק ולאכול מתוקים ותמרים  , זוכר לילה אחת בבית ישב אבא בבית השימוש לאחר מסיבה רגילה אימא לידו הקיא וצחק,   ראה אותי קילל " אבן אל כלב לך לישון" ודבר גם שתיות. 
אני זוכר שיום יום בא אליו אח מבית החולים עורך לו בדיקת סוכר,  לקח שתן במבחנה, מבעיר אש עם צמר גפן ספוג בספירט מערבב חומר עם השתן לפי הצבע שנתקבל וכך קובע האח  את כמות הסוכר, בגמר הבדיקה מזריק לאבא אינסולין,   כך ישבנו לידם יום-יום יונה ואני להביט בנעשה,    יום –יום 
למרות מחלת השכרת האורחים לא פסקו להופיע,   אבא אהב מאוד לאריח חברים ובני משפחה . ולערוך משחקי פוקר על הדשא בחצר, לאכול ולשתות ללא הפסקה,  בימים ששחקו פוקר על הדשא,   יונה ואני למחרת משכמים מוקדם בבוקר לחפש מטבעות שנופלות לתוך הדשא,  בדרך כלל מצלחים למצוא,       זה חוזר הרבה פעמים בשבוע.
חופש מוחלט קבלנו מההרים, ניצלנו לטובה , דאגנו לא לחרוג יותר מדי,  צדיק אחי הגדול מונה ע'י אבא להיות,  השומר על המשמעת עלינו ועל האחיות שלי, הייתה לו כל הסמכות להעניש וגם להרביץ, כולנו פחדנו ממנו.
יונה ואני לא  נחים לרגע תמיד היה מה לעשות.    בבית השכן  גרה משפחה יהודים,   לבעל יש תפקיד גבוהה במשטרה היחסים בנינו טובים.  יונה ואני משקיפים מהגג שלנו על הגינה שלהם  ורואים את עצי הפרי שלהם , תפוחים ,אגסים ,שיזפים גובר לנו החשק לטעום מהפרי האסור,   בגינה שלנו יש עצי פירות אבל של השכן טעים יותר בשבילנו,  העצים קרובים וצמודים לקיר הבית שלנו עצי האגסים לקחנו חבל דק  בקצה לולאת חנק השחלנו מהגג ובעזרת מקל לכדנו את  האגס משכנו כך מספר אגסים 3-5 יחידים , ההפסד מכל זה,  האגסים נופלים על הקרקע של השכן.  מה הפטרון?   כמו ילדים טובים לאחר זמן מה דופקים בדלת השכן, בשעה שרק האישה בבית,   מבקשים ממנה יש פרי על הקרקע בגינה מתחת לעצים כנראה נפלו מהרוחות,  האם אפשר שנאסוף אותם?  בבקשה כנסו רק לא לגעת בפרי שעל לעצים,  זה מצליח.
בגינה שלנו שתלו הרבה גפנים על הגג,  בסוכות מיוחדות ומתפסים על העצים,    יום אחד בצהרים יונה ואני החלטנו לעשן,    לקחנו עלי גפן יבשים דרסנו אותם נעשו כמו טבק,  עטפנו בניר מחברת הדלקנו ועישנו כמו סיגריה,   זה היה מחנק,  מספר דקות שלא יכולנו לנשום זאת הייתה פעם ראשונה ואחרונה.
מחלת ילדים להתעלל בחתולים דבקה גם בנו, לשמחתנו לא לזמן רב.            
לאחר שבית הספר פינה את הבית הגדול שלנו,  שכרו את הבית זוג יהודים עם ילדה קטנה יותר ממני , בדלת בחצר האחורית של הבית הגדול, דרכה אפשר להגיע לגנים שלנו,   לא אהבנו לשחק איתה  היא נדבקת בנו,  לא מסוגלת לסוגר הפה לשנייה פשוט מפריעה,   כל בוקר מופיעה לגן שלנו, החלטנו להביא סוף לזה,  התכנית... בבוקר ברגע שמופיעה אצלנו  אני אקח אותה לטיול מעל למעביר מים בגינה, אדחוף אותה לתעלת המים,  יונה יכניס אותה לצינור המעביר מים מתחת למדרכה. המזל שלנו שביטלנו את התכנית ברגע האחרון.  אחרת שני ילדים מואשמים ברצח.

כאשר התחלתי לאכול כמו כולם אוכל של מבוגרים , אימא נתנה לי לארוחת הצהרים אורז עם במיה ,לא מצא חן בעיני סירבתי לאכול את הבמיה,  אימא הסבירה לי בבית הזה כולנו אוכלים במיה גם אתה תוכל במיה,  בכיתי וסירבתי, אמרה לי אין אוכל אחר ולא תקבל,  לא אכלתי צהרים באותו היום, למחרת בצהרים צלחת האורז עם הבמיה לפני על השולחן,  אותו סיפר של עקשנות מאתמול ,  ללא ארוחת בצהרים גם ביום השיני.  בפעם השלישית האורז עם הבמיה על השולחן מולי בוכה ואוכל,   כך היום המאכל האהוב עלי ביותר במיה עם אורז לבן,   פעם או פעמים בשבוע קונה "מחצי חינם" במיה עם או בלי כובה.
אהבתי לעזור במטבח,  לא קבלתי מענה הגעתי להסכם עם אימא שביום ששי בבוקר אטגן בחצר חצילים לשבת,  אני בן שש שנים,   המטבח הכינו את החצילים לטיגון,  בהכנות קלוף,חיתוך לפזר מלח שבתי לראות במטבח,  הטיגון נעשה בחצר ליד הכמין על הקרקע,  מחבת מונח על מתקן מיוחד אבנים ומתכת , מדליקים מתחתו עצים, עבודה לא קלה לילד בגילי, אבל אהבתי, שופך שמן טיגון "סיראג' שמן המופק מסומסום" יש לו ריח לא נעים,  לפינה הטיגון צריך לחמם אותו לזמן מה,  עד שיוצרו אדים  
"מניחים כף היד מעל לאדים ומריחים" עד שהריח יהיה נעים, מניחים חתיכות החציל במכבת עד גמר הטיגון משני הצדדים,   אסור להוסיף שמן בזמן הטיגון,   בגמר השמן במחבט להתחיל הסיפור מחדש . 
לפעמים בזמן הטיגון האש בוערת יותר מדאי הלהבה מדליקה את השמן במחבת,  יש לידי מכסה מיד מכסה את המחבת האש דועכת,   זה לא פשוט אני נזהר מאוד שדבר זה לא יחזור בשני .לאחר פעמים מספר במקצוע הטיגון  נהיתי מטגן חצילים מקצועי. 
סבתא ואימא מכינות מאכלים מיוחדים בנוסף לבישול היום יומי לארוחות הערב ,  תמרים לחים ללא חרצנים לחלק לארבע לשפוך עליהם טחינה  לערבב ולאכול,   פיתה בגדאדית לחתוך לחתיכות קטנות לשפוך עליהם חמאה ממוסת להוסיף סוכר או סלן ולאכול ,   לחתוך בצל ירוק להוסיף על היוגורט. 
ביום ששי קבוע בשעה עשר בבוקר, אימא צועקת "יא ולאד" ילדים בואו לאכול,  שאיריות אורז מיום חמישי , לטגן  בצל חתוך לערבב עם האורז. להגיש לאכול טעים מאוד.           

חגים ושבתות..
אבא שומר שבת קידוש בערב שבת ובשבת בבוקר, אימא  מדלקת נרות (במקום נרות מקלות מיוחדות באורך כ15 ס"מ מלפפים עליהם  צמר גפן, תוקעים אותם בפחית עגולה כמו גלגל את כל זה מניחים בתוך קערת שקופה עם מים מוספים שמן שכבה תצוף על המים מרטבים את קצה הצמר גפן  עם שמן, וזה נדלק לזמן ארוך מאוד עד ש השמן אוזל מעל למים ). סבתא מכינה את כל הדברים האלה במומחיות רבה למרות העיוורון . אימא עם סבתא מדליקות הניירות מברכות לקבלת השבת עם,      בשבת בבוקר אבא הולך לבית הכנסת, לפעמים אנו מצטרפים,    חזרה מבית הכנסת לשולחן ערוך לארוחת הבוקר, תפילת שבת שותים יין, מברכים המוציא לחם מהארץ,מתחילים ביצים חומות של שבת (ביצים מונחים על סיר התביית מיום ששי)  סלט "עגבניות ובצל" חתוכים דק , (בעיראק הסלט ללא מלפפון. המלפפון אוכלים כמו פירות מקלפים או לא,  בתוספת מלח),  פיתות בגדאדיות, חצילים מטוגנים עבודה שלי,בצל ירוק ,פטרוזיליה כוסברה ו ריחן  "בזיליקום ביוונית" כל הירק לא מערבב בסלט.(רוב הירקות מהגינה שלנו)    
לעתים קרובות הסבא "אב של אבא" מתארח אצלנו, אבא נותן את כל הכבוד לקיים את כל התפילות של השבת , והולכים ביחד איתו לבית הכנסת.
סבא לבוש  בצורה מיוחדת ,נראה כמו רב של בית כנסת, עם זקן ארוך גדול ורחב, גלימה עם כיסים (תמיד יש בהם סוכריות לכבד אותנו) חגורה מבד רחבה  כובע של דיינים. שמגיע אלינו לביקור עוד שהוא מהלך על מדרכת הכניסה הארוכה לבית אנחנו רצים לקבלו, מנשקים לו את היד, והוא מכבד אותנו בסכריה.(סבא נחמד מאוד)  
חגים דבר שלא ישכך לעולם לכל חג והמיוחד שבוא, לקראת החג אבא מביא הביתה חבילת של בד בצבע לבן שבור  ביג' או צבעים אחרים אימא וסבתא בהיכון עם מכונת התפירה "זינגר" , המופעלת ברגלים , תופרות לנו ולאחיות בגדים , הבגד נקרא "דשדשה", דמוי לסמלה עד לברך עם צורן מתקפל , שרולים קצרים והעיקר שיש כיסים.
מנהג קבוע אסור לשנות ולא שוכחים,   בכל חג לובשים לבנים ,גרביים  "דשדשה" תפורה בידי אימא  וממחטה עבודת יד של אימא הכול חדש חדש וגם נעלים חדשות.
בערב חג כולם עם הבגדים החדש לבית הכנסת. חזרה לסעודת החג , תפילות חג ממש כמו שכתוב בתורה.
תגידו לי איך אפשר לשכוח דברים  אלו? שמרגישים אותם מלידב.
כשאימא מפסיקה לתפור במכונת התפירה ללא ידיעתה אני לוקח את אביגדור לעזרה.    וכך זה הולך אני על הכסא לוקח שאיריות בד מכניס למכונה לאחר שהשחלתי את החוטים כמו שצריך,  אביגדור על הרצפה מתחת למכונה,  לפי קריאה ממני "התחל" הוא מפעיל את הרגליות של המכונה בידיים והמכונה תופרת לקריאה "הפסק" המכונה נעצרת ,את זה עשיתי מספר פעמים וכך למדתי לתפור.(ברגע שהיה לי בית משלי נסעתי לתל-אביב קניתי מכונת תפירה משוכללת "ברננה" מיוחדת במינה אספר בהמשך).     לפני קנית מכונת התפירה  "ברננה" נסעתי לכפר- סבא לאימא לתפור במכונת התפירה שלה, תחפושת תחפושות לאסף (אימא עמדה לידי הסתכלה איך אני שולט במכונה כמו חייט מקצועי). 
מאכלים מיוחדים.
סבתא ואימא הן אשפי המטבח לא משאירות אוכל למחראת שאריות אם יש  , נותנים לעניים קבועים המופעים ליד הדלת בשעות הערב.
כשמגעים ימי החג  הרגשה מיוחדת במינה  הכול חדש לכל חג יש הכנות מיוחדות עבורו.
אצלנו בבית תמיד מופעים (לא בהזמנה) אורחים מהמשפחה ונשארים לזמן ארוך. "יודעים שבתינו פתוח לאירוח.
במשך השנה פרט לחג הפסח בנוסף לקנית לחם בגדאדי לח,  קונים אותו לחם  מיובש בתנור,  נקרא (גאוראג) בשוק שכונת התקווה אפשר להסיג (מספר פעמים קניתי לבית , רותי אהבה אותו מאוד) . בחי היום יום בבית אופים "ג'ראדק"  בצק עם שמרים ומלח, עם מערוך לוחצים אותו דק אופים אותו בתנור החימר, לאחר יום מתייבש "נהיה כמו מצא" אפשר להחזיק אותו מספר ימים לפני האכול מרטיבים אותו.  

מה נהוג בכל חג וחג:
חג טו' בשבט.
בערב החג,  שולחן הגדול שבסלון עמוס עם פירות מיובשים במבחר גדול מאוד,כולל פירות קיץ  אבטיח, מילון, שנשמר מפרי הקיץ במיוחד לחג הזה.
יושבים סביב השולחן , אבא מברך , פרי העץ , פרי האדמה ו שהכול נהייה בדברו,  לכל ילד וילדה צלחת ריקה גדולה,  בגמר כל ברכה, מחלקים לכל ילד מדגם עד שהצלחת עולה על גדותיה,  מכניסים לשקית ניר שאימא הכינה מראש,  לאחר הטקס הולכים לישון,    השקית תשמר צידה לכל השבוע.

חג פורים.
לפני החג במספר ימים מתחילה האפייה (מכבוז),   סבתה ,אימא , אחיות ,אורחות מהמשפחה  ואנחנו "המומחים הגדולים" מתברגים בניהם, כולם יושבים על הרצפה שרפרפים משמשים כשולחן כל אחד מקבל מערוך, הוראות מגיעות מאימא מה להכין סמבוסק ממולא אגוזי מלך, ממולא בקוקוס, ממולא בוטנים ובשקדיים בתוספת סוכר כמובן. לכל דבר יש סימן היכר משילו ,לסמן אותם היינו ממחים. בצק ממולא עיסת תמרים שהוכנה מראש ( תמרים לחים ללא חרצנים מטוגנים במעט שמן)  לוחצים עליהם עם המערוך   ומפזרים עליהם סומסום. נקרא  "בעבע בתמר",   בצק עם מעט סוכר בתוספת חמאה  עם המערוך מקבל צורה עגולה, "בעבע בדהן".  בצק ממולא גבינה מלוחה מעורבבת  עם ביצים  "סמבוסק בג'בן" זה ללא סימן הכר.
בצק עלים ממול באגוזים, בקוקוס, בבוטנים בתוספת סוכר. אימא מומחית לבצק עלים יש לה מקל ארוך לוקחת בצק עם המקל פותחת אותו לעלה גדול,  חותכת לריבועים  15/15 ס"מ ממלאים ואופים, האפייה על פתיליה, המונח עליה מגש מנחושת, מניחים על המגש וזה נאפה, לוקייח זמן אבל יש סבלנות,  לזה קוראים "מלפוף", (כל מוצרי הבצק שהזכרנו קודם אופים בקמין פרט לבצק עלים).
"סמבוסק בחמוס"  הכנת מלוי – "חומוס מורתח במים, מרוסקים, בצל מטוגן בשמן עם כמון ומלח", חותכים הבצק לחתיכות קטנות , עם המערוך לשים את הבצק ממלאים עם המילוי הנ"ל, ומטגנים, לפעמים אני עושה את זה ומחלק לבנים,  "בקלווה"  בצק עלים תוצרת הידיים של אימא , מניחים בתוך מגש עגול גדול "כמעט 100ס"מ קוטר כמו אלה אצל המוכרים בקלווה" מ נחושת  מרוח בשמן מניחים עלה אחד על השני , לאחר כל עלה מפזרים שכבה של אגוזי מלך מעוכים מעורבבים עם מעט סוכר,  חותכים לרבועים קטנים ,שופכים מעט שמן על הכול  ולתנור " פרן" (קמין הבנוי בחצר שלנו) לאחר האפייה,   מרתחים מעט מים עם הרבה סוכר מבשלים עד לקבלת סירופ שופכים על הבקלאווה  המוצר הזה ניקרא  "בקלווה".
 ההפתעה המיוחדת שלנו מ אבא בחג פורים ?  (רק בפורים מחלקים דמי חג בכסף) "קודם החג אבא מזמין מהבנק כסף קטן ממתכת חדשה ומבריקה,  מקבלים הכסף בשמחה גדולה ולא מפסקים לספור אותו ולהתפעל מהברק שלו, פורים חג הקלפים "אומרים לשרוף את האמן הרשע"  לאורך כל החג מערב החג ועד יציאת החג כמעט ללא הפסק משחקים בקלפים בנינו ועם חברים עם קרובי משפחה ,המשחק העיקרי נקרא "דוסא" .הקופאי מסדר ערמות של קלפים כמספר המשתתפים כל אחד שם על הערימה כסף , משארים ארימה לקופאי,  הקופאי מרימים הערימות למי שיש קלף גבוה מקלף הקופאי זוכה בכסף, קלף נמוך מפסיד,  משחק מרעיש מאוד כמו רולטה אפשר לשחק ללא הפסקה , בגלל משחקי הקלפים הרבים הנערכים אצלנו במשפחה נדבק לנו התואר "משפחת  צדיק", שהגענו ארצה המשכנו את המסורת  משחקי הקלפים בפורים לעשרות בשנים עד 1980 בערך.
 תאמינו או לא ?  רוב ה "מכבוז" שהזכרתי, אימה המשיכה במסורת למספר שנים בקביעות "מכבוז פורים"....   שהגענו ארצה אימא עם פתיליה ותנור אפיה קטן,  עשתה את רוב המאפה הזה .  בכל חג פורים נהגה לשלוח לנו "מכבוז" חג פורים,  המאפה מסודר יפה בתוך קופסת נעלים חדשה ונקייה.
מעשיה עם "המכבוז" ואביגדור יסופר בהמשך.

חג פסח.
שבוע לפני החג מתחילה חגיגת אפיית המצות  שק קמח חדש מגיע הביתה (בלי הבדיקה של הגזלנים), צוות מלא כמו בחג הפורים ויותר, כול הכלים חדשים או שנטבלו במים רותחים מוכשרים לחג. אימא וחתון לשים כמות קטנה של קמח עם מים ומיד הבצק מתחלק בין כולם ,  עם  המערוך מיצרים עיגול בקוטר 30 ס"מ מבצק דק לא יותר עבה משני מילימטר,  ומיד לפני ההחמצה ,לשמירת על הכשרות מכניסים לתוך תנור (בנוי מחמר דגמת של חבית )מדביקים בדופן התנור עם כרית מיוחדת את המוצר  בעוד קודם לכן בתוך התנור הבעירו אש מעצים עד שהופכים לגחלים,   הבצק נאפה מהר מאוד והופך למצה , עם מלקחים מסירים ומוצאים מהתנור מניחים אותם על השולחן להתקרר אחר כך מכנסים לארון המיועד  במיוחד עבור המצה , ארון בגובה כ 1.5 מ" רוחב  1.5 מ"  עומק לפי גודל המצה , עם שתי דלתות מרושתות.מכנסים בו מצה המספיקה לכל החג.  המאפה נקרא "ג'ראדק" לפסח. לפני האוכל מרטבים המצות שאפשר לעשות "לפה" של מאכל.
כנהוג  אבא מזמין כבש לשחיטה  בחג הפסח. "עם דמו לסמן דלת הכניסה "(כך כתוב אבל אנחנו לא מסמנים) לאחר שחיטת הכבש כל סוגי מאכלים המיוחדים אוכלים במשך כל החג .   
"שורבה" מרק  בתוכו הרגלים , חלקים פנימיים של הכבש בתוספת תבלינים . מעיים ממולאים אורז  וחתיכות בשר נקרא  "שז'ק",   "פאצ'א" הקיבה של הכבש חתוכה לחלקים , כל חלק ממולא באורז וחתיכות של בשר תפור בחוט ומחט נקרא "חשוה" כל אחד מהמסובים מקבל "חשוה",   על האש, ריאות , כבד, כליות ,מוח ,בשר שישליק ,טוחנים בשר לקבאב ועוד הצלעות של הכבש. כל זה נקרא "משווי" 
חלק  מהמאכלים האלה אוכלים בארוחת הבוקר ,הרוב  צהרים או ערב. בסוף שבעת הימים הכבש נאכל.

יום כיפור
חגיגה לא קטנה,  הכנות רבות לפני היום הזה , תפירת בגדים חדשים בלבן , אבא עם חליפה לבנה, כולם בלבן. כולל הנעליים של אבא בלבן.
יום לפני ערב כיפור, אבא עורך כפרות לכל המשפחה עם תרנגולת לכל אחד ואחד , ש יחזקאל לא בבית נמצא בבירות בלימודים , אימא לוקחת חליפה של יחזקאל על קולר ואבא עושה לחליפה כפרה.(הכול שתיות בעיני, אבל זה המנהג) כך מספיק תרנגולות לכל אחד,   לפעמים אבא עשה כפרות עם כסף ותורם. התרנגולות לא תורמים.
לקראת ערב כול התרנגולות בכלוב בכניסה לבית ומחכים  לדוד יעקב "שוחט מוסמך מהרבנות" יגיע לשחוט את התרנגולות כדת וכדין.   ( דוד יעקב הוא האח של אבא ,בנו ששון התחתן עם שמחה. דוד יעקב עוסק בכשרות ושחיטה לפי הדת בכל ימות השנה)  תמיד הוא מגיע אלינו מאוחר(שכרו מובטח) לאחר שסיים השחיטה עד המשפחות האחרונה,     לאחר השחיטה צריך למרוט את הנוצות מהעוף , כולם מתגייסים ביחד עד מאוחר בלילה למרוט ולמרוט.
בערב יום הכיפור לבית הכנסת כולם בלבן אבא ,צדיק ואנחנו בשורה אחת אחרי ארוחה המפסקת .
(הארוחה כוללת מרק עוף ,אורז אדום והרבה מאוד עופות, יונה ואני לא צמים .בגיל עשר התחלנו לצום).   
מגיעים הביתה בחזרה מבית הכנסת , כל הבית חשוך פרט לאור של נרות החג, אסור להדליק אורות ביום כיפור, אני לא השתכנעתי מדוע?, מה ה שטויות האלה?, החלטתי להיות גוי חג , אני התנדבתי להדליק ולכבות האורות בבית, מכל עבר נעים כבה אורות נעים הדלק אורות  כך היה בכל יום כיפור.
בבוקר יום הכיפור כל הקבוצה בלבן אני או יונה לפעמים סוחבים את הטלית עם הספרים של אבא,   אימא סבתא והאחיות מצטרפות לבית הכנסת,    אבא לא אהב להיות זמן רב בבית כנסת ביום הכיפורים,  כנראה אימונה בסליחות לא הייתה לו,    לכן לא נשארנו עד סוף התפילה.
במוצאי החג לפני סעודת גמר הצום, אימא וסבתא מתחילות בהכנת המאכלים להפסקת הצום, אימא סוחטת לימונים בתוספת סוכר, סוחטת גרעיני רימונים, סוחטת תפוזים, הכול מיץ לשתיה לגמר הצום,
מכינים אורז אדום עם עוף ומרק עוף.יונה ואני  לא צמנו רק חגגנו איתם מכול המאכלים.

חג סוכות.
כמו כל חג ,בגדים חדשים ונעלים חדשות, בגמר יום כיפור הכנות להקמת הסוכה,  בפקודו של צדיק ובעזרת האחיות כמובן בשיתוף  אימא  הסוכה מוקמת ,(אנחנו מתגלגלים בניהם) עם סדינים לבנים סביב, פירות ותאורה תלויים בתקרת  הסוכה ,  שולחן וכסאות.  מאכלים רגילים כמו בימי השבוע בתוספת בשר על האש קידוש אוכלים כל ימי החג בסוכה. ולא שוכחים לבקר בבית הכנסת.
 
חג שבועות
חג שבועות, אצלנו היה מודגש למים ולביקורים "חג המים" , אימא,האחיות ואנחנו כל אחד עם סיר מהמטבח ודליים משחקים מחבואים עם הכלים מלאים מים,  ברגע שנפגשים  שופכים המים אחד על השני, צחוק ללא הפסקה , זה נמשך מספר שעות,  אני זוכר במיוחד איך אימא נראתה לבושה בסמלה "דשדאשא" רטובה כולה במים והסמלה דבוקה לגופה והשערות רטובות  זה היה גם אצל האחיות.   
ארוחת הבוקר המיוחדת לחג "קאהי",   אימא מכינה קמח ומים עם חמאה לשים לבצק, לוקחים חתיכת בצק ועם המערוך לוחצים על הבצק עד שנהיה דק,   מורחים בחמאה  מכפלים מספר כפולים עוברים עם ה מערוך וחוזרים על זה פעמים ,למחבט עם חמאה מתגנים ולצלחת מוספים סוכר או סילאן (סירופ תמרים)ושותים תה עם  חלב -- בתיאבון זו ארוחת הבוקר של החג שבועות.   נהוג גם לבקר בקברים שלצדיקים לנו לא הייתה האפשרות,  בקרבותינו לא היו קברים של צדקים.

  ששון
ששון בן הדוד יעקב "שוחט התרנגולת".  (ביום רגיל הדוד  שוחט לנו תרנגולות).   ששון מבקר אצלנו לעתים קרובות,   משתתף במשחקי הפוקר שנערכים אצלנו יש לו  שפה משותפת עם צדיק ויחזקאל ,אבא חבב אותו מאוד בדרך כלל בא אלינו עם המשאית שלו "סמי תרילר" פורד גדולה וארוכה, איתה מוביל סחורות  ובעיקר הובלות בין עיראק ,לבירות ,סוריה,ופלסטין "ארץ ישראל " לנסיעות אלו יש לו נהג משנה וכלב זאב שחור (יונה שחק פעם עם הכלב , הכלב נשך אותו בבטן ) ש ששון מגיע אלינו עם המשאית אנחנו שמחים לטפס על המשאית ועל הסלמות  ולרוץ בתוך הנגרר הארוך, ששון הרשה לנו לשחק לטפס רק בזהירות ולא לגרום נזקים.
במסגרת הביקורים הרגלים של ששון,   יום אחד הופיע עם פרצוף עצוב מאוד,   אין סיפורי בדיחות כהרגלו,  אבא הבחין מיד שאל אתו למה אתה עצוב? הספינות טבעו לך בים, ששון ענה כמעט בבכי, אמר הבחורה שעמד להתחתן איתה הפרה את ההסכם ומסרבת להתחתן איתי.  אבא ללא הרבה מחשבה אמר לו בני אל תהיה עצוב אחתן אותך עם בתי שמחה,   החלטה שנשלפה מהמותן ללא התייעצות עם אימא ועם שמחה ,     ששון קפץ על המציאה (להתחתן עם בת הדוד העשיר ויתקרב יותר למשפחה) .
אימא ושמחה מאוד כעסו,    הבוס הבטיח אין חזרה. שמחה רק בת חמש עשרה שנה שכיתה יפה וחיננית 
למדה בבית ספר אליאנס בעיר לא עם האחיות ועדיין לומדת קבלה העדפה ופינוק מההורים ."בת ראשונה אחרי שני בנים" ללא ברירה קבלה את ההחלטה לא בשמחה גדולה.
 
יחזקאל בחופשה
בחופשת לימודים מהאוניברסיטה שבבירות מגיע הביתה,  כולם שמחים, אימא מכינה מאכלים מיוחדים עבורו וכולם משתתפים בשמחה.
יחזקאל היחידי במשפחה עישן, מגיע הביתה מעשן בסתר שאבא לא ירגיש. (כאילו) מיד עם הגיעו יש לו תכניות רבות לבלוי בעיר בשיתוף עם חברים,   נהג הרבה ללכת לקולנוע, אהב מאוד לקחת את יונה איתו לבלוי ולקולנוע קונה לו דברים טובים ,  אף פעם לא הצטרפתי לבילוי , ולא היה לי כל קנאה ליונה ומדוע? 
(בעיראק ובמיוחד בבגדאד יש זבוב מיוחד, לא ראיתי אותו מעולם) כשהוא עוקץ מקבלים פצע הופך לפצע הנקרא שושנת יריחו, פצע ממש לא יפה , ובמידות שונות מתפתח בגוף, הפצע מדמם עם שכבת דם קרושה מתחתיה  מוגלה מגעילה ממש לא נעים לראות. בדרך כלל מקבלים שושנה אחד או שתיים , אבל אצלי היה ממש גן שושנים.   בעיקר בפנים אחת בלחי ה שמואלי,שושנה שנייה על האף שלישית מתחת לשפתיים ועוד מספר לא קטן בגוף, ביד שמאל כמו קישוט של שעון כל הזמן הפצעים מדממים פשוט פנים מכוערים  לא נעים להסתכל עליהם , גם אני סבלתי שהסתכלתי במראה הסבל רב היה , התביישתי להופיע ברבים.  מחוסר ברירה הלכתי לגן. לאחר שהפצע נרפה נשאר סימן חרוט על העור מי שרואה סימן זה על בן האדם יודיע שנולד בבגדאד. לאור זה לא היה לי רצון ללכת עם יחזקאל לבטח הוא היה מתבייש להציג אותי לחברים שלו  לכן לקח רק את יונה.
אימא לוקחת אותי למרכז מרפאות של הממשלה בעיר נקראת  "אל מג'ידיה",  הרופא מורח לי משחה צהובה עוד יותר מגעילה, ואומר זה יעבור ,     זה עבר כמו כוסות רוח למת.   השושנים נשארו צמודים וחוגגים על כול גופי.
במסגרת המשחקים בגינה אצלנו בבית עם הילדים ,שחקנו גם רופא וחולה ,הילדה שלא אהבנו השתתפה ,  אם נפצע משהוא  או סתם אמר שנפצע ובא לרופא ,אני כרופא לוקח אחד מהצמחים הרבה של קאקטוס חותך עלה מהפרשת הריר של העלה מורח על הפצע ,  לפעמים גם סריטה מדממת על אמת קבלו אותו טיפול (לאחר עשרות  בשנים ידעתי שזה צמח קאקטוס "ה אלוורה  " היום מיצרים "גאל אלוורה" מוכרים בבתי המרקחת מיועד לפצע מדמם). עוד כאבים אחרים מרחתי כאילו אדמת חמרה על רגלים או חלקי גוף אחרים, כך היו התרופות.

העיקר בתרופות , קליפת האגוז.  
בגן הגדול היה עץ של אגוזי מלך , שהאגוז עודנו ירוק עטוף בקליפה ירוקה, שמקלפים את הקליפה ביד , היד והאצבעות נצבעות בצבע חום (כמו צבע החינה) ,  החלטתי בתור רופא שזו גם תרופה קלפתי כליפות אגוזים וצירפתי לקליניקה שלי,     לא בכוונה הצמדתי קלפה על שושנת יריחו שבזרוע ידי הקליפה נשארה על השושנה עד גמר המשחקים , למחרת שמתי קלפה חדשה , ראיתי שהדמום הפסיק ואין מוגלה.  בערב  ספרתי לאימא,    התחלנו יחד לדפן את גן השושנים שלי עם הקליפות, לא יאמן לאחר תקופה קצרה  נס גדול היה פו השושנות התייבשו ונעלמו והשאירו את סימן ההיכר,    סימן ההיכר של ילידי בגדאד עדיין רואים  על הפנים שלי, ביד ובברך סימנים אלו ילוו אותי עד סוף החיים.  קבלתי פרצוף חדש אחר,   התחלתי להתבונן בראי לעתים קרובות יותר ולא נבהלתי מהפרצוף המכוער שהיה לי,     בהמשך הזמן כולם  הללו אותי איך הגעתי ל תרופא הזו  .לפעמים חתון ואימא יעצו לאחרים על כליפות האגוזים.         
לפני החתונה של שמחה, ששון מגיע אלינו מתגעגע לארוסתו שמחה היפה (באמת שמחה בחורה יפה) שמחה בורחה ממנו, ששון  משחד את האחיות לרדוף ולתפוס אותה שיוכל לנשקה. היא לא אהבה את זה , וכעסה על האחיות. 

גנב בבית
כרגיל  כול המשפחה ישנים על הגג, על הגג הגדול שלנו מפוזרות מיטות. בחצות לילה שהשינה עמוקה , במיטה ישנו ברטה סבתא ואני, ברטה ישנה בקצה המיטה שמעה רחש מתחת למיטה, הביטה בזהירות ,רואה פנים של אדם,   מהרה דילגה מעלי ורחשה לסבתא שיש אדם מתחת למיטה,  סבתא לא היסוס וללא כל מחשבה פרצה בצעקות  "חראמי, חראומי" ( גנב).
צדיק גבר גבוה בעל שרירים "שחיין מעולה השוחה בנהר החידקל"  מעולם לא פוחד , מיד זינק מ מיטתו ובריצה דלג אחרי הגנב , יותר מחצי שעה מדלג אחרי הגנב בגנים בין העצים עד שלקד אותו מדמם לאחר עימות עם צדיק,  הודענו לשכן שיש לו קשר עם המשטרה, מיד התקשר והזמין שוטרים.    בניתים צדיק הושיב את הגנב על הקרקע  ,כולנו עומדים סביבו גם  השכנים,  שאלו שאלות,  פתאום ברטה מופיעה ירקה לו בפניו עשתה לו חמשה  עם שני הידיים  על הפנים ,  וצעקה זה אתה שקוראים לו "חראמי" .  השוטרים הגיעו ולקחו את הגנב.
בזה נגמר הסיפור על הגנב. (גם אני לא ידעתי איך נראה חראמי). לאחר המחזה הזה נכנס באנו פחד, עד יום  אל חראמי , לא ידענו מה זה פחד , לא פחדנו להלך בלילות בין העצים,  ברחוב ובמקומות חשוכים.   


 הכנות לחתונה של שמחה. 
 לפני החתונה נערכו מספר רב של מסיבות אצלנו בבית , זו החתונה הראשונה במשפחת מוראד צדיק (מוראד השם של אבא, שונה למרדכי בהגיעו ארצה אבל בכל המסמכים רשום מוראד).                                                                                    
 שמלות, שמלת כלה , בגדים חדשים (הפעם לא דשדאשא). יונה אמור להיות ה ש שבנים עם חליפה שחורה חולצה לבנה ועניבת פרפר, בת הזוג שלו תהיה דוריס הבת של בן הדודה חנה .  .לאחר החתונה שמחה וששון התגוררו אצל ההורים של ששון.
בסוף שנת 1939 שמחה ילדה את ביתה הראשונה  "רחל" , אימא הייתה בחודש השלישי להריונה . עם סמי אחרון הילדים של משפחת מוראד צדיק.
ריח מלחמה משתוללת מתחילים להרגיש בעסקים בעיקר בעסקים של אבא , אחת הפגיעות מההפסדים שאני זוכר, אבא רכש כמות גדולה מאוד של ניר ליפוף לסיגריות (פנקס קטן עם מספר דפים קטנים ,ממלאים בתוך הדפים טבק מלפפים והנה סיגריה מוכנה לעישון כל 50 פנקסים  ארוזים בחבילה).הערבים בעיקר ה בדויים משתמשים רק בשיטה הזו(גם היום) השוק דעך אין עבודה אין כסף העסקים בירידה גדולה. 
אי אפשר היה למכור את הניירות  האלה , מחוסר ברירה אבא היה חייב לפנות הסחורה מהסוחר ששלם בעדה, הביא את הכול הביתה. החורף הגיע התחלנו לשרוף את הניירות לחימום הבית והפנקסים הקטנים עפו לכל עבר, אז לא ידענו מה הסיבה , איזה נזק נגרם לאבא , רק השתעשענו משריפת הניירות.
לאחר תקופה קצרה הגיעה הבשורה המרה מפי אימא צריך להתכונן עוזבים את הבית הזה (גן עדן).
אבא מכר את שני הבתים,  עוברים לבית בשכירות  לסביבה הנקראת  "כרבנדה" ,לפני עזיבת הבית  אבא מזהיר!  תדעו לכם לשמור על כל הקיים בבית הזה , לשמור על העצים ועל הגן לא לקטוף פירות מהעצים ולא לגרום נזקים .    פקודה חייבים לבצע. 
(לאחר ההעברה לבית השכור החדש (אימא בסתר קטפה פירות ולימונים מילאה כד עשוי מחימאר בגובה מטר) פשוט כאב לה להשאיר פירות שצמחו בטיפולה ובהשגחתה.

הבית השכור "בכרבנדה".  1939 עד1941 
בית סגנון חדיש (שאני מתאר את הבית אני רואה אותו מולי.) פינתי גדר בנויה מעליה מעקה ברזל  מפרידה בשני הרחובות ,  גן סביב לבית חומות בנויות מפרידות בינינו לשכנים, בפינת המגרש של הבית מוסך צמוד לחומת השכן מעלו בנוי חדר למגורים עם חלונות ומדרגות עליה, המוסך סגור עם דלת פח מתקפלת. לאחר הכניסה משער הברזל לחצר הבית מדרכה עד למדרגות בצורה מעוגלות עולים לרחבה מרוצפת עם ארבעה עמודים עגולים מסודרים בשורה עיגול כצורת המדרגות , דלת עץ יפה לצידה חלון זכוכית. פנים הבית סלון גדול , חדרים סביב ,מטבח ונוחיות,  מדרגות עליה לגג,באמצע העלייה במדרגות  יש חדר גדול החדר  יועד לשמחה עם ביתה רחל,  היא עבורה לגור אצלנו בחזרה מבית ההורים של ששון.  ביציאה מהמטבח לחצר יורדים 2 או 3 מדרגות.  מיד צמוד לבית מדרגות ירידה למרתף מתחת לבית 4X3 מטר.
 אבא החליט, המוסך יהפוך לחנות מכולת בניהולו של צדיק שיהיה לעזר לפרנסה,  החדר מעל יהיה חדר המגורים ל צדיק.   עבודה מאמצת  ויש מכולת עם הרבה קונים והרבה מאוד סחורה,   צדיק קיבל את החדר שלו מעל לחנות ריהט וסדר חדר לדוגמה, לנו להיכנס לחדר רק באישורו של צדיק.   לצורך ביטחון והגנה מגנבים צדיק חשמל את כל הסורגים סביב לחדר .
ששה חדשים  לאחר ש שמחה ילדה את רחל אימא בבית הזה ילדה את סמי.  בערב הלידה הוזעקה ה מילדת הקבועה בת משפחה שלנו.   עוד לפני הגעתה יונה ואני התגנבנו ונכנסנו מתחת למיטה של אימא, רצינו לראות את הלידה הרגישו בנו ומיד סילק אותנו מהחדר,   לא הייתה ברירה אלא לשבת מחוץ לחדר להמתין עד גמר הלידה, זה לא היה מאוחר בלילה.
מספר ימים לאחר הלידה אימא ושמחה יושבות להניקה את התינוק והתינוקת רחל וסמי ,מדי פעם ערכו ביניהן ניסיון מה יגיבו סמי ורחל כאשר יתחלפו ,אימא תניקה את רחל ושמחה את סמי ,תחילה  היו תגובות , אחר כך הסתדר והן צחקו כמו ילדות קטנות בהצגה זו היינו יונה ואני. 
אימא רשמה בבית-ספר יהודי את ברטה,יונה ואותי , ברטה בכיתה אחת יונה ואני יחד בכיתה אחרת  לומדים כל היום הלכים בבוקר לבית הספר חוזרים בערב, זה זמני עד תחילת הלימודים בבתי הספר  הממשלתיים. בית-הספר נותן שירות להביא לנו ארוחת הצהרים מהבית. אימא מכינה ארוחת צהרים לשלושתנו ממלאה את סיר המעלות ,ארבעה סרים אחד מעל לשיני. הרביעי ללחם ופירות. השרת של בית הספר נקרא "חלפה" זה לא שם ,זה כינוי לתפקיד, מגיע לכל בית ובית , על כתפו יש מקל באורך כשלושה מטר, עם הפרדות ,תולה על המקל את סירי המעלות ומביא אותם לבית-הספר לקראת הפסקת הצהרים "בהפסקה הגדולה" כל התלמידים יושבים ליד שולחנות לאכול את ארוחת הצהרים חלק מהתלמידים מקבל אוכל מהבית עם ה "חלפה" וחלק מביא איתו את האוכל , ה "חלפה" מחלק את סירי האוכל לכל אחד והסיר שלו , הוא ידע כל סיר למי שיח ,לאחר גמר האוכל וגמר ההפסקה  "החלפה" ,מתחיל ללמד בכיתות שיעורי תורה. ה"חלפה" אדם מבוגר לבוש  בגלימה יש לו זקן נראה כמו שרת בבית כנסת. באחד הימים אחר הצהרים ה "חלפה" לימד את הכיתה שלנו תורה, פתאום ללא מחשבה וללא תכנון  , קמתי מהכסא שלי רצתי מאחורי "החלפה" זינקתי ונתלית על גבו וחבקתי אותו, בדיוק ברגע  זה וללא כל התראה  מנהל בית הספר חלף ליד דלת הכיתה שלנו שהייתה פתוחה ראה את המחזה.  צעק וזימן אותי אלו לחדרו לא אמר לי דבר . צלצול בפעמון בית-ספר הפסקת לימודים מיוחדת כל הכיתות, מתרכזים  למסדר . יונה עמד לידי מחוץ לחדר המנהל בקרבת דלת היציאה מבית-הספר, שסה אותי ושדל אותי לברוח הביתה,  פחדתי.ולא הסכמתי.
המסדר מוכן הנאשם ברחבת המסדרים המנהל אומר את שלו ונגש לעונש   - להדביק מספר חתיכות של צמר גפן טבולות בסירוב תמרים "סילאן"  על הפנים  . כך נגמרה ההצגה החגיגית.  עוד מחזה נוסף היה לנו בבית הספר, יום אחד ברטה מצאה מטבע של ארבעה פילס  בחצר בית הספר,    לא ספרה דבר בהפסקת הצהרים ברטה מזמינה אותנו לקיוסק של בית הספר קנתה לנו בקבוקי שתייה מין לחמנייה מיוחדת קוראים לה "צ'יראג" טעימה כמו עוגה וחבילת סוכריות , לא הספקנו  לשאול מה השמחה והחגיגה ,  פעמון בית-הספר מצלצל מסדר לכל הכיתות ברחבה,   המנהל במרכז הרחבה  שואל את כל התלמידים האם מי שהוא מצא כסף בבית הספר,   שתיקה מוחלטת אין תשובה  כולל ברטה, המסדר הסתים שוחררנו  לכיתות,  המנהל עבר מכיתה לכיתה ושאל כל ילד וילדה וכמובן גם אותנו,   מחזיק ביד סרגל ועושה כל מיני להטוטים כאילו הוא קוסם , חוזר ואומר מספר פעמים "מצאתה כסף" לא הצליחו כל התעלולים שלו. הכול נגמר נשאר לנו רק  טעם בפה. לא שאלנו את ברטה רק צחקנו בייננו.
 
פרהוד 
בשנת 1941 מלחמת העולם משתוללת , גברו ההסתה נגד היהודים . שמועות שהערבים מחקים ליום שאפשר לשחוט ולהרוג את היהודים כפי ש הטלר ימחה שמו עושה השואה והפגרות ביהודים באירופה.
אימא חשבה אם באמת תהיה ביזה ונשאר בחיים כדאי לפחות שנחביא  לנו אזה רכוש מטלטלים זהב מעט כסף,   החליטה שנתחיל בעבודה ,המרתך החיצוני (צינתי אותו לפני כן) מהבית נבחר למקום המתאים למשימה זו.   בערבים בחושך אספנו כל דבר חשוב מהבית הורדנו למרתף עד שהתמלא  דחוס  עד תום.
בלילה אימה ערבבה חומרי בניה  בכפות ידיה  ועם אבנים ומרצפות בנתה וסגרה את פתח ה דלת של המרתף כולל טייח מוסווה ללא היכר.
בתקופה הזו מהפחד הפסקנו לבקר בבית הספר,  לאחר מספר ימים הגיע חג השבועות ,אימא הכינה  "כאהי " ארוחה רגילה של חג השבועות.  אבא השקים ונסע העירה לבקר את המשפחה ובהזדמנות זו ולבקר את ידידתו  "נאג'יה" קרובת משפחה של אימה (אימה ידעת על הרומן בניהם) לעתים נפגשת עימה הן לא אהבו אחת את השנייה "זה ברור".   בבית אצלנו באותו יום חג השבועות היינו צדיק,שמחה ורחל,חתון, דיזי,ברטה ,יונה ,אביגדור, סמי התינוק בן שלושה חדשים ואני . יושבים בשקט מאזנים  לרדיו ושומעים שיש ביזה ויהודים הרוגים במרכז העיר בגדאד.   מהומות וצעקות נשמעו ברחוב שלנו, חמולות של ערבים כלל נשים וילדים צועקים "אדבח אל יהוד" שחוט את היהודים עם חרבות ביד ויריות ב אויר עדיין תהלוכה עוד לא פרצו לבתים, שהגיעו לבתינו הם הכירו טוב טוב איזה אוצר יש במכולת של צדיק , חתכו את דלת הפח והתחילו לסחוב את הבא ליד שקי הסוכר,שקי הקמח,שקי אורז חביות שמן ,הכול ,הכול זה העסיק אותם ולא התקרבו לגדר הבית.  החלטה מהירה של אימא אמרה לדיזי (הילדה השובבה והמהירה בין האחיות) אעביר אותך לשיח השכן שלנו , התנפלי על הרגלים שלו ותנשקי תבכי ותגידי לו אדוני הציל אותנו מההמון הזועם הם עולים על גדר הבית ורוצים להרוג אותנו,  כך דיזי ביצעה את המשימה במהירות .  מיד אמר לה השיח בתי לכי הביתה אני אדאג לכול ולא לפחד.
מיד השיח יוצא מביתו עם רובה ארוך ביד רצועות מצולבות מליאות בכדורים קשורים לחזה , דרך הרחוב מגיע לכניסה של בתינו, יורה ב אויר לצועק מי שיעבור את הגדר של הבית דמו בידו, יהודים אלו הם בחסותי הורה להם להתפזר מיד.  כך הכול נרגע המשיך לשמור אותנו עד ל מחורת  עד שהצבא שלט על הסדר. 
בכל המתרחש מהבוקר עד לילה אנחנו בתוך הבית פוחדים בוכים ומסתכלים דרך החלונות רואים את המתרחש ברחוב בחוץ ומכללים אותם (הם לא שמעו אותנו).
ברגע זה שאני נזכר וכותב את  האירוע הזה הדמעות זולגות לי מהעניים ללא שליטה ,הפחד וההצלה ברגעים האחרונים לפני המוות .  להודות לאימה על המחשבה וההעזה שלה בכל האירוע הזה  .           
כך הסתים  היום הארור והארוך הזה. עבור הסבל הזה שהיה לנו היהודים  בגדאד העיר ובשכונות, היה בהם  מספר רב של הרוגים . ליום הפרהוד הזה – בשנת 2022 התקבלה החלטה שיהודי הפרהוד  בגדאד, "ניצולה שואה " משלמים לנו פיצוי כספי סמלי פעם בכל שנה התחיל ב 3600 שח' לשנה ותרופות חינם.

הבית הירוק מדוע? 
חזית וקירות הבית ,דלת הכניסה וחלונות צבועים בירוק כהה. אין גינה בבית הזה, דלת הכניסה מהרחוב ישר לתוך הבית.   העסקים בשפל ,אבא החליט לעבור לבית הירוק , דירה קטן יותר, אנחנו לא היינו כל כך מומחים לדעת מה קורא בעולם, מה זה פרנסה, קבלנו אוכל הלכנו לבית הספר שחקנו וללכת לישון וזה חוזר , לא ידענו מדוע עוברים מדירה לדירה, מבצעים הוראות ולא נותנים עצות.
הבית שנבחר היה קרוב לבית שעוזבים,  רגילים לסביבה  קרוב יותר לכביש הראשי המוביל לעיר בגדאד, הבית בשכינות לבית של הדודה (גרג'יה) אחותו של אבא נשואה עם אפרים אברס, יש להם שלושה ילדים ושלוש בנות.
בוצעה ההעברה לבית הירוק בשעה טובה, לאחר תקופת מה בא ששון לקח את שמחה ורחל והגניב אותם במשאית שלו לפלסטין "ארץ ישראל", המשכנו ללמוד באותו בית ספר ממשלתי. אפרים בעלה של הדודה ישב בטל,  אבא "הרחמן" החליט להשכיר חנות רחוקה יותר מהבית הקודם, לפתוח חנות מכולת דוגמה לחנות שבזזו אותה  "בפרהוד ,יימח שמם",  אבא ספק הכספים לסחורה אפרים מנהל את החנות מחזור המכירות תשלום משכורת לאפרים יתרת מחזור המכירות יעברו לאבא.   במשך הזמן לאבא לא היה לו פרנסה מהחנות ,עברה תקופת מה אבא עזב הכול השאיר את כל החנות עם הסחורה לאפרים והתפטר מהעסקה.
הייתה לנו הנאה גדולה להיות בשכינות עם הדודה ובעלה (אצלינו קוראים לאח ואחות של האב דוד ודודה . "עמי" "עמתי". בעלה של דודה "זוג' עמתי" אשת דוד "מרת עמי" . לאח של אימא "כאל" לאחות של אימא "כאלתי" ובעל ולאישה קוראים "זוג' כאלתי" לאישה קוראים "מרת כאלי".
עם הבנים והאחיות , למרות שהם גדולים מאיתנו הייתה לנו שפה משותפת. 
יום אחד מופיע צדיק עם מכונית בבי פרד צבע אדום, קרא "ילדים" באו לטייל במכונית שקניתי, לקח אותנו לסבוב ברחוב ואחר כך בשדות האוטו קפץ ואנחנו איתו צחקנו עד שהגענו חזרה הביתה ,לא שאלתי עד היום אבל אני חושב ש לצדיק לא היה בכלל רישיון נהיגה.   
ששון חזר מישראל במסגרת ההובלות במשאית שלו . יום ששי אחד הופיע עם 3-4 קצינים יהודים בריטים  ביקש מאבא שישתתפו איתנו בקבלת שבת , אחד הקצינים נתן לי חופן סוכריות משוקולד דומות בצורתם לאבני נחל קטנים בצבע שוקולד, יונה לא היה בבית ספרתי את הסוכריות היו 10 סוכריות , אכלתי חמש השארתי בכיס חמש ליונה.  לאחר שאכלתי את המנה שלי הכנסתי את היד לכיס הוצאתי את הסוכריות סופר אותם היו שש סוכריות, חשבתי שאכלתי אחד פחות אז אכלתי אחד, יונה הגיע נתת לו את חמשת הסוכריות ,אמר לי מה אתה נותן לי את חמשת האבנים ששחקנו בהם בערב? שכנעתי אותו שזה השוקולדים  שהקצינים נתנו לי,שמרתי את חלקך , לא האמין לי לקח אחד ובזהירות נשה לנגוס ובאמת זו הייתה אחת מחמשת האבנים ששחקנו בהם לפנות ערב, בטעות נשארה אחת בכיסי , לאחר שכנוע נוסף אכל את הארבע סוכריות שנותרו בהנאה.
ששון שחקן קלפים אהב לשחק הרבה פוקר,  צדיק אחי כזה. יום אחד ששון לקח את צדיק להכיר  ידידים אצלם יש משחקים פוקר לפעמים,  הידידים  הם משפחת "צדקה".  לא הכרנו את המשפחה הזו אין לנו קרבה משפחתית ולא עסקית.  משפחת צדקה גרים יותר קרות לעיר בשכונת ה Y.M.C.A.  ( מועדון קצינים לצבאה הבריטי).
המשפחה מונה , אפרי אב המשפחה , אימא,הבן סלים רופא פנימי,הבן נעמת ,הבן ג'מאל,הבת לויז,והבת הצעירה ג'ניט. 
גרו בווילה מאוד מסודרת ומטופחת שער כניסה נעול מחובר לגדר המקיפה את הבית בנויה ועליה סורגים ממתכת לחצן לפעמון מחוץ לשער פתיחת הדלת ידנית, לעלות שלוש מדרגות ואתה ליד דלת הכניסה נכנסים שידה עם מראה ודלפק לטלפון חוטי.
פנים הבית סגנון הבניה של בתים בבגדאד חדרים מסביב לסלון מטבח חדר אוכל וחדר אמבטיה עם אמבטיה ירידה למרתף עליה לגג מוכן ל שינה בקיץ ,בחלק האחורי של הבית גן רחב עם דשא וחומה בנויה.  
צדיק נכנס לשחק פוקר מספר פעמים,  נקשר למשבחת צדקה, חוזר הביתה מאוחר בלילות כמעת כל ערב בעזרת ה בבי פרד שלו , כך נרקמה האהבה העמוקה בינו לבין לויז.
תקופה קצרה גרנו בבית הירוק, הודעה חדשה מאימא עוברים לעיר חדשה קוראים לה "בצרה" עיר הדרומית ביותר של עיראק , עיר הנמל,  יש מחשבה לאבא לשוט איתנו באוניה מבצרה  ולהגיע להודו ולהתחבר למשפחת צדיק בהודו יש בינינו קירבה משפחתית (משפחה עשירה מאוד שיש לה יערות עצי גומי).
לפני הכול אבא התפטר ממשרד ההובלות בבגדד במקומו מינה את צדיק ינהל העסק עם השותפים "משפחת באבאיי" . ראשית לעבור מהבית הירוק לשכור בית קרובה יותר לעיר,  עד המעבר ל"בצרה" , כשנעבור לבצרה צדיק יישאר בבית הזה אחרי החתונה עם לויז . צדיק שכר  הבית ברחוב של משפחת צדקה. הבית בפינה עם הכביש הראשי המוביל העירה. בית בנוי בסגנון מודרני חדיש בן קומה וחצי כולל מרתף עם באר מים, גג עם מעקה בנוי בחלקו מעקה ברזל מדרגות עליה לגג ובדרך חדר לאחסון. סביב לבית גן מטופח מאוד עם שלושה דקלים מניבים תמרים, עץ בננות, משטחי דשא וגנים עם פרחים."וילה ראויה לשמה" עברנו לבית הזו אימא ואבא נסעו ל"בצרה" לארגן הדרוש לפני המעבר לבצרה.  עוד לפני נסיעת ההורים לבצרה הקשר בין הזוג החדש התהדק מאור והנה מדברים וקובעים  תאריך לחתונה. ההורים נסעו...  בבית נשארו צדיק, כתון,דיזי,ברטה,יונה,אביגדור ואני.
כמעט כל ערב צדיק נמצא בחברתם של משפחת "צדקה" אצל לויז, המרחק בין הבתים לא יותר מ200 מטר את הדרך עשה ברגל ומרשה לעצמו לחוזר מאוחר בלילה.    לילה אחת שכח לקחת מפתיח דלת הכניסה, כולנו ישנים עמוק מאוד על הגג מזג אויר קריר ומרדים.   האדון מגיע, לצדיק אין מפתיח לדלת הכניסה, מתחיל לקרוא לחתון הישנה על הגג בצעקות מהרחוב כולנו ישנים ואין עונה, התחיל לזרוק אבנים לגג חתון קבלה מכה מאבן,  התעוררה מיד ירדה ובמהירות הבזק לפתוח את דלת הכניסה , צדיק מרוגז מאוד צעק על חתון,  סתר לה בפנים.   ( שנים לאחר זה לא סלחה חתון לצדיק ותמיד הזכירה לו את המעסה הלא יפה).  היחסים בין האחיות שלי ל לויז וג'נט היו הדוקים ותמיד במצב רוח מרומם , נוסעות לפעמים העירה לבקר בחנות של אבא של לויז .  הקשר בין ג'ניט לדיזי היה הדוק מיוחד במינו.  משפחת צדקה היו יותר מדי גאוותנים הסיבה לכך: המשפחה בזמן הרחוק החיים שלה מתחת לבינוני , אבא שלהם היה נגן עוד ב תזמרת לחתונות ובבתי קפה ,זה מקצוע לא מכובד אצל היהודים בבגדאד.  נכנס לעסקי בדים מכירה קניה חנות לממכר בדים תווך בין סוחרי בדים וכך הגיעו לעושר.  התנהגותם ואפן הדבור שלהם לא יפה ומכעיס.  במשך הזמן התרגלנו לכל הסיפורים והגזמות המנופחות שלא ניתן לסבול, חתון מיוחדת ידעה איך להגיב לכל הסיפורים המוגזמים וללעוג להם ללא פחד.ברור התגובות של חתון היו זמן מה לאחר החתונה.   

דברים שלא נשכחים בבית עם צדיק לפני החתונה ההורים לא היו בבית האחיות והשמירה עלינו מוטלת 
עליו.    מיד לאחר ארוחת הצהרים החום מגיע ל50 מעלות מאוד חם  חייבים להיכנס למרתף, המרתף קר על החלון תלויה מסגרת בתוכה ירק "סירה קוצנית" מעליה מטפטפת מים ללא הפסק רוח חודרת דרכה  ממש קריר מאוד, אז לא ידענו מה זה מזגן, היו רק מאורר תלוי בתקרה או נייד, ממש במרתף  הרגשה קרירה ,מרעננת ומרדימה להיות במרתף למנוחה ממש ניפלה ,צדיק אוהב להכין גלידה לרענן ולשמח אותנו, הפעם גלידות מאבטיח וגלידת מילון. יש לנו שתי מכונות ידניות להכנת  גלידה , (מכונת הגלידה בנויה מחבית קטנה מעץ בתוכה מיכל ממתכת סגור עם מכסה מעלו גלגל שיניים המתחבר למתקן עם מנואלה שמסתובבת מסובבת את המיכל בתוך הקרח , ממלאים את המיכל במיץ אבטיחים מסובבים את  המנואלה לאחר חצי שעה לסובב יש גלידה כך משתעשעים ונהנים .
יום אחד מופיע צדיק עם אקדח גדול יותר מהאקדחים הרואים בסרטים רוצה לנסות אותו, ממלה חבית קטנה במים בתוכה שק של קמח רק, מניח בפינת המרתף ויורה לתוכה. רעש מחריש אוזניים, מחוץ לבית  הרעיש פחות. לאחר הניסוי קנה את האקדח , כמובן זה לא חוקי אבל היהודים וצדיק לא רוצים להיות מופתעים כמו בפרהוד . 

  חתונה של צדיק 
מקובל אצל יהודי עיראק טקס חתונה לבת,  עריכת החתונה וכל ההוצאות על חשבון הורי הכלה.
"אפרים צדקה" אביה של לויז התחיל בהכנות,  צמוד לחומה מאחורי הבית שלו, מגרש גדול פנוי בגודל חצי מגרש כדורגל, "אפרים" עם הקשרים שלו השכיר את המגרש פרצו פתח בחומה הגדר האחורית,להתחבר למגרש שגודר בגדר רשת שלא ניתנת לפריצה, ישרו את השטח הכינו רחבה ריקודים לרקדניות וריקודים סלונים ,כיסו את הרחבה עם ברזנט שנמרח עם שכבה טלק  וחובר סביב לקרקע, שולחנות כסאות מקום להגשת האוכל בקיצור הכול היה מיוחד לחתונה של עשירים.  במטבח הבית שבוע ימים הכנת אוכל,  לפעמים יונה ואני מבקרים ורואים את הכנת המאכלים והקינוחים,   לראשונה בחיים שלי ראיתי צלחות בתוכם רוקד ג'ילה  בכל מיני צורות וצבעים שונים, זה היה ממש חדש בשבילי, אסרו עלינו לגעת, אכלתי רק ביום החתונה.
הכינו רשימת המוזמנים , (התעלמו מרוב המשפחה שלנו) שלחו הזמנות אישיות מודגש במיוחד ללא  ילדים , לפקח ולשמור שכך יהיה , מונה חבר של משפחת צדקה . ביום החתונה עם תחילת קבלת המוזמנים יונה ואני התלבשנו יפה לחתונת האח הגדול,   בעזרתם של האחיות ואימא התלבושת הייתה מרשימה ביותר,   הולכים ברגל יד ביד לחתונה השנייה במשפחה שלנו(1.שמחה 2.צדיק),   מגיעים לבית של משפחת צדקה נכנסים עוברים בשער הכניסה, הסדרן השומר על הסדר, עוצר אותנו וסרב לתת לנו להיכנס , אומר לנו אין כניסה לילדים אתם לא תכנסו,  נדהמנו הסברים תחנונים לא הועילו,  במקרה  נעמת האח של לויז הבחין בני מיד בא לקראתנו בשמחה קבל אותנו, כך נכנסנו, עוד לפני שהמוזמנים  יתחילו להגיע. התחלנו לסייר בכל המקומות אכלנו דברים ומיד הבחנתי בג'ילה הרוקד בצלחות מהר חטפנו ואכלני , היה לטעמי .
מוזמנים התחילו לזרום כמובן ללא ילדים, יונה ואני הילדים היחידים בחתונה, כמות האנשים שהגיעה לא ניתן  היה לספור, הם מלאו את כל המגרש עד אפס מקום.  מעט מאוד הזמנות שלחה משפחת צדקה   למשפחה שלנו , להתגנב או להיכנס ללא הזמנה לא ניתן ,  זרימת המוזמנים לא פסקה השטח מלא אנשים רועשים בתוספת התזמורת ומגבירי-כול הרעישו את כל הסביבה ,שמחה כזו אי אפשר לשכוח, יונה ואני  שמיציגים כל ילדי המשפחה וילדי המוזמנים. בלטנו בשטח ובין המוזמנים, משכה תשומת הלב של כולם , האוכל והזלילה לא פסק.  יונה ואני תפסנו מקום בשורה הראשונה של רחבת הריקודים לא התכוונו לרקוד רק להביט על הרוקדים, מאוחר בלילה הכנות לרקדניות הבטן הנה מתחיל הניגון בערבית ,הרקדניות יוצאות להופעה, אחת הרקדניות הבחינה בתסרוקת וביופי של יונה (באמת היה ילד יפה) התחילה לחבקו ולנשקו ללא הפסק ולאחר כל הופעה נשיקות, החתונה הסתימה לקראת עלות השחר כולם התפזרו לבתיהם , יונה ואני הולכים חזרה הביתה לישון בבית מתחילים להכנות הנסיעה לבצרה.
(מקרה עצוב הייה, נודע לנו אחרי החתונה, יהודה ועוד..... ממשפחתה של אימא הינו בקשר הדוק אינו לא קבל הזמנה למרות זאת הגיע לחתונה, לא הצליח לכנס, רק לעמוד ליד הגדר ולהביט).   
למחרת החתונה הפנים של יונה התנפחו כאילו קומץ דבורים עקצו אותם,  צורה מדאיגה מאוד, התחילו  ההשערות , בטח מעין רע של הרקדנית ועוד השערות ללא סוף עד שדר' סלים אח של לויז בדק , נתן רפואה בסוף הנפיחות ירדה ןהכול חזר למקומו בשלום.
צדיק נפטר 04.04.2004  לויז 12.02.2008  ז"ל

המעבר לבצרה    1941 עד 1949 
לאחר תקופת מה,  לחיות עם הזוג החדש, והנה המאציל מגיע ,אימא חזרה מבצרה הכנות אחרונות לנסיעה.  אימא שלושת האחיות וארבעת האחים. צדיק דאג להעברתנו  לתחנת הרכבת, קנית כרטיסים בעוד מועד למקומות שמורים בקרונות שינה. בשעות אחר הצהרים הרכבת בתחנה מוכנה לקליטת הנוסעים תמיד יש נוסעים רבים העולים לרכבת  בין בגדאד לבצרה.  חלק גדול יורד בעשרות התחנות שבדרך, רכבת גוררת מעל  לשמנה קרונות גדולים ,ארבע מהם מיועדים למחלקה ראשונה ושנייה והשאר לנוסעים במחלקה השלישית רובם ערבים בדווים יורדים ב כפרים ובעיירות שבדרך. שלמדנו בבית הספר חובה היה ללמוד  בעל פה  שמות כל התחנות בין בגדאד לבצרה . עולים לרכבת ובשעה שש בערב הרכבת  יוצת מהתחנה נוסעת בסך הכול הלילה עד למחוורת,   מגיעה לבצרה בשעה 11 בבוקר. בלילה לאחר ש התעייפנו  מלהסתכל דרך החלון על השטחים החולפים ,להביט באנשים היורדים והעולים בתחנות , נכנסים למיטות משתדלים להירדם מההתרגשות שזו הנסיעה הראשונה שלנו ברכבת קשה היה להירדם,  אימא  כמומחית בנסיעות ברכבות ובמיוחד, בין בגדאד לבצרה ידעה שהרכבת עוצרת בחצות הלילה  בעיירה אחת לזמן ממושך יותר מעציר רגילה  בעיירה זו מיצרים קימר (שכבת השומן של החלב לאחר הרתחתו, צף ונאסף מעל לחלב) ובעיירה הזו ממחים בייצור ה קימר המיוחד והטעים שלא מייצר כמוהו במקום אחר, מוכרות הקמר הם בדויות ,עטוף כל גופן עם הבד השחור (עבאיה) הן נצמדות לחלונות הרכבת עם מגש גדול בתוכו צלוחיות עשויות מחמר שרוף  בתוכה מנה של קימר. מוצר מאוד טעים לאכול בתוספת סוכר או דבש (מאכל לא דיאטטי). 
על מנת לא לפספס בקנית הדבר האהוב המיועד עלינו לארוחת הבוקר, אימא הדואגת , בעוד מועד דיברה עם השרת של הקרון שלמה לו המחיר עבור הקניה בתוספת טיפ כמוכן . השכמנו מוקדם בבוקר המשכנו  להשקיף דרך החלון אל השטחים החולפים הנוף רובו מדברי בחלקו עם עצים ומים הנה הגיעה השעה לארוחת הבוקר  השרת דופק בדלת עם מגש הקמר, אימא קבלה את מגש הקמר לכל אחד הצלחת שלו מפזר סוכר או מורח בסלן ,עם פיתה בגדאדית אוכלים אותו בהנאה מלאה ולאט -  לאט שלא יגמר מהר. הרכבת ממשיכה לנסוע ולעצור בתחנות  להוריד ולהעלאת נוסעים עד הכניסה לתחנה בצרה האחרונה נעצרת בסביבות השעה אחד עשרה בבוקר.
יורדים  מהרכבת עולים על מוניות עם כל הציוד מגיעים ל "עישאר", בצרה מחולקת לשני חלקים הראשון  "עישאר" זה חלק מבצרה שוכן לחוף נהר (שט) - אלערב  נחל  כ 300 מטר רוחבו נשפכים אלו נהר הפרת ונהר החידקל  שמקורם  מטורקיה וסוריה שבצפון  מתחברים בדרום ונוצר שט אלערב לא ארוך במיוחד ונשפך למפרץ הפרסי ,לשט אל ערב יש פלגי נחל הזורמים דרך העיר, ב "עישאר" יש נמל, המשרדים בחוף האוניות עוגנות באמצע הנהר. את "העישאר" חוצה פלג מתחיל משט- אלערב ומגיע לעיר בצרה ,בצד הנהר כביש המחבר בין בצרה ל "עישאר".
הגענו ל הבית השכור, בית גדול מסורבל בן שתי קומות במרכז אל "עישאר" קרוב לפלג הנחל, קרוב לבית הספר העירוני  ה "מרבד" שנרשמנו ללמוד בו יונה ואני מולו בית ספר לבנות ברטה נרשמה בו, שני בתי הספר עירונים מלמדים  ערבית ומעט אנגלית.
קרובי משפחה אין לנו בבצרה ,מאוחר יותר התגלו קרובים לאימא מאוד רחוקים משפחת "ג'יג'י"
למשפחה זו אימא ,ארבע בנים ושלוש אחיות. מורד הבכור יש לו שני בנים ששון ויעקב שתי בנות דורית   וברטה, עם המשפחה הזאת נקשרנו  הדוק , האחיות עם האחיות שלי, יוני ואני עם ששון ויעקב.  אבא שלהם היה לו חנות חייטות לגברים,(מאוחר יותר תפר דמוי חליפה קיצית ליונה ולי הצטלמנו עם החליפות,חתון והכלב, התמונה הגיעה לארץ)דורית נשואה לגבר בהפרש גילים גדול מאוד. בעלה היה סוחר בהברחות .מסטיק,סיגריות, סיגרים, סוכרזית,סוכרזית ועוד.  לאחות קוראים לה ברטה היה איתה קשר חלקי.          
לאבא היה מחסן גדול עם משרד במרכז ה "עישאר" בשוק על הגדה של הפלג, הפלג נהר ברוחב כ40 מטר המחלק את ה"עישאר" לשני חלקים צפוני ודרומי על הפלג יש מספר גשרים המחברים את שני חלקי העיר .
בהגיע אבא לבצרה נתבקש להיות סוכן של "חיים נתנאל" חברה גדולה יש לה משרדים ב לונדון ועוד, סוכנות להובלת בים בעיקר סחורות טרנזיט,  אבא קבל את ההצעה ובנוסף להיות סוכן הובלות ברכבת למשרד שהיה לו בבגדאד ,עכשיו המנהל בבגדאד צדיק עם שותפים. 
קבל את כל ההצעות . עכשיו תכנית הודו ירדה מהמחשבה.
לאחר תקופה קצרה בבית הגדול הודעה ,עוברים דירה לאן ? מחלת "אלסאעי" שכונה במרחק  יותר מ500 מטר ממרכז ה"עישאר" . שלושה בתים צמודים בודדים בין יערות דקלים, כביש ראשי יוצא ממרכז ה"עישאר" עובר ליד הבתים.  יוצאת דרך עפר מתפצלת המובילה לשלות הבתים בשורה אחת, הראשון הבית שלנו על הכביש הראשי יש לו שתי כניסות האחת מהכביש הראשי נעולה לא בשימוש, השנייה מדרך העפר.
נכנסים לבית חצר 8 מטר אורך 7 מטר רוחב מרוצפת, 7חדרים סביב חדר מדרגות לגג, לגג סביב מעקה בנוי  מעקה ברזל משקיף לחצר הפנמית של קומת הקרקע יצאה לחצר מחדר האוכל , אדמה באורך כ80 מטר רוחב 10 מטר עם ששה דקלים , מוסך לרכב , חומה מפרידה בין החצר לכביש הראשי עם דלת כפוה רחבה לכניסת רכב, החומה בגובה 2.5 מטר.צמוד לבית מחסן כ12מטר מרובע. בסוף השטח אין גדר,עובר נחל מים זורמים ברוחב 3מטר.צד הנותר של החצר  גדר רשת מפרידה בייננו ליער דקלים.

 העסקים מתחילים לפרוח אבא קונה מכונית נוסעים  לינקולין זופייר 12 בוכנות , יחידה במינה בכל בצרה צבע כחול בהיר ,רכב יוקרתי מאוד נרכש משיך של איזה חמולה בסביבת בצרה. רכב בזבזני ביותר דרוש לו תחנת דלק צמודה (יש כסף זה לא בעיה).    אבא לא נהג מעולם וזאת גלל היד שנשברה לו בשנות 1934 כשהופל מהרכבת, לכן דאג לנהג צמוד שמו "לפתה" נשוי . אבא נתן לנהג ולאשתו לגור בתוך המוסך ,זה חשוב ש"לפתה" יהיה בכוננות 24 שעות ביממה. האוטו חנה בחצר האחורית ליד המוסך. בחצר יש מחסן אבא הרשה לגור בו את השרת של המשרד עם אשתו. לא היה להם ילדים אשתו עקרה.
אחרי מספר חדשים אשת הנהג ילדה ילד, הנהג בישר אותנו ואמר יש לי ילד עם ראש גדול מאוד בטח יהיה חכם.




ספורים מבית הספר מרבד. 
יונה ,יעקב,ששון ואני המשכנו ללמוד בבית הספר "מרבד" כמובן ברטה בבית הספר לבנות.  הולכים בבוקר לבית הספר דרך ארוכה ומעייפת , לפעמים אבא שולח  הנהג לקחת אותנו לבית הספר, כשיורדים מהאוטו ליד בית הספר, ילדי בית הספר מסתכלים עלינו ב כנאות.
בכיתה בבית הספר הייתי מלך החשבון בין ילדי הכיתה , שיש שאילה בחשבון רשומה על הלוח, אין ילד שיפתור אותה.   המורה קורא , נעים קום ללוח, הולך ללוח בגאווה  הגיר ביד ציק צאק התשובה על הלוח. זה קורה לעתים קרובות.    
פעם בשיעור גיאוגרפיה  המורה נתן עבודת בית לציר מפת אירופה עם חלוקה וגבול לכל מדינה, בבית ציירתי את המפה צבעתי עם עפרונות צבעוניים כל מדינה והגבול שלה צבוע  אחר, אחר כך פררתי מאותו הצבע במרכז המדינה, עם ניר שפשפתי וזה נראה נפלא. המורה תלה את המפה על הקיר בכיתה .
ברחוב בית הספר יש מין שוק קטן ירקות המוכרים/ות יושבים על הרצפה לפניהם מרבד עלו מסדרים  ערימות גזר קטנים (יש בעיראק גזר בנוסף לצבע הרגיל בצע לבן ובצבע סלק).
לפעמים בא לנו לאכול גזר קונים ערימה וישר לפה .
אחד המורים של בית הספר גר בבית הספר לבדו (לא יודעים מה הסיבה) החליט לנהל שני דלפקי מזנון למכירה בהפסקות,  ממתקים ושתייה  לילדי בית הספר ,קבע  שהמוכרים יהיו ילדי בית הספר שיבחרו על ידו.(חשוב שולטים בחשבון) הבחירה נפלה על יעקב דלפק ימין ואני דלפק שמאל. מקבלים את הסחורה מהמורה סופרים וחותמים, המחירים נקבעים ע"י המורה.   בסוף כל יום נותנים את כסף המכירות למורה, כך ששה ימי השבוע (יום ששי אין לימודים) , בסוף השבוע ספירת מלאי ,אם חסר הילד צריך להשלים, יותר רווח, מקבל המורה. לידי בכיתה יושב חבר טוב, דאג לי שלא יהיה לי הפסדים מהמכירות, מיד עם צלצול להפסקה מזנק במהירות לדלפקים ומעביר ממתקים מהדלפק של יעקב לדלפק שלי, בסוף יעקב בהפסד ואני ברוח.(זה לא הוגן אבל, את יעקב לא אהבו).
הגזלן מסתובב ליד הגדר מאכלים שקנינו, שמון וענבה (חצי לחמנייה גדולה מלאה בענבה ), באקורה (מאכל הודי חריף  חתיכת חציל או קשוי או תפוח אדמה טבולים  ביצה עם קמח בטיגון עמוק)העיקר לבזבז את דמי היום שמקבלים מאימא. אצלי תמיד חלק או הכול בקופת חיסכון שלי.
יונה אוהב מאוד להתגנדר (גם היום שאני איתו בבתי המלון) עומד מול המראה השער מסורק כל שערה במקומה עם בלורית , לצורך זה קונה שמן שער "ברילנטין" עם ריח נעים, מדי פעם לפעמים אני מנסה לחקות אותו עם ה"ברילנטין" השער מבריק.  מורה הכיתה שלי יהודי קוראים לו מועלם נאג'י , אני תלמיד טוב והוא אהב אותי, לקראת סוף השנה  שאל אותי איזה חומר אני סם בשער, אמתי לו "ברילנטין", בקש שאביא לו בקבוק. לא התייחסתי אלו ברצינות לאחר יומיים שאל אותי מה עם הבקבוק?  לא עניתי לו. התחילו המבחנים של סוף השנה, המורה שינה את עורו ,לא מדבר איתי, לא שתף אותי במבחנים בעל פה. ספרתי לאימא, אימא קנתה בקבוק ברילנטין ואמרה תו לו עטפתי את הבקבוק בניר,  שמתי בארון הספרים של הכיתה כפי שבקש מועלם  נאג'י. קבלתי תעודה עם ציונים מצוינים, כפי  שמגיע לי.
בכיתה ה' ,למד אתנו הילד של המורה  ,הילד הזה היה מסכן רחמנו עלו , כל תנועה לא נכונה,  או דבר בכיתה ללא רשות  ,המורה (ה אבא) מעמיד אותו במרכז הכיתה ומצליף בו עם המקל עד אין סוף.
          
  סבתא פרחה  אימא של אימא
לסבתא יש בת אחד "אימא"--  ליום אחד לא נפרדו מיום חתונתה של אימא (הן צמודות)  עד לעליה ל ישראל .    עזרה לנו ובעיקר לאימא בכול למרות עיוורונה  , התעוורה במגיפה שהייתה בעיראק.אם היו מאפשרים לה לעלות לארץ מפרס לבטח הייתה מצטרפת לקבוצה הגדולה של העיוורים שהתעוורו בצעירותם במגפת עיוורון.  קבוצת העיוורים הזאת הגיעו לארץ בסוף שנת 1950 בעליה הגדולה מעיראק, הסוכנות שיכנה אותם במושב ליד גדרה , בזמנו אספו תרומות והקימו להם בית חרושת ל מטטים ,מברשות ומוצרים מקש ופשתן, סיפקו  לכל הארץ, חלק מהם התחתנו בניהם, נולדו צאצאים עם ראיה נורמאלית , הילדים גדלו ואנשי המעברה  התפזרה. בית חרושת לחוטי ירושלים כנראה ירשו אותם. 
בשנת ה1960.    שהתחלתי לעבוד בבנין , אליעזר ביקש ממני לנסוע לרחוב אילת בתל-אביב לקנות יוטה ומברשות מ "חברת ירושלמי" הקניות  התמשכו מעל לעשרות שנים.
             



חופש הגדול
ניצלנו את החצר הגדולה בין הדקלים שתלנו גן ירק , זרענו גזר,עגבניות,מלפפונים ,צנון,כל מני ירק , השקינו את גן הירק במים הזורמים בנהר שבסוף החצר, ניצלנו זמן ההשקיה לשחייה בנהר, על מנת לצוף טוב על המים , לקחנו סירים מהמטח הפכנו את הסיר על המים נאגר אויר בתוכו וזה כמו מצוף .
שהתמרים בשלים על עצי הדקלים קטפנו אותם יבשנו אותם  בשמש לזמן מה אחר כך לקחנו קופסאות  קרטון קטנות לחצנו את התמרים לתוכה ללא חרצנים , זה החזיק זמן רב כתמר לך.
שהעסקים פורחים, ואבא במצב רוח מעולה , כמעט בכל ערב לוקח את אימא וסמי עם הנהג ל"פתא" בלינקולין ,נוסעים  ל"מרגיל" שכונה צמודה לשדה התעופה או לשדה התעופה "אייר פורט" בתוכו  בית קפה ומסעדה מודרנית עם מאכלים מיוחדים , מלצרים עם תלבושת יפה ושירות מעולה, אבא מאוד אהב להיות שם ,המלצרים אהבו מאוד לשרת אותו אהבו את סמי ונתנו לו כל שבקש שחקו איתו הכירו לו את כל המקומות במבנה, כמובן תמורת הטיפים הזורמים בשפע מאבא. לעתים רחוקות אבא מצרף אותנו לחגיגות ,זוכר פעם הזמין לנו כריכים ,לחם לבן מרובע מרוח בחמאה ובתוכו חזה עוף פרוס דק והכריך חתוך לשני משולשים, זה היה טעים מאוד ,(אם תשאלו את יונה מה אכלת דבר טעים באייר-פרט תשובתו כמובן הכריך הזה) , גלידות קפה עם כל מני עוגות שפע של מאכלים ( אבא היה בזבזן גדול ולארג'). בעונת הקיץ בית הקפה מתמקם בחוץ על משטחי הדשא הרחבים תאורה מיוחדת עם כסאות נח ונדנדות.

בגמר מלחמת העולם נערכו חגיגות ברחובות העיר הייתה שמחה גדולה. 
לאחר ,"הפרהוד" ולאחר ש שמחה ו יחזקאל הגיעו לישראל כל הזמן המחשבה של אבא להצטרף ולאחד את כל המשפחה .  בסוף 1944  אבא החליט כשלב ראשון לשלוח את דיזי ו ברטה לישראל, סדר להם דרכונים ושלח אותם ליחזקאל ולשמחה.  הגיעו לארץ 11/12/1944.  נשארנו משפחה מצומצמת.
אימא, אבא, חתון,יונה,אני וצדיק בבגדאד.

משפחת ג'יג'י, מצטרפת אלינו.
הבן הצעיר של משחת ג'יג'י "צלח" פקיד במכס, ברגע שהכיר את משפחתינו " צדיק"  לא זז ולא נד ממנה  הציע את עצמו לעזור לכל הדרוש לנו, והיות מדריך להכרת העיר, לאט ,לאט נכנס חזק למשפחה , לאחר נסיעתן של דיזי וברטה לפלסטין , הקשר התהדק עם המשפחה ורומן החל בינו לחתון.
ששה חדשים לאחר נסיעת האחיות לישראל אימא בקשה מאבא לנסוע לבקרן, לממשלה צריך סיבה לביקור בפלסטין על מנת לקבל דרכון. סיבה הביקור דחוף להיות אצל דר' טיכו (רופא העיניים שמו הולך לפניו  ידוע גם בעיראק ) .          
דרכון יש, אימא צירפה את אביגדור וסמי לנסיעה.  (לזכור עם שוחד בכסף אפשר לעשות הכול) .
המזוודות  מוכנות הלינקולין עם "לפתא" בהיכון. יונה ואני הצטרפנו להיפרד מהם ולנסוע "לאייר פורט"
הוחלט לנסוע מספר שעות לפני ההמראה, מסיבת פרידה , אבא הזמין כל שאפשר, אוכל ושתייה, טיילנו בגנים יונה אביגדור וסמי ואני , יש  תמונת פרידה על גשר המחבר בין בצרה לפרס.(יונה עבר בגשר הזה בזמן הבריחה לפרס,אחרי ההברחות דרכו הוצבה שמירה חזקה ולא ניתן לעבור דרכו לפרס).
לאחר כל החגיגות,  בשעות אחר הצהרים עליה למטוס, המטוס  גדול עם ארבעה מנועים נוחת על המים.
להגיע אלו שטים בסירה.    לאחר שש שעות טיסה  ינחת בים המלח בפלסטין "ישראל".

אימא עם הבנות בפלסטין. 
אימא נפגשה עם יחזקאל והבנות נשארה יחד איתם מספר חודשים , אבא חייב אותה לא להחזיר את הבנו לעיראק ,למצוא להן חתנים ,אימא התייעצה עם שמחה ויחזקאל ,עשתה כל המאמצים . התוצאה  דיזי התחתנה עם שאול עיני.  אין כל קשר וקרבה משפחתית בינינו, ברטה התחתנה עם אהרון אברץ בן הדודה "האחות של אבא".   הוחלט את אביגדור להשאיר אצל יחזקאל . 
בזמן שהייתה של אימא בישראל.    אבא התחיל להשתולל ,החגיגות והזמנות למסיבות בבית ,בין המוזמנים היה ששון "בעלה של שמחה" ועוד חברים , הזמין נערות לווי שתנעמנה להם את הערבים והלילה. כאשר חזר ששון לישראל אמר לאימא רצוי ש תקדימי שובך הביתה (לא ספר דבר על המתרחש) אימא יודעת הכול בלי שיספרו לה. (לפני שחזר ששון לישראל הגיע אלינו לבית ב "מחלת אלסעי" עם 15 רכבים עם נהגים היו מיועדים להבריחם לישראל , הנהגים ישנו ברכבים בחצר הגדולה שלנו , זוכר היציאה שלהם מוקדם בבוקר בחושך והרעש מחריש אוזניים ). לאחר חזרתה של אימא ו סמי לבצרה עם המתנות,  עפרונות ,מחקים ועט עם חור וזכוכית דרכה רואים בית המקדש.  אהבנו מאוד את סמי התחלנו לשאול אותו אם למד עברית ,מה ראה בעיר הקודש איך באווירון?
עם הגעת אימא התחילו ההכנות לחתונת של חתון עם צלח.  החתונה תיערך בבית "במחלת אלסעי" בחצר הפנימית של הבית, החצר יכולה להכיל מקומות מעל למאה מוזמנים . מכירים ומשפחה רבים לא היה לנו בבצרה.   הגיעו מבגדאד לחתונה צדיק ולויז.   צדיק עזר בהכנת הבמה ,תאורה וקישוטים,המשפחות הכינו מאכלים . ארגנה רחבה לריקודים, לרקדני בטן ולתזמורת ,אבא לא חסך דבר, הייתה שמחה עד לאור היום של מחורת. לרקדניות היו יונים לבנות הפריחו בזמן הריקוד רוב היונים לא חזרו.   יונה לבנה אחת נשארה , נתנו לנו אותה בסיום ההופעה ,למחרת הכנו פח גדול פתחנו את המכסה ושמש כקן ליונה. לאחר מספר חדשים היונה הפכה ליותר מעשרים יונים ו עם מספר רב של פחים מונחים בשורות מבנה רב קומות מפחים, 5 ועליהם עוד ועוד.   אחרי הצהרים הפרחנו את היונים , הן עפות כקבוצה אחד ומבצעות להטוטים במעוף שלהם זה דבר מדהים. כן היונים הגדול התחיל להטריד את השכנים ואותנו , בסופו של דבר חסלנו את כל היונים והמלונות שלהם .
לאחר החתונה סוכם עם אבא, חתון וצלח עם האימא ואחותו של צלח יקבלו שני חדרים ויגורו יחד עמנו.   לאחר נסיעתן של דיזי וברטה התפנו חדרים .
ברגע שעברנו לבית הזה אימה העסיקה עוזר בית ערבי התגורר אצלנו בבית, עזר בניקיון והעיקר כל יום מוקדם בבוקר נשלח על ידי אימא לשוק להביא לנו מצרכים, בשר,ירקות הכול לפי רשימה שמקבל מאימא ערב קודם.  מקבל כסף ובחזרה מגיש דין וחשבון, העוזר שמו "עבד" אהב אותנו מאוד ,ספר לנו סיפורים בלילה שההורים יוצאים לבלוי, יונה ואני אהבנו להרגיז אותו, שעבד מסר לאימא פירוט הקניות  של אותו יום ישבנו יונה ואני לידם, כל מחיר של מוצר שאמר לאימא , אנחנו לועגים לו בטח המחיר היה זול יותר, אמר עשרה פילס אנחנו אומרים ביטח שמונה פילס וכך על כל דבר זה  הרגיז אותו מאוד.
בבית גידלנו שני כלבים ,אחד פודל "ג'קי צולם עמנו באחת התמונות" השיני כלב ערבי , במסגרת הניסיונות והלהטוטים שלנו החלטנו להצניח עת הכלב הערבי מהגג לחצר , הכנו חתיכת ברזנט מטר על מטר קשרנו חבלים בארבע הפינות ו קשרנו לכלב, העברנו את הכלב מעבר למעקה הגג את המצניח החזקנו ואחר כך שחררנו המצניח הגיע לקרקע לפני הכלב , כלב צנח אחרי המצניח בריא ושלם ,לא ערכנו ניסיון נוסף.
בחצר היו חביות רקות של בנזין ששון זורק אתם לחצר לאחר שמוריק מהם את הבנזין במשאית שלו. משחק חדש שפכנו מעט בנזין לתוך החבית , הכנסנו לפתח העגול(קוטר 5 ס'מ) בחלק העיון של החבית קנה סוף באורך מטר וחצי , מקל בואר באש זרקנו לתוך החבית ובריצה ברחנו, הבנזין בחבית בער נשמעה שריקה איומה והקנה עף לגובה עצום כמו טיל, חזרנו מספר פעמים נס לא קרא אסון. 
חפרנו באדמה בחצר הרטבנו אותה , קופסת גפרורים רקה שמשה לתבנית ,הכנסנו  האדמה לחה לתבנית אחר כך לחצנו ויצרנו דמוי לבינה,עם פחים הקמנו מתקן לשריפת לבנים , כך יצרנו לבנים קטנות שרופות אבל מפויחות .

משפחת ג'יג'י יחד איתנו 
התמקמה איתנו בבית , חתון העסיקה עוז בית נוסף קראו לו "חד'ייר" גם איתו שחקים.
משפחת ג'יג'י ניהלו את החיים שלהם בשני החדרים , השתתפו במטבח ובנוחיות. מקום העבודה של צלח בעיירה "אל פאו" עיירה קטנה בדרום עיראק קרובה מאוד למפרץ הפרסי "שט אלערב נשפח אלו" יש משרד גדול של מכס ,מנהל וצלח סגנו ,פקידים ושוטרי מכס.
ה"אל פאו" רחוקה מה"עישאר" כארבע שעות נסיעה, רוב הזמן חתון וצלח גרים שם, מגיעים הביתה לעתים רחוקות. בחופש הגדול "חתון" הזמינה אותי להצטרף אליהם לשבוע ימים, נסעתי איתם , מקום מלא בדקלים ,יש מספר מתקנים , מחנה קטן של הצבא הבריטי עם ביתנים לקצינים , מגרש תניס וקולנוע קיצי מקרין כל ערב סרט חדש, ביקרתי בקולנוע כל ערב עם חתון. תפקידו של צלח והמנהל כל פעם אחד מהם שט עם ספינת מטור קטנה בלוי שוטר, שטים בשט "אלערב " נכנסים למפרץ הפרסי לשמור שמבריחים לא יבריחו שחורות, דברים החייב במכס, פעם הצטרפתי אליהם , היה בשעות לפני הצהרים , שטנו עברנו משט אל ערב ונכנסנו למפרץ הפרסי בצד העיראקי, הסירה התנדנדה בין הגלים לפעמים הגל הרבה יותר גבוה מהסירה ,ופעם היינו בין שני גלים גבוהים והסירה בתוך תהום , מאוד פחדתי . הגענו לספינת מפרשים גדולה בנויה מעץ צבועה בלק מבריק דומה לסירות מפרסים שרואים בסרטים, זה היה מאוד מרשים לראות ספינה כזו, עלינו על הספינה צלח ועוזרו ערכו חיפושים , אני ישבתי על הסיפון כיבדו אותי  בכוס תה  הבטתי סביב וסקרתי את כל הספינה, הבחנתי בדבר מעניין ,חבל קשור בין התרנים ועלו מחוברים דגים ליבוש,  כל מיני סוגים וצורות של דגים שלא ראיתי מעולם, טיול מעניין מאוד חזרנו לחתון.   קבלתי פינוק אצל חתון ,בסופר מרקט של האנגלים מכרו בקבוקי (750ס'ס) גזוז בכל מיני טעמים בקבוקים כאלו לא מכרו בערים בעיראק  רק כאן ב אל "פאו", יצור של האנגלים .
היה  לי דבר שלא יכולתי להתגבר עלו רק בגיל שתים עשרה הפסיק מעצמו, בעיה מאוד לא נעימה  להרטיב במיטה בלילה שישן, כל המאמצים וכל הכישופים של הסבתות לא עזר דבר, אפילו שאימא הקימה אותי פעמים בלילה לעסות פיפי בשירותים , זה לא עזר.   אני היחידי בבית ישן על ניר זפת בשכבות בתוך צפית ,בכל יום צריך להחליף צפית נקייה ו ליבש בשמש את ניר הזפת, לא זוכר שאימא אמרה לי מלה שתפגע בי ,או הראתה פנים עצובות, אני עומד לידה עצוב ורואה כיצד מנקה ומחליפה ולא אומרת  דבר. ------- צלח נפטר אוקטובר 1978 חתון 17/12/2011  
ש התארחתי אצל כתון , לא ידעה שאני עדיין מרטיב, גם לא שאלה אותי. 
בקיץ בעיראק המנהג הרגיל  לישון במיטות על הגג, כך היה אצל חתון, כל בוקר שאני במיטה בתוך אמבטיית השתן, נשאר במיטה עד שכולם יורדים מהגג , אני קם מהמיטה מיד מקפל את המזרון הרטוב ומכסה , כך נהגתי בכל בוקר. עד שעזיבתי את "אל פאו" בחזה הביתה עם משפחת ג'יג'י השארתי מזרון עם שבעה עגולים של שתן. חתון גלתה רק כשחזרה לשם. לא נעים אבל לא בשליטתי.
המלחמה בשלב סיום ,מדי פעם אוניות  של הבריטים עם חיילים הודים עוגנות בנמל אצלנו. החיילים ההודים יוצאים לחופשה לבלות בעיר , לפעמים מכרו לנו משחת שיניים "קולינויס" שוקולדים דברים טובים מ ההקצבה ש חיילים מקבלים, הם צריכים הרבה כסף , הערבים ידעו כיצד לנצלם. בערב יום ראשון, וביום ראשון בצרה חוגגת  עם ההודים בכל פינה, בלילה מגיעים לבית שלנו  שקורים , מתנדנדים בכושי מתהלכים , דופקים בדלת בתינו וצועקים בספה ההודית "דוג דוג"(לזיין) , אימא ממעקה הגג צועקת עליהם "שתאפ , גו,גו" לפעמים שפכה עליהם מים זה היה ממש מרגיז ומעצבן. אחר כך נודע לנו שבבתים  הצמודים לנו יש זונה , החיילים קבלו כתובת מטעת. על מנת להתנקם בהם יונה ואני, למדנו מספר כללות בהודית,  כשחיילים הסתובבו ליד בתינו במשך היום שקורים  כללנו אותם (לא ידענו מהפירוש)  "יאצלא באנדו יא סויקה באצ'י" ו באיי דוג-דוג (אדוני רוצה לזין) היו מתרגזים מאות  ורצים אחרינו, לא הצליחו להסיג אותנו, (שקורים בקושי התהלכו).

בחופשות הקיץ , וגם ללא חופשות משחקי הפוקר מתקיימים אצלנו בכל פינה בבית , תמיד הייתה בעיה של כסף קטן , או למי שהוא נגמר הכסף ,למי פונים ? אם לא ל נעים, לי הייתה קופסה עם מכסה בתוך קופסה שנייה ותמיד יש בה כסף קטן וגם גדול, ידעתי תמיד לחסוך גם בשנים לפני, לא חלקתי כסף חינם רק בתוספת רבית מראש, גם בשנים לאחר זה בישראל, תמיד אימא בענייני כסף פונה אלי ולא לאף אחד מהאחים או האחיות , עם שאול ורוחמה , ידעו למי לפנות,  
דוגמאות ל מכס 
במשרד של אבא עסקו בעמילות מכס.    זה לשחרר שחורות המגיעות לסוחרים מחוץ לעיראק  ,להעריך את מחירם בשוק , לשלם מכס בהתאם, ולשחרר את הסוחר. לשלוח לסוחר חשבון העמילות ולנכות עלות הדוגמה שאבא לוקח לנו מהסחורה שלהם . רוב הסוחרים  מהעיר בגדאד. ( יונה עזב את בית הספר לפני הבריחה לפלסטין ,התמחה בעמילות המכס, וכתיבת החשבונות) .
כך הולך:  מוצאים מדגם מהסחורה, אם זה שמושי לנו אבא לוקח את הדוגמאות ,משלם לסוחר,  מוריד בחשבון מדמי העמלות, פעם הייתה  קופסה גדולה של סוכריות טופי מאקנטוש מאנגליה, אכלנו כל המשפחה זמן רב , לפעמים דברי מאכל אחרים .  היה תלת אופנים עם פנדל עם שרשרת ממש מיוחד במינו ,לאחר הדגמה למכס, (אבא לא שחיך את המפונק שלו "סמי") התלת אופן הפך צמוד לסמי רק עם תחנונים יכולנו לקבל  סבוב.  התלת-אפן עניין אותי , ראיתי שרק גלגל אחד אחורי מקבל הסיבובים מהשרשרת , השיני לא, הבטתי בגלגל ראיתי שיש חוח , הכנסתי מסמר לחור , שני הגלגלים קיבלו יחד סיבובים מהשרשרת ,שמחתי ישבתי עלו התחלתי לדווש , נסע יישאר מהר , סובבתי את הכידון לפנות ימינה , התהפכתי עם התלת אופן על המקום. מיד הוצאתי את המשמר ואז נסעו נרמלי,  הבנתי תפקיד(דיפרנציאל)תיבה הנמצא בין שני הגלגלים בכל רכב. מוסת הכוח בין הגלגלים בסיבובים .     
אבא הביא דוגמה חדשה מהמכס , חתיכה  50X50 ס'מ בעובי 1.5 סמ' של גומי נקרא "קאוצ'וק" משלוח נתקבל מהודו בצבע צהבהב בהיר,  אבא לקח אותה על מנת להפתיע את יונה  ואותנו,בלי שנראה אותה,  מסר לסנדלר ליד המשרד, שלח אותנו לסנדלר לתת מידות לנעלים חדשות (כך תמיד היה), מאוחר יותר אמר לנו אתם תהיו הראשונים בעיראק שינעלו נעלים עם סולית "קאוצ'וק" והסביר מה זה . קבלנו את הנעלים ,צבע העור חום ,סוליה צהבהבה ממש נעלים יפות, "גבוהות מהרצפה יותר מנעלי עור" הלכנו עם הנעלים הרגשנו שאנחנו מרחפים באוויר והליכה שכיתה  , זה היה מאוד נעים. חיסרון ה "קאוצ'וק"  מחליק אם דורכים על מים, נפט,בנזין,סולר ושמנים ,ללא שליטה, זאת הסיבה אחר מספר שנים ה "קאוצ'וק" נעלם כמעט מהשוק.
בשבילנו להתחלק חוויה "כמו בגלגליות שהיו לנו" הביא לנו משחק חדש , ברגע שההורים עם סמי יוצאים לבלוי הערב שלהם הרגיל , יונה ואני בעזרת עבד השרת מפנים את חדר האוכל, שופכים מעט נפט על המרצפות מחלקים בחדר האוכל במטבח ובפרוזדור (סובבים) .לאחר ההחלקה הכול חוזר לקדמו, לא ידענו אם אימא הרגישה בדבר)  זה חזר מספר פעמים.     בבית יש מזווה חדר מתחת ל מדרגות העלייה לגג, המזווה תמיד מלא, שק סוכר,שק קמח ,פח שמן ועוד, העיקר חבית קטנה של עמבה הודית בקביעות ,  אשכול של תמרים תלוי. האספקה בחדר זה באחריותו של אבא לא חסך דבר תמיד הספקה סדירה.
אימא פעם בשבוע ביום חמישי  אחר הצהרים נוסעת בלינקולין עם לפתא הנהג, לא מוכנה לצרף  אחד איתה, נוסעת לעיר בצרה לחנות תבלינים ודברים טובים ומיוחדים , אנחנו ממתנים לה ליד הדלת לקבל דבר טוב, ותמיד קבלנו.
כפי שסופרתי קודם על עבודתו של צלח במכס, המנהל ו הוא מקבלים שוחד הרבה כסף מהמבריחים, יותר ממשכורתם מהמשלה , צלח דרש מהמנהל שלו (ערבי) שיתחלקו שווה בניהם מההכנסות השוחד , המנהל התנגד בתוקף , לא מצא חן בעינו הדרישה של צלח (בצדק)  לאחר הסירוב ולאחר ויכוח בניהם ,המנהל ארגן שיפתרו את צלח , ההנהלה מיד פתרה את צלח מהעבודה.  כך לבסוף צלח חזר הביתה עם כל המטלטלים שלו ועם חתון.    מצטער על הטעות שעשה ואובדן המטמון שברח לו מהידיים .
אבא היה בזבזן מאוד ,לארג' ואהב לעזור אפילו לערבים (הנהג והחצרן לגור אצלנו ללא תמורה), ובמיוחד לבני המשפחה . 
צלח חזר הביתה עם חתון עם הציוד, כל הזמן צלח מגדף ומכלל את המנהל ואת עצמו. ישב תקופת מה בטל.   אבא(הטוב) הציע לו להצטרף לעבוד איתו במשרד, צלח קפץ על הרעיון "טירון בעבודות משרד אזרחי", אבא מסביר לו דבר מה, צלח חשב שהוא  מבין יותר ,ואז הויכוחים מתחילים בניהם,  לפעמים צעקות (אבא כילל את הרגע שהציע לו להצטרף לעבוד איתו, לא רצה לפטר אותו דבר שיוגע בחתון ). 
אבא אדם חרוץ מאוד בעבודה מתייצב במשרד מוקדם מהרגיל לא נח דרש סדר מכולם.    האדון צלח כמו פקיד ממשלה מגיע לאחר השעה שמונה צועק לאב הבית להזמין לו מהמסעדה בשוק ליד המשרד , שנים כבאב ,בצל ירוק ,בצל, עגבניות על האש ,חמוצים,פטרוזיליה,לחם בגדודי טרי וחם, כמובן שתייה "אסתיכאן צ'אי" (כוס תה). אבא לא רגיל לפינוק כאלה בזמן העבודה. (הזיווג בניהם לא הצליח רע מיום ליום), אבל המשיך להופיע למשר.      עד היום אני לא יודיע מה היה תפקידו במשרד, ואם שלם עבור הארוחות שהמינות שהזמין כל בוקר?
צלח שחוזר הביתה ל ארוחת הצהרים , לפי קצב המהיר של האכילה שלו ודפיקות הסכום  בצלחת  וזלילת  מנה כפולה .(כך ידעה חתון לבטח היה שמח בנו עם אבא במשרד ).
עם כל התרחישים במשרד, אבא השתדל שבבית לא יודע את המתרחש ,במיוחד שאימא וסבתא לא תדענה.(במיוחד סבתא שתמיד רגזה עלו שעשה שפגע בו). 
אבא החליט לרכוש משאית להובלת שחורות מתחנת הרכבת למחסו, משלוחים לסוחרים. המשאית חנתה בחצר הגדולה של הבית ליד הלינגקולין הנהג גר בכפר בסביבה.
פעמים רבים ביומי חמישי מחליטים שיש פיקניק ביום ששי , בערב יום חמישי מכינים את המשאית לפיקניק , כולם משתתפים בהכנות , מעמיסים ללא סוף דברים, כסאות שלחנות, ציוד מטבח,מיכלי מים ,שטחים. ביום ששי עם שחר עולים למשאית  חתון,אחות של צלח,שני השרתים אימא יונה , סמי, אבא, יעקב ,ששון אחיו, האחות דורית עוד חברים נוסעים להר סינא, נמצא כשעתיים נסיעה,צלח הנהג ,מגעים למדבר חולי עם הרבה עצי אשלים אפשר להתנחל ליום שלם ליהנות מהנוף ומהאוויר המדברי הצח ולנוח מתחת לעצים, לשחק קלפים, לשחק בכדור בקיצור יום מהנה ,חזרה בערב הביתה. פעם אחד החליטה חתון, יחד עם יונה ואותי ללכת ונעלה על הר סינא התחלנו ללכת הנה ההר קרוב ממשכים ללכת ההר קרוב לאחר שעה הליכה עייפים הגענו סוף-סוף להר באפיסת כוחות לא עלינו  להר חזרנו עייפם למשפחה.   ( כל הדרך אתה רואה ההר הגדול הזה  בלב המדבר אתה חושב עוד עשרה מטר תגיע אליו , והוא כל הזמן מתרחק).
יונה ואני לא אהבנו את יעקב ג'יג'י ממש בלתי נסבל פחדן לא מוכן להחליק בגלגליו.   ביום ספורט (יום ששי) עורכים בינינו עם חברים  תחרויות ריצה קפיצות, היה רק הפריע , יונה  ששון ואני  החלקנו בלילות בגלגליות  על הכביש ליד הנהר,לא השתתף פחד לנסוע באופנים , היה לו פה מדבר בהתלהבות ולא נסגר לרגע, (גם היום).
שיחקנו איתו פוקר תמיד רצינו להכשיל אותו שיפסיד , עשינו לו כל הטריקים  האפשריים ה שבנו  אתו
במקום ומאחרו מראה שנוכל לראות הקלפים שלו, זה לא עזר,תמיד יצא ברוח .


טיול ב  הלינקולין.
אחד הטיולים ,צדיק ולויז הגיעו אלינו מבגדאד לביקור, הוחלט לנסוע ל "לעזיר קבר צדקים" ללא אימא עם "הלינק ולין" נסענו אבא,לויז,חתון,צלח,יונה ואני, צדיק אחי הנהג , הגענו ובקרנו בל "לעזיר" משם נסענו ל "עמארה" אחת הערים של עיראק ביקרנו אצל אחותו של צלח "נעימה" חזרנו לכפר "גלעה" ביקרנו את יונה צדיק בן הדוד של אבא, אדם עשיר מאוד  , גר בבית גדול על חוף נהר ה "חידקל".בערב לקחנו שתי סירות קשנו יחד ושטנו ב"חידקל" חזרו, חיקתה לנו ארוחה ערב כיד המלך גדי "שבוט" על האש, אכלנו ושבענו בערב מאוחר התחלנו לחזור הביתה עם החשיכה התחילו הבעיות עם הצמיגים הבלויים של ה" לינקולין" בדכי העפר, נקר בגלגל , מתקנים ועוד נקר לאור פנסי האוטו נגמר החומר לתיקון, המשכנו לנסוע אם הצמיג ללא אויר הגענו לעיירה  "קורונה" לצלח היה מכיר ערבי עזר לנו עם צמיג חדש וכך  סוף סוף הגענו הביתה .

 אבא בבית סוהר 
קודם הדגשתי על מצב הגרוע של הצמיגים בעיקר הנסיעה האחרונה עם צדיק , עוד מעט "לינקולין" יקורקע כל הצמיגות ויקוקע האוטו.  צמיגים לא היה ומאוד קשה להסיג.  אחד המאכרים המסתובבים ליד המשרד מכיר את "לפתה" הנהג בתווך עם צלח ,הציעו לאבא צמיג חדש "פייר סטון" מהצבא הבריטי ,שקבל טיפול מיוחד נמחקו לו כל סמני ההיכר של הצבא "כך אמרו לאבא", לקנות אחד לניסיון . צמיג מרשים, אבא קבל את ההצעה, הנהג התקין הצמיג החדש בלינקולין . האוטו הרגיש ממש מצוין מבקש עוד.  לאחר זמן מה "ללינק ולין" דרוש טיפול במוסך, במסגרת הטיפול הורידו את הגלגל עם הצמיג החדש הניחו אותו בצד מושען על הקיר, עם הצד הפנימי גלוי לעין . (שהצבא הבריטי התחיל להתפנות מעיראק , הערבים גנבו מהם כל דבר  הממשלה פיזרה בכל מקום אנשי ביטחון ואנשי מכס סמויים ללכוד את הציוד הגנוב) למזלנו הרע באותו רגע עברו אנשי הביטחון ליד המוסך ראו את הצמיג חדש ומבריק , " זוכר אני ממש מרשים ויפה" הנה מגלים את כל הסימנים של צבא הבריטי על הצמיג , מסתבר שהמאכר מחק הסימנים רק מצד החיצוני של הצמיג . אנשי המכס לקחו את הצמיג ומיד זמנו את אבא לתחנת המשטרה לאחר זמן קצר משפט, (אבא דאג ושלם כסף רב למאכר שיעביר שוחד לשופט)  הבטחה שיזכה או עונש קל לאבא. המאכר לקח לעצמו את הכסף לעצמו ונעלם . לאבא נגזר שנה בבית סוהר. (כך אומרים אין אמונה בגוי אפילו בקבר). שנה בבית סוהר עונש כבד מאוד. מעמסה כבדה מאוד נופלת על אימא,  הובטח שהשותף של אבא ידאג  להעביר כסף לאימא למחיה .זה לא הספיק , אימא פיטרה את הנהג לפתה, שכרה נהג יהודי שיפעיל את הלינקולין כמונית שירות כל יום הביא את המחזור לאחר שגנב חצי ממנו.
אבא הגיע לבית הסוהר , מיד התיידד עם מנהל בית הסוהר ,המנהל דאג לטפל במחלת השכרת שלו, העסיק את אבא  בעבודות קלות משרדיות ,אבא יצר קשר עם סוהרים, בקיצור מספר לנו שיש לו חיים טובים בבית הסוהר,חסר הגעגוע לבית, אבל לא לשכוח יש לזה מחיר יקר, כל חודש אימא לוקחת חבילה של כסף לאבא לחלק משכורת לכל אחד ואחד מהם. 
יום אחד בשבוע יום ביקור אסירים , המשפחה מגעים לבית הסוהר ,הסוהרים מקבלים אותנו יפה מאוד,עורכים לנו סיור  בבית הסוהר.      האסירים מקבלים לאכול "צמון" זה כמו לחמנייה מקמח שחור מלא ,לאחר שעתיים אפשר לשבור אותה רק בפטיש ,אנחנו אהבנו מאוד את הטעם של הצמון . בכל ביקור אבא הכין לנו לקחת הביתה  כ10 צמונים.
 שתים עשרה חודשים חוזר הסיפור הזה  על עצמו , כל שבוע ביקור זה היה מאוד קשה לכולם במיוחד לאימא ולאבא.    בנוסף לאימא ניהול המשפחה שלא יחסר דבר. לקראת השחרור והשמחה שבלב ,אימא הכינה ליום השחרור מאכלים מיוחדים, הזמינה "דקאקא" אישה מקישה על תוף ושרה כל מיני שירים  וברכות . הלינקולין בהיכון להביא את אבא הביתה השמחה גדולה מאוד, מתרגשים, הדמעות השמחה זולגות מהעיניים . אבא סוף כל סוף רואים אותו בבית.
 התחיל לחשוב איך להתאקלם ולהתחיל חיים חדשים אחרי שנה שלמה בבית סוהר ללא ניכוי חלק כמו בישראל אפילו עם התנהגות טובה . ועכשיו איך להיכנס לעסקים?.  


לומדים בתנועה            
בשנת 1947 ישראל התחילה לשלוח שליחים לעיראק ( אולי לפני)  חלק הגיעו לבצרה, יונה ואני הצטרפנו לתנועה , כיתות עם 15+- תלמידים ותלמידות, מתאספים פעמיים בשבוע כל שיעור מתקיים בבית של תלמיד אחר. מחברת וספר בתוך המכנסים מתחת לחולצה הולכים בסתר לשיעור, למדנו מעט לכתוב לקרוא ובעיקר הרבה שירים , חוגגים את כל חגים . הרבה ניפוח ראש על החיים בישראל,סיפרים על רופאים,מהנדסים מלומדים אחרים ,מגיעים לישראל לעסוק בעבודות אדמה וקטיפת תפוזים.
באחד בימים השיעור צריך להתנהל אצלנו בבית ב"מחלת אסאעי", השכינה שלנו זונה חזרה בתשובה התיידדה וגר אצלה קבוע קצין סרן בצבא העיראקי שמו "מועין" אחר הצהריים כמעט בכל יום לבוא אלינו לשבת עם חתון לכוס קפה וסיפורים "הייה באמת ידיד קשר". התחילו להופיע התלמידים אחד אחר השיני חתון התרגשה מאוד אמרה לקצין האחים שלי עושים מסיבה עם החברים שלהם, הוא קבל בספק ,הוא ידע על לימוד העברית, בשיחות על כוס קפה עם חתון לפעמים  סיפר לה ,    בסוף התעלם אחרי גמר הקפה הלך הביתה. "למה "קשר" היה לו כל האפשריות ל לשין עלינו וזה היה נגמר באסון גדול מאוד" 
הסיפרים האלה הוציאו לנו את החשק להמשיך ללכת וללמוד בבית הספר, יונה פרש בכיתה שנייה מתיכון ואני לאחר כיתה ראשונה.

עזיבת הלימודים מבית הספר
יונה עזב בית-הספר הצטרף לאבא במשרד לכתוב מכתבים ולערוך חשבונות ללקוחות ,כמו כן למד להיות עמיל מכס, לאחר שנה יונה בעזרת התנועה עבר לפרס (כמובן תמורת תשלום) בדרך לפלסטין, שיונה עבד במשרד לעתים קרובות התחמקתי מהלימודים ביקרתי במשרד , אחר כך עזבתי את הלימודים ועבדתי במשרד.
אבא נתן לי סמכויות רחבות , יום אחד נתנן לי תיק עם קובץ של ניירות,  אמר לי כך את התיק ,יש דוברה (ספינה להובלה ימית) כאן על ידינו בנהר ,בתוכה 48 חבילות שטחים מיועדים למשלוח ל לונדון, עלה על הדוברה , הרב-חובל של הדוברה יוביל אתכם לאוניה ששטה ל לונדון, האוניה עוגנת באמצע שט אל ערב, תעלה לאוניה תמסור הניירות לרב החובל, הוא ידאג להעלות את החבילות לאוניה יחתום לך על קבלה ותחזור עם הדוברה. ביצעתי הכול ,גמגמתי בשפה האנגלית עם הג'יף של האוניה כמה שידעתי.
פעם אחרת נשלחתי עם המשאית שלנו לתחנת הרכבת ,יש קרון עמוס עם חבילות שטחים ,צריך להעבירם למחסן שלנו, נגשתי למנהל התחנה , פתח לנו את הקרון, הוראתי לסבלים להעמיס על המשאית , אפשר רק 22 חבילות להעמיס במשאית. המשאית חזרה למשלוח השיני שנשאר רק 21 חבילות זה כל המשלוח.43 חבילות. הגעתי למחסן עם המשאית עמוסה בשאר חבילות השטחים  , שאל צלח כמה חביות במשאית עניתי 21 חבילות, איך זה יכול להיות המשלוח הראשון הגיע 21 חבילות ביחד 42 חבילות.  וצריך להיות 43 חבילות, שכנעתי אותם שכל משלוח ספרתי טוב עם הסבל הראשי ואחד הפקידום של הרכבת וחתמתי על 43 חבילות ,מיד נפל חשש נודע לנו הדרך מתחנת הרכבת למחסן עוברת בכפר המגורים של הנהג,  בטחה הנהג גנב את החבילה, צלח דבר עם הנהג ,הנהג התחיל לגמגם, אמר לו טוב תעשה אם תחזיר מיד את השטחים ואם לא נודיע למשטרה, ומיד תגיע לבית הסוהר, הנהג פחד, החליט שנסע לכפר עם פקיד מהמשרד וצלח עם האקדח ברישיון , בכפר הספיקו לחילק את השטיחים בין המשפחות,  העטיפה של החבילה  הושמדה ,  היה צורך לאסוף את כל השטחים מבית לבית.  הפקיד ידע שאסור שהמשטרה  תדע על גניבת סחורה " סחורה בטרנזיט" (מעבר סחורה ממדינה למדינה) שלא שולם עבורה מכס , זה הפוך לסיפור גדול מאוד וחקירות.  היה צריך ובמהירות לארוז השטיחים בסתר ,וליצור חבילת שטחים דוגמת שאר החבילות ולצרף למשלוח.  לכן לקחו את השטחים אלינו הביתה, הפקיד מהמשרד שלנו מיד קנה בד יוטה, בד זפת שחור וחוטי פשתן בא אלינו עם הסבל הראשי והתחילו לארוז החבילה ,חייבת להיות תאמת לשאר החבילות , צריך לכתוב על החבילה הכול דוגמת שאר החבילות .
הפקיד יצר שבלונות לפי הכתוב בחבילות האחריות, באותיות אנגלית , חלק קטנות חלק גדולות וגם מספרים, עבודה קשה ומאומצת, עם צבע שחור הכול נכתוב על החבילה, תואמת במאה אחוז ,פרט לצבע  בד היוטה היה חדש ומבריק, לקחו את החבילה הרטיבו אותה מים גלגלו אותה  בחצר על העפר מספר פעמים ,  אני הייתי במקום ועזרתי בכל האירוע. הכול עבר בשלום השטחים הגיעו ללונדון. 
  
אבא עייף       
לאחר השחרור מבית הסוהר החליט שנעזוב הבית במחלת "אלסאעי" לשכור בית בלב העיר ,קרוב למשרד, לשלוח את הלינק ולין ברכבת  לצדיק לשימושו הפרטי. שכר בהזדמנות בית בלב ה"עישאר" בית גדול מאוד שתי קומות עם גג , כניס לבית חצר פנימית מסביב הרבה חדרים עם מטבח מקלחת ונוחיות עליה לקומה שנייה פתח גדול עם מעקה ברזל ממנו משקיפים לקומת הקרקע,חדרים סביב , מקלחת עם אמבטיה יציקה על רגליות צנרת ניקל גלויה, בית שימוש עם בידה, מדרות עליה לגג, גג גדול יש מקום להרבה מיטות.  חתון וצלח ואימו עברו איתנו, שליש מהחדרים פנויים, בסך הכול בית נחמד. קרוב למחסן, משרד ולשוקים .

עסקה לא כשירה במכם.(יהודים).
אבא הפסיק לעסקי בהובלות ברכבת, עיקר העיסוק עמלות מכס. סוחר יהודי מבגדאד "משה" בא לאבא  משדל את אבא לבצע עסקה לא כשירה .  "משה" הזה לן אצלנו מספר ימים דבר ללא הפסקה על נסיעות ושהיה בצרפת,  ספורים והגזמות שאין להם סוף. הענקנו לו תואר "מוישה  פראנסאוי".  אבא בקש ממני להכין למוישה תאורת לילה  על יד המיטה בגג לקראה לפני השינה וכשיתעורר בין לבין בשינה 
(כך האדון רגיל).  בוקר אחד עבד השראת שלנו החל עבודות הניקיון, נכנס לבית השימוש ,לאחר ביקור בוקר בבית השימוש של באדון מוישה , עבד יוצא בבהלה וצועק לאימא  מוישה הפרנסאוי חרבן מנה גדושה בתוך הבידה,  מהכיבודים שאבא ערך לו לילה קודם כולל שתית ערק ,  כנראה זה מה שלמד בצרפת לחרבן בתוך הבידה . כנראה לא ידע שה בידה שייח רק לשטיפה, מרוב הדיבורים על פרנסה (צרפת). לבידה הוענק של "מנאקוס" (לא צריך הסבר). 
העסקה המבוקשת : החברה של מושה פרנסאוי הזמינה מעל ל100 חביות כל אחת מכילה 200 ליטר   שמן מאכל מעולה.
החוק במכס בעיראק ובכלל: אם השמן יחשב כשמן מאכל אחוז המכס גווה מאוד, ואם יוסיפו לשמן חומר רעיל ולא ישמש  למאכל אדם, רק לתעשייה בעיקר ליצור סבון, המס מעט מאוד כמעט אפסי, ביקשו מאבא שהוא מכיר את כל עובדי המכס , לשחד את האדם האחראי שמטפל בעסקה (זה ברור תמורת שוחד) , להרעיל חבית אחת או שתיים לקחת דוגמה מהשמן לשלוח למעבדה לבדוק את כמות הרעל בהן לפי החוק, השמן מורעל יהיה לסבון, כמובן אחוז המס יהיה נמוך.  התכנית בוצעה בהצלחה , הבדיקות היו בסדר מספיק רעיל, שולם מכס  נמוך ,כל השמן  הועבר לשווקים , שמן מאכל סוג א' א' , הרווח גדול מאוד וגם הסכנה שחלפה. נוסף רווח, לא הושקע כסף לקנית כמות גדולה של רעל, לא שולם כסף  לעובדים לערבוב הרעל עם השמן שבחביות , הכול עבר בשלום, אבא קיבל סכום טוב מהעסקה.
 לאחר תקופה קצרה אבא עזב את המחסן/משרד , שכר דירה בת שני חדרים קומת קרקע מול הבית שלנו הנוחכי, הדירה הקטנה הפכה למשרד זעיר הותקן קו טלפון , משרד שקט מאוד יונה ואני כל היום במשרד ,מבקרים  בביתנו ממול מדי פעם לטעום משהוא מהבישולים של אימא, ממש משעמם. אבא בקשר עם התנועה לסדר את הנסיעה של יונה  לפלסטין דרך פרס.
המשרד היה ריק מעבודה ומסחורות.  בעלה של דורית סוחר הברחות, הזמין כימיות גדולות של קופסאות סיגרים מסוג מעולה, לא מצא להם קונים , ביקש מאבא לאחסן את הסיגרים במשרד , אבא כמובן נענה , הכניס אותם באחד החדרים במשרד, שעמום גדול לנו , יונה ואני רצינו לטעום את העשן של הסיגרים , כל ערב פתחנו קופסה מסוג אחר של סיגרים , הקופסאות היו מקושטות ,מרופדות והסיגרים עטופים אחד-אחד ממש סיגרים יוקרתיים.(בטוח יותר יוקרתיים מהסיגרים של ביבי) בטוח ביבי היה מת לעשן סיגרים כאלה ולקבל כמה מהם במתנה. "אז הוא עוד לא נולד".
 יונה יצא לדרך, מהתנועה הודיעו לנו שהגיע לטהראן. חודש לא שמענו דבר מיונה, אחר הצהרים הגעתי למשרד כהרגלי , הטלפון מצלצל מעבר לקו יונה, שמחתי מאוד לשמוע את קולו, אמר במחנה העולים לא מקבלים אותם בשלב זה , נחוץ לו כסף להתקיים הסביר לי איך לשלוח לו את הכסף. כך אבא שלח לו כסף.


הכנות לנסיעה לפלסטין דרך פרס
אבא ,חתון,צלח וסמי בכוננות לברוח לפרס בדרך לפלסטין. החלום הוגשם בלילה עם עוד קבוצת נוסעים לפרס.  בלילה עלו על מיני בוס , באחריות התנועה נשלחו לפרס ,לא שמענו מהם דבר. כאשר הגיעו לפרס, יונה הגיע לפלסטין. 
מפה לאוזן פרסומת שכיתה בין היהודים ,שהבית שלנו הפך לתחנת מעבר לפרס המנוהל על ידי התנועה , מגיעים אלינו בחורים ובחורות לא הכרנו אותם מעולם, חלק טוענים שאימא שלהם אמרה שאנחנו  קרובי משפחה שלהם , חלקם הצלחנו לחברם עם התנועה , מספר קטן  נשאר אצלנו , הרוב שלחנו לתנועה חלק קטן גם אצל דורית , יום אחת הגיעה בחורה בגיל שלי, אני בן חמש עשרה פלוס, בחורה יפה עדינה עליזה סיפרה לאימא, שאימא שלה אמרה שהם משפחה , אימא קבלה אותה למרות שידעה זה סיפור סתמי כולם מגיעים עם אותו סיפור.    הייתה ממש בחורה חיננית , לאחר יום התלבשה  עלי שחקנו  ,לימדתי אותה לשחק קלפים, שחקנו כל היום.  בבית הגדול היינו אימא ,עבד (הבחורה ואני משתוללים ומרעשים), אימא מדי פעם צעקת נעים תהיו בשקט ,השתדלנו , שחקנו ביחד פוקר  עם כסף קטן (מתכת), גמרנו משחק אחד,  הרווחתי לה את הכסף ,  לקחתי את הכסף ביד זרקתי לה לתוך החזייה , (מקובל אצל נשים לאחסן דברים בחזייה) אמרתי כחי לך חזרה ,  יש לה בית חזה חושני ומפותח מאוד,  צוותה עלי - תוציא את הכסף בחזרה מהחזיה , נעתרתי לבקשתה ברצון ,התחלתי להוציא לאט-לאט מטבע אחר מטבע  , ואני ממשיך לחפש ולחפש בין הגבעות לאט ובעדינות הייתה מאוד מרוצה וביחד בהנאה , כל פעם מזכיר לה אם  נשאר עוד כסף ? נסעה עם התנועה לפני לפרס, שהגעתי  לפרס  חיפשתי אחריה ,  היא כבר הגיעה לפלסטין . ולא ראיתיה יותר.
יהודה בן אחיה של הסבתא שלי הגיע אלינו עם שתי האחיות במסגרת הפרסומות,  נתקבל בכבוד על ידי הדודה סבתא שלי ו גם אימא, לנו ואכלו אצלנו מספר ימים ממתין לנסיעה , אני הייתי בשלב חיסול העסק של אבא,  פעם לקחתי אותו איתי לבנק "העותמאני" להוציא יתרה בחשבון על שם אבא , זיפתי שק עם החתימה של אבא, הוצאתי את כל היתרה,  בקושי הספיק לשלם עבור הנסיעה לפרס.  יהודה התפלא איך אני מתמצא במשרד ובבנק , (שנפגשים לפעמים בארץ הוא מזכיר לי) אימא שידלה את יהודה שייקח את סבתא לפלסטין,  כמובן תמורת הרבה כסף (סבתא חסכה כל הזמן כדי להגיע לדר' תיכו בפלסטין לטפל לה בעיניים) חלמה תמיד שיגיע יום ותראה בעיניים, לא יכלה להלך טוב הרגלים שלה כאבו ,בקיצור לילה אחד,  יהודה האחיות וסבתא עם הקבוצה מגיעים לפרס, לא נוצר איתם קשר יותר, לאחר שהגענו לפלסטין ספר יהודה ,התנועה לא הסכימה להעביר את סבתא  לפלסטין, אמרו שלב הראשון נשלחים לפלסטין רק אנשים בריאים , נשארה זמן מה ונפטרה בפרס, לא יודעים היכן קבורה.                     

עם דורית
בפעם הראשונה, בנו בעיר "עישאר" בית משותף בן ארבע קומות ,  בסיום הבניה בעלה של דורית רכש דירה, דירה יפה מאוד , בית מודרני עם כל החידושים כולל לובי ושומר בכניסה , מבחוץ נראה בית יפה מאוד.   בקומת הקרקע  מספר חניות , באחד החניות  נפחה מאפיה/קונדיטוריה,  בעיקר אפית בקלווה בעל החנות היה הראשון שהגיעו מ מגורשי פלסטין, פליט עשיר מאוד שהגיעו לעיראק, פעמים רבות דורית ואני אכלנו אצלו בקלאווה, היה אדיב מאוד. ידע שאנו יהודים . 
לאחר שרוב המשפחה עזבה לפרס נשארנו לבסוף דורית ואני מכל הצעירים במשפחה, בעלה של דורית סיפרתי קודם התעסק בהברחות ,סחורות ,סיגריות, וכו' , מצבו הכספי מאוד טוב, עסוק  בעיקר בערבים ובלילות , לדורית היה ילד קטן "גימי" (היום פרופסור באוניברסיטה באר-שבע) אחר כך נולדו לה שני ילדים, דורית העסיקה מטפלת עזרה גם בניקיון ובבישול, לדורית היה זמן רב פנוי ומשועממת , בידיעתו ובאישורו של בעלה התחלנו כמעט כל ערב להיפגש ללכת לבלוי, לסרטים , לבתי קפה לפני הסרט או אחרי ,הרבה נסיעות במוניות , כסף נשפך כמים לא חסר  , הבעל הזרים כסף ללא חשבון, כך היה הסידור , אני "הגבר" משלם עבור שנינו על הכול לאחר יום או יומיים מגיש לה חשבון מקבל כל הסכום ללא בדיקה, אני פטור מלהשתתף בהוצאות , הכול על חשבון דורית.  עוד שאביגדור שחק איתנו קלפים  אצל יעקוב גי'גי'(בראון),יעקב ערך חנוכת בית בשכונת בבלי בתל-אביב ,הזמין את משפחת צדיק ,דורית קשורה מאוד עם יעקב , לפעמים ישנה אצלו בבית. נפגשנו אמרה לאימא זה הוא נעים שהלכנו יחד הרבה מאוד לסרטים  בעיראק. 
דורית בחורה חיננית וחושנית , הפרש הגיל בינינו כ שש שנים , אני יותר גבוה ממנה, חיבבה אותי מאוד , לפעמים הלכים יד ביד, נזהרתי מאוד לא אתפתה ואפגע באימון שקבלתי מבעלה, לאחר הצהרים אני מופיע אצלה לדירה כמו שעון, העוזרת עם הבן בהכנה לטיול לאחר צאתם מהבית, אני יושב בסלון בהמתנה , דורית מתקלחת , יוצאת מהמקלחת עם חלוק הרחצה, יושבים ביחד בסלון מדברים ומכינים תוכנית לערב.
היה באמת מהנה לראות אותה. כיבדתי מאוד את בעלה .  הרבה פעמים רקדנו ריקודים סלונים(עם המיועדים לעליה) בבית שלי, תמיד אמרה לי חבק חזק. זו הייתה תקופה מהנה לפני הפרידה מעיראק.

כניסה  למאסר
נשארנו בבית אימא ואני , הרבה מבקרים צעירים פיזרנו אותם לכל מיני מקומות . עם חלק קטן התחלנו לערוך חגיגות בעיקר אהבנו ריקודי סלונים הכול נערך אצלנו בבית , הפטפון ללא הפסקה נגן מהבוקר עד לערב התקליטים נשחקו  רקדתי הרבה  עם דורית ואחרות.  אימא כיבדה אותם (עמלה קשה הייה לארצ' וחבבה את כולם, קבלה כבוד רב) בסיום החגיגה בלילה ,חלק קטן נשאר ללון אצלנו, חלק אצל דורית וחלק התנועה טפלה בהם, זה הפך לאירוע קבוע ומוגזם מאוד הפכנו למעקב ע'י המשטרה.
יום אחד השקם בבוקר הסתכלתי מחלון בקומה השנייה המשקיף לרחוב רואים את כל העיר,  ישבתי התבוננתי  על "אלעשאר", הבחנתי אדם חשוד הולך וחוזר על ה מדרכה קרוב לבית שלנו ,מיד הבנתי  שהגיע הרגע (שחשבתי עלו לפני כן)  לעקוב על הנעשה אצילינו בבית.  פחדתי מאוד שהבחורים יבואו אלינו כרגיל בשעות הבוקר, בקשתי מאימא חתיכת בד בצבע אדום, נתנה לי שמלה אדומה, ישבתי ליד החלון עם הסמלה ביד, לשמור במקרה ויופיע משהוא אסמן לו באדום לבטח יבין המשמעות ולא יתקרב לבית, מעל לשעה שמרתי, החלטתי שאלך לדורית להודיע על המתרחש . ושלא תשלח הבחורים אלינו יצאתי מהבית עם סל קניות ביד כאילו לקנות לחמניות האיש רדף אחרי מרחוק , נכנסתי לסמטה , לכניסה של בית אחר ועוד..... עד שהאיש אבד אותי וחזר לשמור ליד הבית , ניצלתי את הרגע הלכתי לדורית עליתי לבית המשותף  לדירה שלה ספרתי לה, חזרה הביתה  עם סל מלה לחמניות,  פתחתי את דלת הכניסה לבית, אימא יצאה לקבל אותי, האיש ניגש אלי תפס אותי ביד אמר אתה בא איתי למשטרה, דברנו והסברנו שאני גר כאן,  לא עזר דבר, לקח אותי  למשטרה הכניסו אותי לחדר מאסר תחכה לחוקר , יושב ויושב בניתים אימא באה שאלה אמרו לה צריך לחקור אותי  ויהיה במאסר עד לחקירה,  הגיע הערב ואין חקירה , אימא מתרגשת כמעט בוכה ושוב שאלה , אמר לה הפקיד תביאי אדם  שיהיה ערב לו שיחזור  לחקירה , אז נשחרר אותו ויכול ללכת לישון בבית , אסרו על אימא להיות ערבה, במהירות הלכה לאיש מהתנעה ,מיד שלחו אחד הבחורים  המיועדים לעבור באותו ערב לפרס, כך חתם על ערבות ונסע , אני חזרתי עם אימא הביתה .

בריחה לפרס בדרך לפלסטין.       
לאחר זמן קצר מיהרנו מאוד בהכנות למעבר לפרס ושלא אדרש לחקירה , נחבאתי בבית של חברים בדרך לעיר בצרה , מספר ימים משועמם מאוד אני לבד בבית , יושב ליד המעקה של הגג דרך חלון מסתכל לרחוב הראשי  אלעשאר – בצרה  סופר כמה מכוניות נוסעות לכוון העישאר וכמה מכוניות לכוון בצרה , כך ביליתי כל היום  , ההכנה בעצומה  (אימא ואני המאסף של משפחת מוראד צדיק, פרט לצדיק ומשפחתו נשארו בבגדאד, הגיעו ארצה בעליה הגדולה 1950) .אימא ואני עם תיק גדול ותיק יד מוכנים לתזוזה, ברגע שנקבל ההוראה מהתנועה. בדרך כלל בחצות הלילה מתבצעת הבריחה , מתאספים באחד הבתים מגיע מני-בוס עם המבריחים  נוסעים לדרך.
זה היה חודש דצמבר 1949 התאספנו בבית ליד הבית שלנו, היה קר מאוד ,הדליקו תנור נפט לחימום , חכינו זמן רב נרדמו כולם , לא הרגשנו שהלילה נגמר ועולה השחר אין מני-בוס.  הודיעו לנו ללכת הביתה, תקבלו הודעה חדשה. יומיים אחר כך התאספנו בבית אחר, מאוחר בלילה ששקט מוחלט ברחובות ,מגיע המיני-בוס וכולנו בשקט ובמהירות נדחסים לתוכו, נסענו ליער של דקלים עד לחוף הנהר "שט אל ערב", ירדנו עם הציוד  ועלינו על ספינה קטנה, הכול נעשה במהירות ובשקט , שיט כשעה הגענו לגדה השנייה של שט אל ערב, הגדה השנייה שייכת לפרסים להיות בטוחים צריך להיכנס ולהתרחק מהנחל. ירדנו עם התיקים התחלנו ללכת בשורה עד עלות השחר, עצרנו ואמרו המבריח  אתם עכשיו באדמת פרס שבו כאן עד הגעת ההסעה , (בתנועה אמרו לי ברגע שתגיעו לפרס , אתה תחתום למבריחים, כך היה חתמתי) הגיעו שלוש מוניות דחסו את כל השלושים איש לתוך המוניות אחד מעל השיני ,בסוף  נשארתי לבדי בחוץ מהמונית, הנהג פתח לי את מכסה הציוד מאחורי המונית צווה עלי להיכנס ,אין ברירה  נכנסתי כמו ילד טוב, הנהג רצה לסגור את המכסה התנגדתי , החזקתי בידי ואכלתי אבק עד שעלינו לכביש אספלט וכמות האבק פחתה מאוד, הגענו לעיר "אהואז" ומיד לבית כנסת המיועד לקליטת העולים, ירדנו מהמונית , הנהגים זרזו את האנשים ואמרו מהר לפני שהמשטרה תגיע ,תשאירו את התיקים אנחנו  נחזור אלכם עם התיקים מאוחר יותר . (זו הייתה הונאה של הנהגים כך שדדו את התיקים , אימא האמינה להם והשאירה את תיק היד ברכב  , שהכיל  כלי הכסף , מזומנים וכו' אני הייתי צמוד לתיק בבאג' לקחתי אותו איתי ביד.  הנהגים האלה עד היום לא הביאו את התיקים.   נשארנו בבית הכנסת מספר ימים אכלנו ושתינו הכול מאורגן על ידי הסוכנות, כל זמן השהיה בפרס עד לעליה למטוס, הסכנות דאגה לכלכלה ולינה.

הכנות לטיסה לארץ
לאחר שהייה בבית הכנסת כשבוע הגיע אוטובוס הסיע אותנו לתחנת הרכבת לנסוע ל"טהראן" עיר הבירה נסיעה ברכבת מעל לעשר שעות, מתחנת הרכבת באוטובוס  למחנה העולים ליד בית קברות ליהודי  ב"טהראן". המחנה מגודר בתוכו מקומות לינה מקלחות וחדר אוכל,  מרפאה גדולה עם רופא ואחיות , ערכו לנו  בדיקות רפואיות מקיפות מספר ימים לכל אחד ואחד, שהינו במחנה עד 10/03/1950, ערכו קבוצות ,קבוצות .לכל קבוצה דרכון כאילו משפחה , אבא ,אימא ומספר ילדים וילדות , צילום לדרכון. כך היו מספר משפחות , אותי שבצו במשחה אחרת לא עם אימא. הכינו מספר משפחות למלא מטוס עם 4 מנועים, הכול מוכן , האוטובוסים הגיעו נסיעה לשדה התעופה המרכזי של "טהראן", טיסה שש שעות ישירות לשדה תעופה "לוד" ישראל – החלום התגשם בשלמותו, בתאריך 10/03/1950 -------ההמשך בארץ ישראל .
                    ==========================================
ארץ ישראל
המטוס נחת בלוד בשעות הערב , לא הייתה כל קבלת פנים, עברו בין הנוסעים פקידי בנק והודיעו למי שיש כסף זר יכול לפרוט לכסף ישראלי, התפלתי איזה יופי דואגים לפרוט לנו את הדולרים. הרכוש של הסתכם בשטר של 20 דולר חבוי בתוך הנעלים, מיד הוצאתי והנה יש לי כסף ישראלי.(שספרתי לששון , אמר לי קבלתה שליש מערך הכסף, בשוק בעיר הייתה מקבל פי שלוש ). אוטובוסים של אגד הסייע אותנו לשער העלייה ליד חיפה , הפסקה לשירותים ולקניות ב רמתיים ,נכנסתי למכולת ,אוזני מתחילות לשמוע את הספה העברית מכל מקום ואני מרגיש  שבאמת הגעתי סוף,סוף לישראל, הסתובבתי במכולת חיפשתי לקנות דבר מה , לא הצלחתי, לבסוף החלטתי לקנות סיגריות , לא יודיע למה זה הדבר השנוי עלי סיגריות, ראיתי קופסה גדולה של 30 סיגריות "אודם" קניתי עם קופסת וגרורים, זו הייתה הקניה הראשונה בישראל ,בכסף ישראלי. עלינו לאוטובוס, בחצות הגענו לשער העלייה,הרבה פקידים ופקידות , רשמו לנו תעודת עולה, השם נעים הגיל 17, בלי שנת לידה . שלחו אותנו לישון באוהלים עם מיטות ברזל עליהם מזרוני קש ושמיכות צמר מסריחות. היה קר מאוד , ספרו לנו שלפני מספר ימים ירד שלג בתל-אביב. עם שמיכה אחת היה לי קר מאוד , ישנתי עם הבגדים התכסיתי בסמיכה ועליה מזרון הקש, הזהירו אותנו שאסור לעזוב המחנה עד לגמר הבדיקות הרפואיות קבלת חיסונים. במחנה נפגשתי עם בעלה של דורית הגיע לארץ לבדו לפני דורית ביותר מששה חדשים, החלטנו לברוח מהמחנה וניסע לתל-אביב , דברו שיש פרצה בגדר , חיפשנו את הפרצה הוא נסע לתל-אביב , אני ירדתי ברמתים הגעתי לבית של שמחה וששון , נתקבלתי על ידי שמחה בקושי הכירה אותי(נפרדנו לפי עשר שנים). חזרתי נכנסתי דרך הפרצה ,ספרתי לאימא,  למחרת שמחה וששון עם המשאית שלו הגיעו לבקר אותנו.    שהגענו אימא ואני לשער העלייה אבא ,סמי,חתון וצלח העבירו אותם לבית עולים בפרדסיה. שיכנו אותם באוהלים ,בביקור של שמחה אמרו לנו שנבקש העברה לפרדסיה, וכך היה ,סוף-סוף התאחדו אחרי כמעט ששה חדשים. בבית העולים חולקנו לשני קבוצות, אבא,אימא,סמי ואני קבלנו אוהל אמריקאי עם עמוק אחד באמצע  ארבע מיטות ברזל עם מזרוני קש ושמיכות. אימא ואבא לא התלוננו , אבא התחיל לארגן גינה בכניסה לאוהל, כל לילה עם עששית נפט מאירה את האוהל,קנינו פרימוס עם נפט כצד כלי בישול,  קיבלנו כרטיסים לאוכל, אימא כל בוקר הולכת לקבל את המנות המגיעות לנו ,מפצה אותם עם תבלינים, טיגונים , כך הזמן עבר , ביקורים אצל האחיות ואצל יחזקאל.  בתחילת חודש אוגוסט 1950 שמחה  ילדה בן,  אבא ביקש  שיקרה מרדכי על השם שלו  (לא נהוג אצל היהודים העיראקים לתת שם לנולד שם של אדם שעודנו בחיים. אבא עמד על זה שישנו את הנוהג, אחר כך לויז ילדה בן קראו מרדכי , בעוד אבא בחיים.
בבית העולים צלח ידע איך להידחף בין הפקידים ולהסיג מבוקשו , לחץ עליהם עד שהעבירו אותו מהאוהל לבחון (חדר עשוי מפח) מרוצף הרבה נוח יותר מאוהל.  בשכינות לבית של ששון יש בית חרושת לקרח, ששון סדר לצלח לעבוד  בבית החרושת, נסע יום-יום מבית העולים לעבוד בבית החרושת , מאוחר יותר  חתון וצלח עברו לגור אצל ששון.  שבקרתי אצל שמחה, לקח אותי צלח לבית החרושת להראות לי אך מוציא את בלוקי הקרח מהתבנית וממלא התבנית במים ומכניס להקפאה, היה מעניין. יונה התגורר אצל שמחה מיום שהגיע לארץ, עבד בפרדסים ,בלולים , בדיוק כפי שספרו לנו המדריכים בעיראק. יונה ספר לי כשעבד בלולו לקח את הביצה החמה שיצאה מהתרנגולת ושתה אותה.
מעבר ללוד
יחזקאל עבד בהסתדרות בהיותו דובר השפה הערבית טיפל בענייני ערבים , ידע הכול עליהם וטיפל בבעיות שלהם,  נודע לו שמפנים בית של ערבים בלוד (במסגרת הגירוש), עשה כל המאמצים שנעבור לבית ערבי שיתפנה , כך הייה עברנו. לבית בן שני חדרים בניה חדישה בל חדר  3מטר רוחב 6 מטר אורך , כל הסביבה הבתים בנויים מחימאר.  בבית הייתה חצר פנימית 4X8 מטר מכוסה עם הקומה השנייה של הבניין.  שני חדרים נוספים קטנים בחצר ,עם גגות פח, יונה ואני שיפצנו אותם למטבח ומקלחת מאחריהם פינה הפכנו אותה  לבית שימוש עם אסלה . בית אפשר לחיות בו, לא הייתי בקי בבנין בניתי ,סתמתי חורים, סדרתי חדר רחצה לא היה מרוצף וצריך לרצף, קניתי מלט ,ערבבתי חול , הוסתי מעט סיד ערבבתי עם הרבה מים קבלתי ביטון דליל מאוד, שפכתי הכול על הרצפה , התפזר מעצמו על כל הרצפה בצורה מפולסת וישרה, לאחר שלושה ימים ריצפה יבישה ישרה מבריקה וחלקה, לאחר יומיים נוספים ,אפשר להתקלח.
יונה ואני לא נחנו ,כל יום משוטטים, בין הבתים  העזובים של הערבים , עקרנו דלתות ,(רוב הדלתות  שני כנפיים כל כנפיים ברוחב 50 סמ' אורך 2.50 מ' ), הדלתות התאימו ליצר מהם ספסלים , יצרנו מהם  ששה ספסלים    יציבים מאוד עם ששה רגלים מהמשקופים של הדלתות. כל דבר שמושי לקחנו,חוץ מארבע מיטות לא היה רהיט בבית. בסוף החצר היה עוד שני חדרים חשוכים גג כיפה , מצאנו שני כדים גדולים מאוד, הבאנו אותם והכנסנו לאחד החדרים, בסביבתנו  הרבה עצי זית, מילינו את הכדים עם זיתים,אימא הוסיפה לזיתים כל הדרוש שיהיו ראויים למאכל. יונה ואני הולכים והסיג זיתים, יונה מטפס על העץ ומנער אותו אני אוסף הזיתים, בזמן נעור הענף יונה עם הענף נפלו לקרקע ,נפל על הגב החוויר לא דבר, קשה נשימה, מיד אחזתי בשני ידאו וביצעתי הנשמה מלכותית (אז לא ידעו הנשמה מפה לפה) התחיל לדבר אמר לי המשיך– המשיך.( היום הוא מודה לי שהצלתי אותו ממות).  
השכנים מהקומה העליונה ביקשו שנפנה את הכדים, רוצים להכניס לחדרים קרובים , לא מצא חן בעיננו שעוד משפחה תטייל בין החדרים שלנו, התנגדנו. הביאו שוטרים (תחנת המשטרה בקצה הרחוב שלנו) , השוטרים, דבר ראשון האשימו אותנו על בגניבת זיתים ושאלו מדוע כמות גדולה כזו של זיתים?, אימא שכנעה אותם שיש לה עשרה ילדים בקושי כמות כזו תספיק להם . בסוף פינינו את הכדים ומסרנו החדרים.  מאוחר יותר הזיתים נאכלו בהשתתפות כל המשפחה.   
כמעט כל יום ששי ושבת חגיגה בבית , כל פעם משפחה אחרת ולפעמים כולם ביחד, יונה ואני ביום ששי עם שני דליים,  ופחית מחוברת למקל קוטפים סברס, אימה מכינה פיילה גדולה מאוד (ירשנו מהערבים) ממלאים עם ארבעה דליים מליאים של סברס מוספים מים , למחרת בבוקר מוספים קרח . מתחילים לאכול  בקושי הכמות הזו הספיקה לאורחים, ההצגה חוזרת כמעט כל שבוע.
יונה ניהל רומן עם "רחל" האחות של רוחמה (עוד לפי הגעיינו ארצה) , לעתים קרובות ובעיקר בספי שבוע יונה ואני נוסעים לירושלים ישנים בבתי מלון, נפגשים עם רחל והחברות שלה  (רחל שדכה אותי עם חברתה "שושנה") הלכנו לYMCA לרקוד הורה ,לימדו אותנו ריקודים נוספים (אל גינת אגוז , ועוד) היה נחמד. פעם יונה ורחל ברוגז , אז קבע עם חברה תמניה שלו ,בקש ממני ללכת לרחל לקולנוע במקומו , הוא נשאר בחדר לבלות  עם ה תמניה שלו שחזרתי שאל נוווו חבקת את רחל ? 
ביקרתי הרבה אצל רוחמה (היא יודעת טוב איך למשוך אדם אליה אוהבת הרבה רכילות זה לא הפריע לי באמת, נהניתי ) רוחמה הייתה אחר לידתה השנייה "נורית שנודה מעט ימים לפני הגעתי לארץ" בקשה שאעזור לה, לקחת את מיכל הבת הגדולה  בת השלוש לסרט ,שיעבור שעתיים של לחץ, עם שתי ילדות , נעניתי הלכנו לקלנוע ,לפני הכניסה לסרט בקשה פי,פי  הייתי בשוק לא ידעתי מה לעשות ,אני לא זוכר כצאת פתרתי את הבעיה,בסוף נפטרה בנוחיות בבית הקולנע.
נורית רק בת כחודש , רוחמה מטיילת איתן נורית שכבה בעגלה ומיכל החזיקה בידית העגלה כך היה להם קשה, ראיתי את זה ורעיון נחרט לי בראש , ביקשתי את ארגזי העץ של הירקות שהונחו במרפסת, (ליחזקאל היו כלי עבודה כולל מסמרים) פירקתי ארגל יצרתי כסא קטל עם משענת ללא רגלים חברתי לחלק האחורי של העגלה בין הידיות , כך הלכו לטייל , מיכל על הכסא , נורית בתוך העגלה כך לכולן היה נוח.(עגלות לתינוקות של פעם בנויות כארגז מעץ דמוי לאוטו קטן כולל דפנות, עליהם חברתי הכסה ) לאחר מספר שנים ראיתי עגלות עם כסא, דוגמת הרעיון שלי. 
כאשר רוחמה ידעה שאני מגיע , הייתה מכינה כל מיני כלים או חפצים, דרוש להם טיפול או תיקון , נעים תתקן בבקשה, כך היה שהגעתי להורים של רוחמה בירושלים, הכינו כל הגרוטאות ,סיר עקום, מתלה שבור ,מנורה לא דולקת ובו' .
"תאמינו" גם הסבתא שלהם מקומה מתחתם, אמרת לי  (אבדאלה אלעינק ) תקן את זה ו זה.
 
 לערוך בר מצווה, יונה,אביגדור ולי.              
  אבא (שיחיה עד 120 ,הצליח רק 61 )הוא המחליט מגיע לו את כל הכבוד משתדל ומצליח לקיים, החליט לערוך בר מיצוה ל יונה ,אביגדור ולי.(למרות שעברנו את הגיל)בחצר הבית הזה , (במסגרת עבודות הנגרות, עקרנו גם דלתות רחבות יצרנו גם שולחנות בנוסף לספסלים ) . שבוע ימים הכנות , מאכלים הוזמנה כל המשפחה מעל ל 60 מוזמנים הגיעו.
נערכו השולחנות מכוסים בלבן עם הספסלים בחצר כמו אולם שמחות, השמחה רבה מאוד , בהנחת התפלים, אבא הניח תפלים ליונה , דוד יעקב לאביגדור ודוד נסים לי.  שאול בעלה של דיזי היה המדריך והרב הראשי הסתובב בינינו ושמר שהכול יהיה כשר למהדרין, (שאול ממשפחה דתייה לפעמים בתפילות בבית הכנסת בשבה, מחליף  את החזן בתפילה ) לאחר הטקסים הוכרז עלינו "בוגרי בר מצווה". אחרי הטקס המעולה והשמח, הנחנו תפלים מספר פעמים , בפעם האחרונה הונח למשמרת בארון, שאסף למד הכנה לבר המצווה נתתי לו את התפלים לשיעור,  המורה אמר לו אבא שלך שומר טוב מאוד על התפלים.

קדימה לעבודה ולפרנסה ,כך הבטיחו לנו התנועה בעיראק. 
נרשמנו בלשכת העבודה, לאחר מספר ביקורים בלשכה , נשלחתי לעבוד עבודות דחק (המדינה החליטה לנטוע עצים משנה צדי הכבישים וגם חורשות להעסיק את העולים החדשים בתשלום זעום) , השתתפתי בנטיעת עצים בשני צדי הדרכים וגם ביער חולדה, עבודה משעממת , להישרף בשמש כל היום עם כובע טמבל,ולהראות כמו טמבל. יונה נשלח לעבוד בגן ירק "חק"ל", גן ענק לגידול ירקות בהשקיה מבארות מי השקיה בתוך הגן.  יונה  היה מרוצה מאוד עבדו איתו מספר גדול בחורות יפות. השכמנו עם שחר, אימה הכינה כריכים ושתייה יום קודם, אימא קמה יחד איתנו בבוקר לוודה שלו יחסר דבר. לאחר תקופה קצרה בעבודות דחק ,הלכתי ללשכת העבודה ,קבלתי הפניה לעבודה ברכת ישראל, לסלול מסילת רכבת לבית החרושת בהקמה "שמשון למלט "ליד הרטוב בדרך לירושלים. משקים בבוקר עם האוכל נוסע באוטובוס לתחנת הרכבת  לוד , קרון רכבת מיוחד מסייע אותי עם שאר הפועלים בכרון רכבת על המסילה המובילה לירושלים.  יורדים בתחנת הרטוב ,  בימים הראשונים של העבודה עבדתי, אוחז במקוש מיוחד להדק את החצץ מתחת לקורות העץ שעליהם מחוברת מסילת הברזל, לאחר שלושה  ימים מצאתי חן בעיני מנהל העבודה והייתי הצעיר בניהם,(בחור צעיר כנראה מהנדס רוסי, לא סבל את הפולנים) בחר אותי מכל הפולנים שעבדו איתי ,כל הזמן דיברו פולנית לא סתמו את הפה לשנייה,  עם כל דפיקת מקוש בחצץ סיפור פולני חדש, לפעמים צחקו אולי ממני, הייתי הספרדי היחידי בניהם , המהנדס אמר לי קח המקוש , קח את "הז'אק " הזה ובוא אחרי , ז'אק גדול וכבד יש בו לשונית  מיוחדת שנצמדת ונכנסת מתחת למסילה  ,כך אפשר להרים את המסילה , מצאתי פטרון לסחיבת הגוש הכבד הזה . הנחתי אותו על מסילת הברזל תפסתי את ידית "הז'אק" רצתי או הלכתי ליד המסילה ו "ז'אק" מחליק על המסילה. העבודה שלי ושל המהנדס היא : להתקדם שני פסי רכבת לפני קבוצת הפועלים המהדקים את החצץ מתחת לקורות העץ.  יש נקודות גובה מסומנות בצדי המסילה ,מניח אני את הז'אק ליד מסילה עם הלשונית מתחתה, המהנדס מתאים את גובה המסירה עם סרגל ופלס מים, אני מרים את המסילה לפי הוראות , בגמר ההתאמה אני לוקח את המקוש ומהדק את החצץ מתחת לקורה, משחרר  את "הז'אק" ועוברים לנקודה הבאה. בסיום יום העבודה, מגיע קרון רכבת מיוחד מסיע אותנו חזרה לתחנת הרכבת בלוד, מגיע הביתה עם אוטובוס. השכר יומי שקבלתי 2.20 לירה , שכר גבוה משכרו של יונה קבל  1.80 לירה . לאחר שסימנו את סלילת המסילה והגענו לבית חרושת שמשון, שלחו אותי לעבוד בתחנת רכבת צפון ת"א . מנהל העבודה אחר מבוגר שמן פולני סונה ספרדים, החזיר אותי להדק החצץ עם המקוש(יש תמונה). מסילת הברזל עוברת בגן הירק שיונה עובד בה.   יום אחד עבד יונה בהשקיית חלקה קרובה למסילה, של פלפל גמבה אדומה, שמחנו שנפגשנו באקראי,  הביא לי מספר פלפל גמבה לאכול ישבנו לדבר, הנה הכלב הפולני מגיע אומר לי מספיק קום לך לעבודה , הדם עלה לראש כללתי אותו (לא בפולנית) הרמתי את המקוש אימתי עלו אמתי לו עוף מכאן ועוד תוספת כללות בערבית. התלונן בהנהלה , למחרת ה מיקרוב הזה בא עם תלוש המשכורת גמר חשבון המגיע לי , אמר לי שאני  מפותר. בערב נפגשתי עם יונה , אמר לי מחר אתה  בא איתי ונעבוד ביחד  בגן הירק ,יש לי קשרים עם המנהל, אני אסדר עבודה,  למחראת התחלתי לעבוד בהעברת קווי מים להשקיה ,עשר צינורות אלמנים באורך 5 מטר מחוברים אחד לשיני בקוטר 10 ס"מ . כל עשרים דקות השקיה צריך לפרק ולהעביר לשורות אחרות,  כך כל היום,זמן קצר להשקיה אין מנוחה  בקיצור עבודה משעממת, קשה ללכת עם המגפיים ששוקעות עמוק בבוץ עד לברכיים, בסוף היום כל הבגדים והגוף מרוחים בוץ. 
שאול עבד טכנאי רכב במוסך דן בתל-אביב , ובערב נהג אוטובוס דן , משפחתו חייה כמעט בעוני דיזי לא עבדה ,גידלה שלושה ילדים ואחריהם נוספה בת , עברו מצריף לצריף מ שבאזי ליפו מתגלגלים ממקום למקום.   שאול עבד ללא הפסקה ניצל כל רגע פנוי כולל מוצאי שבת. נודע לו מהנהלת דן,  מתחיל להיפתח קורס מכונאות ונהיגה לבחורים עד גיל שש עשרה ,מיד שאול הודיע לי לבוא מהר אלו,שאל אותי מה הגיל שלי ,אמרתי כתוב בתעודת עולה שקבלתי בן 17 הצטער, אמרתי לו אין בעיה לשנות ה17 ל16. שיניתי ל16 . השינוי הייה לא  מוצלח , הם דחו אותי.
לאחר תקופת מה רכש שאול דירה בשיכון ותיקים בחולון נפגש עם קרוב משפחה, עובד בהסתדרות בחולון (יוסף שוחט). שאול התעניין ושאל את יוסף  אם יש עבודה עבורי, יוסף אמר לו, סולל בונה חברת הבניה הבונה שיכון הותיקים בחולון,  מתחיל אצלם בחולון קורס לטייחים , ומתחיל השבוע ,אם נעים ירצה ללמוד להיות טייח, ארשום אותו לקורס מיד,  שאול שמח ושדל אותי להצטרף לקורס . 
    דיזי ושאול עם הילדים כבר עברו לחולון ונכנסו לביתם בשיכון הותיקים.  
שאול נפטר 04/08/1974 דיזי 30/06/1986  ז"ל
טייח סוג א' א'
הצטרפתי מיד לקורס טייחות ,לאחר שהתחלתי בקורס  הציע  לי שאלון ללון אצלם  ולא אצטרך לנסוע הלוך חזור ללוד בכל יום,  רק לסוף השבוע אסע הביתה לאימא ואבא, רעיון מעולה בשבילי הודיתי לשאול,  (מעסה יפה מצידם לאריח אותי).  התחלתי לעבוד וללמוד בקורס , התמחיתי מיד המדריך הפרסי אהב אותי ,נתן לי לפעמים צ'ופרים, קדם אותי להיות עובד גמר (לסיים ולבדוק עבודת של התלמידים לתקן הדרוש) , נתן לי עבודות קבלנות , (ידע מראש שאני אעמוד בזה ואוכל להקדים ללכת הביתה) לטייח 4 גליפים(4 צדדים של פתח חלון)  לסיים והלכת הביתה. ( גליפים מבצע רק טייח מתקדמת בקורס ,עוד לא היו כאלה) .בזמן השהיה אצל דיזי, הבת של יוסף שוחט רצתה חברות איתי, "אשרתי" כל ערב נפגשנו אחרי העבודה (משעמם היה לי אחרי העבודה) זה היה לרוחי, ביקרנו בקולנוע מיגדל וקולנוע ארמון טילנו בגנים של חולון , התארחתי אצלם בבית , אהבה אותי הרבה יותר מאהבתי אליה,  חבבתי אותה בקושי לא התאימה לרוחי , אבל היא נקשרה בי חזק מאוד .  גמרתי קורס הטייח , קבלתי סוג א'א', ביקשו ממני להמשך לעבוד בטייח בסולל בונה נעניתי.
מתוך עבודות הטייח הרבות שבצעתי  נבחרתי להשתתף בטייח בנין קופת החולים בשיכון הותיקים, הבנין הגיע לשלב עבודות טייח , הייתה דרישה לבצע עבודת טייח מיוחדת סרגל לכל הכיוונים ,פינות ישרות ,עבודת טייח מעולה (זה נודע לי לאחר שהצטרפתי לקבוצה) ,עבדנו עבודת נמלים מדויקת ויפה. הסתימה  עבודת הטייח בקופת החולים.  לא רציתי להכביד על משפחת שאול ודיזי ,החלטתי כבעל מקצוע "טייח מסוג א'א'" לחפש עבודה בלוד קרוב לבית , מצאתי קבלן טייח שזכה בעבודות טייח בשיכון  שנבנה בין לוד העיר ולתחנת הרכבת של לוד, שכון גדול. קיבל אותי לעבודה התחלתי לטייח את הבתים החדשים .  הוא קבלן הטייח , אני הטייח היחיד עם עובד להכנת הטיט והגשתו לי , אחרי שלושה ימים בביצוע עבודות הטייח על קירות המבנים, הקבלן הייה מאוד מרוצה מטיב ומהירות ביצוע הטייח, נתן לי את האופניים שלו לצמיתות לנסוע בהם הביתה ולעבודה ,  שלם לי שכר עבודה כפול מ סולל בונה ,נתן בי הסמכות והאימון ( למה לא , הוא הסתובב טייל והעבודה מתקדמת כמובן יש תוצרת) ראותי אותו פעם בשבוע לשלם לי את השכר לי ולמגיש. שלשתינו היינו מרוצים. סוג עבודת הטייח הנדרשת, הייתה עבודה זולה מאוד , לזרוק טיט דליל על הקיר למרוח בפסקה ,עם מברשת קש טבולה במים, עבור על הטיט המרוח כמו צבע (נקרא טייח ספונג'ה) . הקימו מפעל לקרטון (קר גל) ליד השיכון ,הקבלן זכה לבצוע עבודת טייח מיוחדת במפעל,  לטייח את פנים מגדל המים, המבצע כמובן אני ,קבלתי הסבר , (מריחה עם תערובת מלט וחול בלבד למרוח שכבה עבה על דפנות מיכל המים, לאטום טוב הקירות שלא תהיה דלית מים,  לשפשף לסיים במריחה של מלט עם מים בלבד ולשפשף עם המאלץ' זה נגמר קיר חלק ומבריק,  הרווחתי הרבה כסף ,מעט חסכתי , רוב הכסף הערתי לאימא היא עדיין האחראית לניהול הבית.
יונה מתגייס לצה"ל.  
אביגדור התחיל לעבד במפעל לייצור אבזרי חשמל קוב לבית , סמי למד בבית-ספר בקצה הרחוב אבא יושב במרפסת ואימא מטפלת בכולם .  הטיפול באבא ע"י קופת החולים היה גרוע מאוד,לא יכולנו לעקוב אחריהם , אבא לא התלונן, אימא טפלה בו ועזה לו, לפעמים נסעו יחד לברטה או לדיזי ב שבזי , וגם לרוחמה ויחזקאל , רוחמה אהבה אותו מאוד , כיבדה אותו (אני לא יודע אם זה רושם או אמת) . אבא לא היה מרוצה מהדבר שיחזקאל עשה לו.  הסיפור (אבא שלח ליחזקאל הרבה מאוד כסף מעיראק בשבילו לטיפול בילד הראשון שנולד עם לב בצד ימין ודרש טיפול עם רופאים ) החלק הגדול עבור קנית אדמה ולבנות וילה עבורנו. יחזקאל חשב שיבנה בית עבורו, כך היה ליחזקאל וילה יפה ב רמתיים, לפני הגיעו ארצה הווילה נמכרה.  בהגיענו ארצה אבא חשב שיש לנו בית לגור.  לאחר שמע דברי יחזקאל התרגז ונרגע, אבא סגר את הנושה לא דבר על זה יותר,  המשיך לדבר עם יחזקאל כרגיל , גם אנחנו לא ניהלנו עם אבא כל שיחה בנושא,  ידענו שזה פגע מאוד באבא.     יום אחד קבל לחץ דם גבוהה מאוד , הרופא בא הביתה נתן כדור וזריקה  ,אחר כך חתך לו את הוריד ושחרר לו דם , יונה שאל את הרופא מדוע? הרופא אמר לשחרר את לחץ הדם. (אחר כך נודע לנו שזה מעשה פסול).  עוד מספר התקפות אירעו לאבא , הוחלט לאשפז את אבא בבית החולים אסף הרופא שבוע ימים שכב במצב קריטי שאין לבריא ממנו ,המשפחה ביקרה אותו (חוץ ממני ,דבוק בי חסרון שאני לא יכול לראות ולבקר אדם בשעות האחרונים לחייו זה היה גם עם אימא) , רוצה לזכור אותם בצורתם המוכרת לי ,כך היה עם ההורים של רותי שהלכו לעולם הבא. לאחר מספר ימים הודיעו לנו אבא נפטר לבוא לקחת את הגופה,(אז חברה קדישה לא הייתה פעילה) יונה שכר משאית ,נסע לבית החולים ראה את הגופה לזיהוי, היתה חתוכה מכל הכוונים ותפורה בצורה מרושלת , העמיס הגופה על המשאית ,הביא הגופה לבית הקברות הנמצא כ300 מטר מהבית שלנו בלוד , התאספנו בבית הקברות ללוות את אבא המנוח היו מעט מאוד אנשים , היה דחוף לקבור ,אין מקררים לאחסון גויות.
בבית הקברות חפרו את הקבר זרקו את הגופה לתוכו  ללא כיסוי המת,  התחילו לזרוק אדמה. מיד דוד יעקב צעק להפסיק לזרוק אדמה, התרוצץ בין הקברים ובכל בית הקברות ,מצא חתיכת פח חלודה שהספיקה לכסות את הגופה, המשיכו לכסות הקבר באדמה, מעשה מחריד. אבא נפטר בגיל 61 שנים. לאחר חודש ביטח לאומי הועיל לבנות מציבה מביטון טרומי וחתיכת שיש כתוב עליה השם. ביטוח  לאומי דרש מאימא  80 לירות עבור השיש והכתוב בו, צריך לשלם לפני הקמה המציבה. 
(למי לפנות אם לא לנעים) אימא בקשה ממני את הכסף,  בארון בין לבין הוצאתי כסף ונתתי לה.
(בשנת הפצצת הטילים של סדאם חוסין,  שיפצנו בית בשיכון הצנחנים , הזמנתי שיש בבית חרושת לשיש בלוד, שאלתי את בעל בית החרושת אם בונה מציבות בלוד ענה בחיוב, הזמנתי מצבת שיש ראויה יפה מגיע לאבא, העיקר דרשתי שהכתיב על המצבה יהיה חרוט בתוך השיש עמוק ולצקת בתוכו עופרת שהכתוב יהיה לנצח ולא יידרש צביעה.(הסיבה: המצבה שסיפקו ביטוח לאומי השם והפרטים נכתבו בצבע שמן שחור, כל שנה ביקרנו את הקבר של אבא ב "ט באב",  הכתיב כמעט מחוק , אימא בקשת ממני לחדש הצבע, כל שנה חידשתי את הצבע ,לכן בקשתי הפיתרון הזה). "חרוט עם עופרת"
(צדיק  עוד לא היה בארץ ,ולא ידע שאבא נפטר).לאחר הלוויה  שאול ערך תפילות במשך השבעה  הכול כפי הכתוב  , ביום השלושים  הוקמה המצבה המשיך לערך תפילה עם המשפחה ליד הקבר ואחר כך תפילה בבית. שאול אהב מאוד לערוך תפילות.  כולם נרגעו ,  אחרי זה שאול ומשפחתו כמעט כל יום ששי ושבת מתארחים אצלנו עורך תפילות שבת כולל תפילת מוצא השבת, אהבנו וכיבדנו אותו מאוד, לפעמים אהבנו לספר בדיחות על התפילות , הוא לא קבל בעין יפה.  

יונה נפקד משרות צה"ל
לאחר מספר בקשות שהגיש יונה לצה"ל לקבל תמכה כספית עבור אימא, נענה בשלילה.
 יונה החליט לא לחזור למחנה "להיות נפקד" להתחיל לעבוד,  נשאר עשרים ואחד יום בבית ,עבוד הרווח כסף למשפחה. חזר למחנה הסביר למפקדו ,שאימא ללא כל פרנסה והצבא דחה בקשתו לתמיכה, זו הסיבה לנפקדות, עבדתי לפרנס אותה , הכניסו אותו לבית הצוהר בצריפין ,אימא בקרה אותו בבית הסוהר,לאחר השתחרר אושרה קצבה סמלית לאימא. יונה עדיין משרת חייל בצבא  ,נתקבל עבורי צו גיוס לחודש ינואר 1952 אני רק  שנה אחת ועשרה חודשים בישראל .  
 עד כן דלקתי על מספר זיכרונות וסיפורים והסיפר מתארך יותר מדי,  אני חושש שזה יתחיל  לשעמם אותכם לקורה.  מכאן  יש לי עוד לספר על עוד 70 שנה.

גיוסי לצבא      
עלי להתייצב ב 12לחודש פברואר 1952להתגייס,  בים זה נפרדתי לשלום מאימא והאחים,דמעות לא זלגו מהעיניים , משאר המשפחה הקשר רופף היינו עסוקים בעבודה ובפרנסה . 
נסעתי באורו בוס ליפו לבדי ללא  מלווה עם תיק יד קטן מאוד, לא זוכר מה היה בתוכו,  הגעתי למקום הריכוז הסיעו אותנו ללשכת הגיוס, רישום בדיקות רפואיות לאחר יומיים נסענו עם ציוד המתגייס  ברכבת לירושלים , הגענו לירושלים מתחנת הרבכת לבסיס מחנה אלנבי הלכנו ברגל עם הכד באק על הגב , נכנסנו למחנה, חילקו אותנו למחלקות כל מחלקה בביתן נפרד,  היו בנינו חברי קיבוצים, הודיעו לנו שאנחנו שייחים לחיל הנח"ל (נוער חלוצי לוחם).   רס"ר הבסיס שמחון עם ספם עבה גדול עם בגדים מגוהצים הפס במכנסים כמו להב של סכין הדרגות והאבזמים נוצצים,  ומקל ביד ,אתה הולך בבסיס טוב יהיה לך אם לא תיפגש איתו. אם נפגשת חייב לקבל הערה או שירות. שלב ראשון, אימונים במחנה (מחנה אלנבי "לפי השם" היה של הצבא הבריטי גדול מאוד ) מבנים מאבני ירושלים בשני קומות , הרבה צריפי מגורים לחיילים וחיילות ,  בתחילת האימונים להופיע בבגדי ספורט ריצה להכרת הבסיס ויצאה להכרת העיר ירושלים, ביצענו גם בשעות הלילה, זה חזר מספר פעמים. "למדתי את ירושלים כ ירושלמי" לאחר אימונים בנשק ,  מסדרים , צעדה שמואל ימין בפקודו של הרס"ר שמחון. בצענו עבודות מחנה בניהם עבודה במטבח ובחדרי האוכל,  למזלי נשלחתי תורן לעבוד עם חיילת ותיקה בחדר אוכל קצינים, להגיש אוכל לפנות צלחות עבודה לא קשה משעשעת , החיילת האחרית הייתה מרוצה ממני ,בסיום התורנות לפני ההליכה לביתן,  דחפה לי לתוך הכיס קופסת ריבת אבטחם תוצרת אוסטרליה (ריבה מאוד טעימה מאוד אהבתי טעמה, "פגעה בול") ,חלוקת הריבה בארוחת הבוקר בהקצבה מעטה, שמחתי מאוד.
במגורים שיתפתי את חרי בביתן , התחילו חילי המחקה לספר כל אחד על העבודה שנפלה בחלקו,
 סיפרו שעבדו קשה מאוד בשטיפת סירים וניקוי חדרי האוכל. המורות במחנה התחלנה ללמד אותנו עברית , קריאה וכתיב ביום 20/01/1952 הביאו לנו עיתון עברי לקרוא , בדף הראשון אני קורא שיוסף בצרי (בן הדודה) הוצא  בתליה בעיראק, צמרמורת עברה בגופי, לא ספרתי בכיתה.
נשארנו במחנה כחודשיים לאימוני נשק, עברית ועוד.   הגענו לאימון הפרט, פלוגות החיילים והחיילות נסענו לאשקלון לשפת הים "אפרדאר לא הייתה מיושבת" הקמנו מחנה ליד העתיקות של שמשון הגיבור.   "סדרת" אימוני שטח לסיום פרק הטירונות,  העיר אשקלון נראית הרוב בנינים עתיקים של ערבים שברחו במלחמת השחרור נשאר מעט מאוד ערבים , מבנים חדשים היו מעטים מאוד.   לכל שני חיילים הקמנו אוהל סיירים  , חודש הגיוס הייה קר מאוד, בקליטה סיפקו לנו מעיל עליון מבד עבה מאוד שומר על חום הגוף,  נקרה בצבא "שנאל" ,  בשטח קר מאוד לכן לקחנו  את ה "שנאל" לסידרה . בסדרה היתה פלוגת החיילות  במרחק כ500 מטר מ המאהל שלנו  יכולנו לראות אותם לשטיפת עיניים ,לפעמים הן עם  בגדי ים זה עניין יותר. זה לא הוריד הלחץ מהחיילים "להפך".   להתעמלות וריצת הבוקר מפקד המחלקה שלי מודיע לנו להופיע לריצת הבוקר ערומים ללא בגדים  יחפים וללבוש  "השינאל" בלבד על הגוף.  לאחר התעמלות וריצה עם "השינאל "מזעים בכל הגוף ,  פוקד עלינו למרות הקור העז להוריד את ה"שינאל", (המפקד מדגים ראשון)  ונכנסים ערומים ל תוך הים ( המים היו פחות קרים).
 בטח החיילות הציצו בתופעה.   בסיום חוזרים לאוהלים, מתחילים בסדר היום . במשך השבוע התקלחנו  פעם אחד במים ללא מלח ים ,כל זמן האימונים הגוף היה ספוג עם מי מלח (נשארנו בחיים אף אחד לא קבל מחלה ) .חזרה לבסיס , הכנות ליום העצמאות , הפלוגה שלנו צריכה להופיע בתרגלי התעמלות עם רובים , באצטדיון של ירושלים.  חזרות אין סוף בבסיס אחר כך למפגן באצטדיון.
התורנות הסתימה , ראיון עם המפקד , שאל אותי באיזה תפקיד  אני רוצה להיות בצבא, אמרתי לו  נהג משאית, צחק, מה לך ומשאית, אתה חייל מצטיין ,אשלח אותך לקורס מפקדי כיתות של ה נח'ל .
בית דראס         
קבלתי את הגזירה , חלק קטן מאוד מהמחלקה הצטרפו איתי לבסיס הדרכה של הנחל ב באר-טוביה. לאחר חופשה קצרה בבית ,נסעתי לבא-טוביה התייצבתי בסיס, המגורים של החניכים באוהלים, (בתקופה זו נחשב  קורס מ"כ בנחל  לקורס הקשה ביותר בצבא) באמת היה קשה מאוד ,תרגול ריצות ב ואדיות צמודים אחד לשיני עולה אבק בנינן מחנק משתעלים לא ניתן לנשום ,  מסלולי אימונים קשים מאוד טיפוס בחבלים על רשתות, קרב מגע עם מכות על אמת, יצא לי להלחם עם בחור ,לפני המגע לקחתי חופן חול ,זרקתי על פוי (כך לימדו אותנו "להפתיע") אחר כך השכבתי אותו לרצפה ,המדריך הלל את הרעיון. רוב  החיילים בקורס ילדי קיבוצים , אני השתלבתי בניהם , אחד החיילים הגר איתי באוהל קבל מהקיבוץ קופסאות שמורים , פתח הקופסה וכיבד אותי בחתיכת בשר, שאלתי לאחר שאכלתי מעט איזה בשר זה ? אמרו לי בשר עוף מיוצר מקיבוץ ,המשכתי לאכלתי היה טעים מאוד קצת משונה. התברר לי שזה בשר חזיר.(לא אכלתי מעולם בשר לא כשר).
אחזור לרגע ל כבאב שצלח הזמין בבוקר במשרד , צלח תמיד רצה לכבד אותנו ב כבאב הטרף , יונה שמר מאוד על כשרות יותר ממני לא נתן לי לגעת ולאכול מהקבאב, "בשר טרף"  עד היום אני מרגיש שהפסדתי ).
יצאנו לסדרה אימונים בנגב , חום חודש יולי - אוגוסט, (משמעת מים נהוגה בצבא) ממית מים ל24 שעות בזמן האימונים חפשנו מקורות מים במדבר הלוהט ,לפעמים בורות קטנים של מים בתוכם מהלכים רבים לקחנו מים לתוך קופסה, הכובע טמבל שמש למסנן וכך שתינו מים לרוויה  .
בתורנות שלי בשמירת לילה, תמיד ביקשתי מהחניך התורן לשמור בעמדה ליד מיכל המים הנגרר,  השמירה בשעות הקשות ביותר של ליל, מיכל המים ממנו כל בוקר החניכים ממלאים במימיה שלהם. שאני שומר,  ממלא את הבטן ללא הפסקה עם מים עד גמר תורי בשמירה.      
פעם שמרתי בעמדת ההבטחה בראש הגבעה המשקיפה על כל המאהל שלנו, עמדה החשובה מאוד מבחינה ביטחונית ,שוכב עם  המקלע 34 M.G    שרשרת  הדורים בתוכו מוכן לירי, לידי ארגז שרשרות כדורים נוספים.
בשעות לילה מאוחרות מופיע המ"פ קצין קשוח עם קול באס, עצרתי אותו ,סיסמה, התקרב אלי שאל שאלות לבסוף אמר לי אתה רואה הגבעה מהצד השיני כוון המקלע לשם ותתחיל מיד לירות צרורות, כוונתי לחצתי על ה הדג בצרורות ארוכים ללא רחמים גמרתי שרשרת  כדורים (זה היה תענוג  בשבילי לירות במקלע כזה שלא יריתי בו אף פעם ) אמר לי חדל הפסק אש. כל זה היה תרגיל בטיחות להעיר את החניכים ולהיות מוכנים לקרב.    למחרת שאלו החברים נו אך היה לירות בMG34? . האמונים קשים מאוד , בגלל החום הכבד ,הפסקת הצרים משעה 11 בבוקר עד ארבע אחר הצהרים, בחום מתחת לצל של אוהל הסיירים, לאכול מנות קרב בכל תקופת האימונים, תרגלנו לנוע בקבוצות של 5 חניכים התמצאות בשטח ללא מדריכים, כל הקבוצה שלי הלכנו והנה בדוי עם עדר גמלים ,מתחנן וביקש מאיתנו לירות כדור, הרעש יגרש הזאבים הנמצאים בשטח ותוקפים את הגמלים, לאחר הירי שאל אם רוצים חלב 
"נאקה" אמרתי כן רוצה לטעום  ,עם קופסת פח שימורים קבלנו חלב ממש חלב של פרה , חלק פחדו לטעום , אני כן שתיתי , החלב טעים ומעט מלוח. זו פעם הראשונה ואחרונה בחיים שלי שותה חלב של "אנקה".  
 היו לנו מספר תרגילים מאוד קשים, לקראת סיום הקורס ,תרגיל התמצאות,  בחוליות בצפון , הסיעו אותנו  לסביבות העיר עכו,קיבלנו מנות קרב לארבעה ימים ומפות עם מעטפה סגורה בתוכה הוראות למשימות שצריך להגיע אליהם ולהגיש דו"ח.  לכל חוליה מסלול ומסימה אחרת,  התרגיל יסתיים לאחר ארבעה ימים ב "טבכה" על שפת הכינרת . 
הציר של החוליה שלי ללכת עד ואדי לימון להמשך בודי אל- עמוד המגיע עד לכנרת  עם משימות בדרך , המסלול עבר לצדי הואדיות בתוכם זורמים מים צחים וקרים עם ירוק בעיניים ,עצי פרי ,למינם ,גפנים ,תפוחים,אגסים ומשמש לא כמויות משחריות הכול צמח מסביב ,  ללא בעלים.
אכלנו מעט פירות שתינו מים מרעננים אכלנו מנות קרב ו ישנו מתחת לפני השמים. גן עידן שאי אשפר   לשכוח, ארבע ימים ולילות. (מעניין אם היום כך נראים הוואדיות). הגענו לכנרת ,שחינו גנבנו ואכלנו אבטיחים.
שבוע לסיום הקורס, הופיעו קצינים מחייל השריון ביקשו ארבעה מבוגרי הקורס עם ציונים טובים , "אני הייתי בניהם "  לעבור לחייל השריון להצטרף לקורס קציני שריון המתחיל בעוד שלושה ימים. עברנו למחנה חדש של השריון בגלילות. ב הגיענו לבסיס  הדביקו לנו על השרוולים של החולצה שלנו  דרגת סמל ( בתעודת החייל שבכיס כתוב סמל ייצוג) .
כך אחרי שישה חדשים מהגיוס אני כבר מתהלך עם דרגת סמל.   קורס קציני שריון מעניין מאוד, מכונאות רכב ,תותחנות  כל סוגי הנשק נהיגה בחצי זחל ,נוהלי קרב שריון, תרגילים למיניהם , קפיצה מחצי הזחל בנסיעה, באמצע הקורס נודע למפקד הקורס ,שארבעתנו לא עברנו אמון מחלקה במסגרת פלוגתית.    נשלחנו לקורס  מתקדם בחי"ר (קורס סמלים קרביים ) ,בבה"ד שלוש בנתניה, סימנו וחזרנו להמשך קורס קציני שריון  ,הדרגה  סמל (הפכה לקבע) בוגר קורס קציני שריון.
עברנו ארבעתנו חזרה למחנה גלילות, מחנה חדיש ביותר ביתני מגרים עם גגות רעפים בניה חדשה, דשאים ,משרדים וחדר אוכל, הודיעו לנו שאנחנו חופשים עד להודעה חדש,  להיות בכוננות, חופש מוחלט בבית מסתובב במשפחה , לאחר יותר מחודש, קראו לנו יש תקלות בהקמת חטיבת שריון חדשה. נתנו לכל אחד את ילקוט השירות עם צו התייצבות,  כל אחד ליחידה אחרת,  נפרדנו ולא התראינו עד סוף השירות.
 אותי שלחו לגדוד 9 חטיבה 7 של שריון ,  הגדוד שוכן במחנה נתן כ 3 ק'מ דרומית לבאר שבע. בשעות הלילה הגעתי עם "הקיד בק" קבל אותי סמל תורן (היום שכן שלנו בהגנה 5 דירה חמישה חדרים עם גג  ,מכר הדירה לדייר אחר בשנת 2015, היינו שכינים 15 שנה לא חבבתי אותו מדוע תדעו בהמשך).
להיות  בגדוד 9
למחרת אני סמל מחלקה 1 מפקד המחלקה סרן נתיב משה (לאחר מספר שנים הוא היה קצין מבצעים בחטיבה שבע , שאני קצין סרן בתפקיד קצין ניהול  בקורס מפקדי פלוגות היינו בקשר מתמיד ,אחר כך יחד בקורס מפקדי פלוגות , אני השתחררתי מהצבא הוא המשיך בשרות , תקופת מה נפגשתי איתו בחולון גר ברחוב חנקין, בבתים לפני שנהרסו ונבנו בתים חדשים ,שנים לא היה בנינו קשר , שמעתי שהוא אלוף אכ"א , עמוס החליף אותו). 
מפקד הפלוגה רב סרן לפסון משה, רב סמל פלוגתי לוי יעקוב גר בחולון. היה לי סיפוק מרשים בתפקיד, העריכו אותי מאוד המ"מ והמ"פ.         הסמל שקבל אותי בגדוד תפקידו סמל מרפאה גדודי, כאשר הפניתי אלו חיילים מהמחקה שלי ,לא התנהג אליהם כפי שצריך , תמיד היה בינינו ויכוחים ,טיפוס לא נסבל ולא סבלתי אותי.(זה השכן שלי הגנה 5).
הגדוד נדרש לצרף כוח אבטחה כל בוקר לאוטובוס  הנוסע לאילת .דרוש מפקד מ"כ או סמל ,מקלען ורובאי לשבת בספסל האחורי של האוטובוס,  ולהיות ערים ובכוננות (דבר זה התחיל לאחר טבח אנשי האוטובוס שחזר אילת  במעלה עקרבים).ב17/03/1954
הגיע תורי להיות מפקד הלווי עם שני חיילים לאילת, זו פעם הראשונה שאני נסיע לראות העיר אילת הגענו לאילת בשלום וללא בעיות , לנו בבית החייל,  השקם בבוקר בחזנו לבסיס.  בהגיעי לפלוגה מפקד הפלוגה הודיע לי שאני יוצא למבדקי קצינים ,התפלאתי מה אני ולקצונה מספיק לי סמל. לא עזר יצאתי למבדקים, לא שלטתי בספה היה הרבה מה לדברי שלא הבנתי ולא השתתפתי, חזרתי לבסיס , השליש הודיע לי לא עברתי את המבחן ,שמחתי, המשכתי בפלוגה.         יום אחד גשום מהבוקר עד לערב הכול שלוליות ובוץ, עם החשיכה נפתח שער הבסיס והנה חיל התותחנים עם התותחים הנגררים פולשים לבסיס.  גדוד התותחנים יצאו לאימונים דרומה מהבסיס שלנו , הגשמים ושקיעת הרכבים והתותחים שלהם לא אפשרו להם להמשיך באימונים.  המגד שלנו אפשר להם ללון אצלנו בבסיס.   ידעתי ש יונה ושמש משרתים בחיל התותחנים  הסתובבתי בין התותחים והחיילים,  והנה אני רואה את יונה, התחבקנו כולו רטוב אמר לי אפשר ללון אצלך? ברצון לקחתי אותו לביתן המגורים שלי, לא היו מיטות פנויות , הורדנו בגדים נשכבנו שנינו יחד על המיטה שלי, היה קר מאוד כיסינו כל הגוף והראש מתחת לשמיכה.  פתאום נכנסו קציני מהתותחנים לחדר מחפשים מקום לישון,  ראו שנים במיטה אחד, דיברו בניהם (תראה הממזר שלנו כבר תפס לו גם נקבה), צחקנו בשקט והמשכנו לישון. למחרת הגדוד עזב אותנו.
גדוד 9 בתורנות לשמירה בגבול רצועת עזה, כל הפלוגה נשלחנו לגבול הרצועה , כל מחלקה במוצב  אחר, המחקה שלנו התמקמה במוצב "חרבת מעין" בסביבות קיבוץ מפלסים מבנה ערבי בן  2 חדרים וארבה לחמורים, אנחנו באוהלים, שמירה ,תצפיות לעבר הגבול. יום אחד הופיע המ"פ "לפסון", ישבנו במשרד לקבל תדרוך  נוכחים המ"פ  המ"מ ואני בלבד, מפה פתוחה על השולחן , התחיל להסביר, הערב לאחר חצות ,שלושתנו עוברים את גבול לרצועה חוצים את הכפר הסמוך לגבול הולכים צפונה לאורך מסילת הרכבת, אמרו לי במקרה ויצעקו לעברינו או ישאלו מי אנחנו ,אתה סמל נעים תענה  בערבית "בודקים את המסילה", ממשכים לאורך המסילה עד הגיענו לגשר רחב למעבר רכבים ורכבת, פנה לי ולמ'מ אתם תשמרו , אני אכין תרשים, בגמר התרשים נחזור הביתה, במקרה ויגלו אותנו או נתקל ,כול אחד יברח ויחזור הביתה לבדו, מחלפים בגדי הצבא לפני היציאה לבגדים אזרחים , אם נתפס ,נאמר  שאנחנו חברי הקיבוץ רודפים אחרי פרה שברחה מהקיבוץ. בגמר התדריך , כל אחד יכתוב מכתב למשפחה ולהשאיר אצל הפקיד במשרד, אני לא כתבתי דבר.
יצאנו לדרך חצינו את הגבול נכנסו בין הבתים בכפר , נביחות הכלבים תפסו אותנו "דבר מאוד מפחיד ומרגש" התחמקנו מהם עברנו את הנביחות בשלום לאחר ההליכה לאורך המסילה ,הגענו לגשר , ראינו שני זקיפים שומרים בגשר, נכנסו לתעלה בשקט ,המ"פ גמר המשימה חזנו בהליכה  מהירה  מאוד ,הגענו בשלום הביתה.         
מרגע שקבלתי את המחלקה היו לי בעיות עם החיילים כשנודע להם שמספר האישי שלי מתחיל 227 ושלהם 196 אמרו לי אתה טירון בא ללמד אותנו, במשך הזמן הוכחתי ש כן אני יכול ללמד אותם ואז הפכתי למפקד והרגעתי אותם.
מסימה חדשה : עם המחלקה בלי ה מ"מ אני והמחלקה להיות שבועיים  בקיבוץ כסיפים בגבול רצועת עזה להקים לנו אוהל, למסור לקיבוץ מנות הקרב שלנו,   נוכל בחדר האוכל של הקיבוץ, תפקידנו להציב כל ערב שלושה מערבים בגבולות  הקיבוץ , לשמור במקרה הצורך להרוג הגנבים הבאים מהרצועה לגנוב ציוד השקיה ודברים אחרים  מהקיבוץ   (תושבי עזה עניים מאוד והייתה מחלת גניבות לאורך כל הגבול הרצועה).
אחד המארבים הרגיש בתנועת של חולית גנבים ירה עליהם , הערבים ברחו,  בבוקר הלכתי עם  
 המ"כ  לבדוק את מקום האירוע, מרחק ראינו ערבי שוכב בתעלה ומילל, צעקתי אלו בערבית "ארפע אידך" תרים ידיים והרובה מכוון אלו הרים ידיים הגענו אלו היה פצוע בשני הרגלים ומדמם, הרמנו אותו ל קומנד-קאר נסעתי איתו למשטרה בדרך לבאר-שבע , השוטר בא אלי  ולחש לי באוזן למה הבאתה אותו חי?
חטיב 7
חטיבה 7 מורכבת מ שלשה גדודים , גדוד 9 במחנה נתן ,גדוד 79 במחנה חצור, וגדוד 82 טנקים שירמן.
גדוד 82 יש מחנה קבע באמצע הדרך בכביש המחבר בין כביש החוף לכביש מחנה ג'וליס. 
 בכל שנה מתחלפים במחנות גדוד 9 עם 79 ,  הגעתי לגדוד 9 במחנה נתן ,לאחר מספר חדשים הודיעו על החלוף המחנות עם גדוד 79 , הייתה  שמחה גדולה לגדוד 9 ולגדוד 79 ההפך, במחנה חצור יש הרבה עצים ,יש כבישי אספלט , אין אבק , המגורים בביתנם , יש אפשרות לשחות ב בריכה של חייל - אויר, העיקר קרוב למרכז  לתל-אביב ,   ארזנו לעבור למחנה חצור .
קבלתי מנוי לרס"פ של הפולה, היה לי משרד , הולך מדי פעם למשרד הראשי לקבל דואר ולקבלת הורות.
פקידה במשרד הראשי שמה עלי עין , אמרה לי אני אביא לך את הדואר למשרד ולא תצטרך לבוא לכאן, כל יום באה עם הדואר, לפעמים בלי דואר לראות אתי ולברבר ישבה במשרד אצלי חכתה לתגובה חיובית ממני, לא מצאה חן בעיני, נמוכה , מצח רחב , שמנמונת.   לא נורא אפשר בניתים להעביר זמן איתה. 
יום אחד הזמינה אותי לביתה , הבית מול תיאטרון הבימה קרוב להיכל התרבות בתל-אביב ,בית של עשירים,  ישבנו במרפסת עם ההורים שלה השקפנו על רחבת הבימה, הכרה עם ההורים ,משפחה אשכנזית כמובן, כוס קפה עם עוגה, לאחר השתייה עזבנו אותם הלכנו להסתובב בעיר, החזרתי אותה לביתה , הלכה הביתה.   אחרי תקופה קצרה ראתה שלא יוצא ממני דבר , הפסיקה להגיע למשרד. התחברה עם אחד ממפקדי הכיתה עיראקי "עזר אליאס" סיפר לי ששכב איתה , כל ערב בילה איתה , אמרה לו שרס"פ שלך פליגמאט, קבלתי את ההערה.  
באחד התמרונים הגדולים שנערכו בצבא (מחלקים כוחות כוח כחול , כוח ירוק , סגירת כבישים  ממש כמו מלחמה) ,בתמרון הצטרפה אלינו מחלקת טנקים שירמן מגדוד 82  , בהפסקת האש בערב לקראת המחר, הגדוד שלנו מחלק מים  לפלוגות ,רב -סמל לוי יעקוב  אחראי לחלוקת המים שקבל אותו  ב מזוודות מים מיוחדות.  מפקד מחלקת הטנקים דרש מיעקב מים עבור הרדיאטורים של הטנקים ,קבלו כמובן, ראנו שלהם יש מים בשפע לשימוש הפרטי .   בסוף התרגיל גילו ליעקב ,שטנק ה שירמן אין לו רדיאטור ,ישלו מנוע של אווירון מתקרר  עם אויר. בתמרונים אחר כך יעקב היה כבר מנוסה.          
זימן קורס  קצינים.
 השליש של הגדוד הודיע לי שאני יוצא מחר לבה"ד 1 בפרדס חנה לקורס קצינים, אמרתי לו אבל נכשלתי בבדיקות ,  אל תדאג סמוך על המגד.
עם "הקיד בג" ותיק השירות ביד עליתי על האוטובוס בבאר שבע עד תל-אביב ולפרדס חנה,(בשוברי נסיעה שקבלתי)מגיע לבה"ד רישום ,חלוקה  למחלקות ,נכנסו כל ששה חניכים לאוהל, האוהל מרוצף שש מיטות כוננית לרובים. חיים לא קלים, משמעת ברזל , הליכה בצעדה בשלשות ובשירה , אם השירה לא מרעישה עושים עוד סיבוב (רונדל) עם המסטינג ביד כך בשלושת בארוחות. מסדרים ,ליבוש נאה ומצוחצח , גילוח יומי, נעלים מבריקות ,כל בוקר ביקור המפקד באוהל ,סדור מיטה , הכול מכופל יפה ,ניקוי האוהל וסביבו  והרצפה מבריקה.
ותמיד למפקד יש  הערה, (החלטנו חניכי האוהל ,כל יום להשאיר חתיכת פלנלית באיזה פינה או דבר מה בולט לעין ואז המפקד לא צריך להתאמץ לחפש לנו הערה). הצלחנו הביקור נהיה קצר מאוד.  לפי הפקודות חייב להיות בפאוץ' של החגור חמישים כדורים לא פחות ולא יותר. פעם המפקד ערך אצלי ספירה  והינה יש לי חמישים ואחד כדורים ,  זו עבירה חמורה לחניך לקצונה לעתיד, זומנתי למשרד , ליד המשרד כמעט שעה עד שהועיל המפקד להזמין אותי (בהמתנו חשבתי על סיבה שתספק אותו) כך אמרתי לו אני חניך לומד להיות קצין, הלכתי בבסיס  ראיתי כדור מתגלגל על הקרקע  , האם להעלם מהכדור או ארים אותו? כמועמד לקצין ברור שהרמתי את הכדור, ה נשקיה הייתה סגורה, מחר התכוננתי  למסור הכדור לנשק. חשב המפקד הניע הראש ימין ושמואל , אמר הכדור מחר בנשקיה ,אתה חופשי, התיק נסגר בשלום. 
לעתים קרובות יוצאים לאימוני שטח , בחושות "בת שלמה" בצפון, שם היו שדות אימוני וירי  ,כמו כן למוד טופוגרפיה ו התמצאות בשטח, אוכלים בשטח מנות קרב ,המטבח של הבסיס מוסיף למנות הקרב דברים יבשים, קווקר, אבקת חלב ,סוכר ולחם.    הצעתי לכיתה שלי בכל בוקר אכין להם דייסת קווקר עם אבקת חלב וסוכר.  אהבו מאוד את הדייסה ועודדו אותי להמשיך.  המדריך שמגיע בבוקר לכיתה ,אחרי שמברך בוקר טוב שואל מה עם הדייסה?            
באימוני התמצאות בשטח עם מפה ביום ובלילה התרגול מתבצע בחוליות  של שלושה,או ארבעה ,כולם רצו להיות בחוליה שלי , ובעיקר ב לילות. ביקשו להיות  עם "הבדוי". (מספרים ש הבדוי מתמצאים טוב בשטח) לכן הדביקו לי בדווי . 
סיום קורס קצינים.
סוף ,סוף קורס הקצינים חייב להסתיים ,מסדר סיום ,החניכים מציגים מפגן לאורחים , מעבר מכשולים כולל מעבר בין להבות אש ,( אני השתתפתי במפגן), מסיבת סיום עם כיבוד והזמנת הורים. דרגת סגן משנה על הכתפיים סיכת המ"מ תלויה בצורן החולצה, תיק השירות ביד , הקיד בק על הגב , קדימה חזרה לגדוד 9 באוטו בוס.   זה מאוד מרגש להיות קצין, הלכתי בגאווה , הבליט את הדרגות זה גורם הנאה. חזרתי לפלוגה ואני מפקד מחלקה בפלוגה של רב סרן לפסון .
 קבלת טירונים חדשים, הגדוד עובר ל מחנה ג'וליס ( קרוב יותר למגדל אשקלון), אני מפקד מחלקה 1 מ"פ רס"ן חיים דין (נפטר אוקטובר 2023)"החליף את ליבסון",ישיבות לפני ואחרי אימונים, מפקדי המחלקות מופיעים לישיבות עם פיקס עב קרס תופס חצי שולחן , אני מופיע  עם פנקס יומן שנה קטן שאפשר להכניס בקלות לכיס החולצה.   המ"פ שואל אותי ברוגז, מדוע אתה מופיע עם הפנקס הקטן הזה? אמרתי לו תשאל בבקשה את מפקדי המחלקות היושבים פה, לאחר סיום הישיבה הכול רשום בספר שלהם היכן יהיה הספר היפה שלהם ?   בטוח בארון בחדר עם כל הסיכום של הישיבה, ואצלי תראה הפנקס הקטן הזה רשום בו הכול נכנס לכיסי והולך איתי צמוד לכל מקום ביום ובלילה . שתק ( לאחר שחיים דין היה מפקד חטיבה נפגשנו בכנס קצינים בהיכל התרבות, הייתי כבר בדרגת סרן, הוא הוציא פנקס קטן מכיס החולצה שלו ואמר לי תראה זה צמוד איתי), צחקנו.
עוד אנחנו בג'וליס מאמנים טירונים עולים ,לא ידעו עברית ,רובם מצפון אפריקה. כל שבוע  בורחים מספר חיילים מהבסיס. המ"פ כינס את מפקדי המחלקות להתייעץ ,כל אחד אמר דברו , והצעה שלי הייתה -צריך לקחת את הפלוגה , לרדת רחוק ,רחוק בנגב , שלא תהיה תחבורה ,לא תהיה להם כל אפשרות לאן לברוח , אני חושב שזה יפטור לנו את בעיית הבריחה. כאן בג'וליס רואים את האוטובוסים חולפים בכביש ליד הגדר, האוטובוס קורא להם הביתה. הישיבה הסתימה ללא החלטה . לאחר שבוע קבלנו הוראה להכין את הפלוגה ,יורדים לעין חצוב באמצע הדרך לאילת. (אז הייתה דרך אחת לאילת ,דרך מעלה עקרבים). על משאיות עלינו ובדרך לאילת רוב הדרך לא סלולה , הגענו בשעה טובה עם המשאיות עמוסות בחיילים והציוד למחנה עין חוצוב.    מחנה צבאי קטן עם שק"ם ותחנת אוטובוס  להפסה וחנית ביניים בדרך לאילת. הקמנו אוהלים בתוך המחנה , רוב הטירונים לא מרוצים אבל אין להם ברירה   (למזלי, לא ידעו שזו הצעה שלי). המ"פ הסביר את תכנית האימונים. שבוע אחד בתוך הבסיס, שיני סדרה מחוץ לבסיס מתאמנים בשטח ,בין הגבעות,ישנים באוהלי סיירים ,אוכלים מנות קרב. וכך התבצעה התכנית במשך שלושה חדשים. פעם בשבועיים  הקצינים יצאו לחופשת שבת  ולפעמים יוצאים  חלק ממפקדי הכיתות.
התוכניות שלי 
בשבוע מחוץ לבסיס בשטח, שולח הכיתות לאימונה שדה לאחר תדרוך מפקדים , מבקר בניהם באימונים. וכל יום בשעת בהפסקת הצהרים אני מזמין את עצמי לאחת הכיתות , מלמד אותם איך להכין ארוחה חמה ממנות הקרב, אסרתי עליהם לאכול מנות קרב ללא בישול , (נתתי הוראה לפני יצאה לשטח כל כיתה יהיה  לה פח גדול ריק של מלפפונים חמוצים) השיעור להכנת הארוחה: חותכים את פח משארים דופן של 5 ס'מ עם התחתית יראה כמו מחבת.   מהדופן משארים פס של 5 ס'מ ישמש לידית "הצגתי עם הסבר"  תשמש ידית. יהיה לנו מחבת עמוק, לוקחים קופסאות בשר לוף חותכים הפתחים משני הצדדים, דוחפים הבשר כ ס"מ החוצה, חותכים עם הכידון חתיכה , דוחפים ועוד חתיכה כך עד סוף הקופסה . את השומן שמים במחבת (שייצרנו) . מבעירים אש מהקוצים היבשים שבשטח ,מתגנים את הלוף סמים במסטינג, לוקחים אח פחית האפונה עם השעועים מוסיפים חתוכות קוביות לוף שנותרו לנו  מערבבים מחממים , בתאבון. 
בשבוע שבסיס עורכים מטווח ירי ברובים, כל מחלקה לחוד, למחלקה שלי מודיע למפקדי הכיתות , החיילים יופיעו למטווח עם שני זוגות הגרביים הנותרים שלהם , נקיים לאחר כיבס, להביא  כלי התפירה ומברשת צחצוח נעלים.    במטווח,  כיתה אחת עם המ"כ וסמל המחלקה בביצוע ירי ,כיתה שנייה מקבלת הסבר והכנה למטווח כיתה שלישית לומדת ביחד איתי איך מתקנים חורים בגרביים , אני מסביר , להכניס את המברשת לתוך הגרב שהחור מופנה לצד החלק של המפרשת, משחילים חוט במחט ,תפירה כמו רשת צפוף ,להראות לי בכל שלב,  החיילים נראו מרוצים כמו ילד טובים , בא אלי חייל נראה כמו ילד ,תראה המפקד סיימתי, איך העבודה שלי האם זה טוב?, אמרתי לו כל הכבוד אחתן אותך עם הבת שלי. (אז לא ידעתי שלא יהיה לי בת.).
ערכתי מסדר אחר הצהרים למחלקה, לפי ארחת הערב אני עומד עם הפנים למחלקה , מאחורי גבי צריף, מגורי סגל הפלוגה בנוי מקרשים מכוסים מכל הכוונים עם מחצלות קש  , צריף מאוורר עם מיטות בפנים.  אני מדבר  למחלקה והם לא מקשיבים זזים ימינה ושמאלה, צעקתי עליהם מה קורה לכם? 
אחד החיילים אמר  המפקד הסתכל אחריך, הסתכלתי הצריף עולה באש , פקדתי- רוצו להביא מים  ,עד שזזו הצריף בער ולא נשאר דבר ממנו , לרב-סמל היה לו מתחת למזרון שטרות של כסף ,הוא עמד איתנו  לראות איך השטרות עפים בלהבות ונשרפות. (איך אפשר לשכוח מקרים אלו)
יום אחד חסרים שני חיילים בפלוגה, מסדר , ספירה נוספת , חסרים שני חיילים,המ"פ שלח את הרב-סמל עם רכב לחפש בדרך המובילה לבאר שבע, מצא אותם עולים ברגל את מעלה עקרבים.
מפקדת הגדוד שלחה לנו לערב בידור את להקת הנח"ל. (יוסי בנאי ,אורי זוהר,אריק אינשטין ועוד), בדרו אותנו עד חצות, בחצות הזמנו אותם לארוחת ערב מיוחדת.לאחר הארוחה שלחנו אותם הביתה.
בשבת שאני נשאר בבסיס ,מתאספים כל המפקדים הנשארים במחנה.   ביום ששי בערב בניהול  הרב-סמל לוי יעקב (נפטר בחולון בשנת 2015)  הוא היחידי בנינו משרת בצבא קבע ( קשוח מאוד בתפקיד,אבל חברותי יוצא מהכלל , 
קונה לנו מכספו מאכלים מהשק"ם משקאות חריפים בקבוק ברנדי "מדצינאל" סוג שנמכר בשק"ם) בנוסף מחממים את יין הקידוש של השבת שותים נהיים מסטולים - ערב שמח. 
   
הסיום עם עין חוצוב.  "חצבה היום"
אחרי שלושה חדשים נפרדים מעין חצוב , חוזרים לג'וליס , סיום מחזור הטירונות ,פיזור החיילים , חופשה קצרה למפקדים ומתחילים סיפור חדש : קליטת טירונים בפלוגה ג' מפקד פלוגה חדש בבסיס , עם זקן מטופח . הוצאתי לו כינוי "פנפילוב" הטירונים רובם בוגרי שמינית , הרוב ילידי הארץ ,קבלנו אותם , זה לא קל לעבוד איתם ,במשך האימונים הקשים ,שניים איבדו את עצמם בירייה .
שלושת מפקדי המחלקות בפלוגה – יפרח יהונתן , מרוקאי אומר שהוא מדרום צרפת ,שוויצר כל מילה שנייה בפרונסס (צופתית). שמואל רוזנברגר , רומני , נחמד ,שקט. השליש אני לבטח מכירים אותו. שלשה קצינים לדוגמה ,חברים מסתדרים בנינו , סיפורים, בדיחות, הייתה לי איתם תקופה מאוד יפה שלא תשכח.
מיום שהגעתי לגדוד תשע , שירתה בגדוד רק חיילת אחת , פקידה ראשית לא משהוא ,לא ראו אותה, קבורה במשרד.      בשנת 1954 התחילו לשלוח לחייל השריון  כמות גדולה של חיילות לגדודים, אחת מהם "רות רוזנברג"  מכירים אותה ?.
ה פלוגה יצאה ל סידרת אימן הפרט בסביבות אשקלון, ערב אחד ישבתי באוהל הסיירים שלי ,מופיע ספק המזון , המפקד סגן נעים קבלנו לגדוד חיילת חדשות,  ג'נג'ת פקידה באפסנאות , ראתה אותך הולך בבסיס אמר לי שהיא מיתה להכיר אותך, הבטחתי לה שאני אסדר לה ש הערב אני אראה אותך בשטח, הנה מכתב נתנה לי למסור לך. התחלתי לקרוא לא הבנתי מה הולך פו.  לא עניתי, למחראת בערב עוד מכתב, אמר לי תענה לה כבר. האמת לא ידעתי מה לכתוב , זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני נאלץ לכתוב מכתבים בעברית, כתבתי מכתב קצר אני לא זוכר את התוכן בכלל, 
(לאחר החתונה שאלתי אותה איך היו המכתבים ש שלחתי לך, אמרה , הכתיב יפה ,התוכן בסדר, נהניתי לקבל ממך מכתבים.)  
האימון נמשך עשרה ימים , כמו שעון כל יום מכתב ביחד עם אספקת המזון.    חזרנו לבסיס , התחלנו להיפגש ללא הפרעות , בחדר המגורים שלי , במגורי הבנות , בעיקר בערבים, היה לי מספיק זמן.  לאחר שחיילי הפלוגה שופצו לקורסים,  קבלתי מנוי קצין המבצעים של הגדוד 9."תפקיד נכבד מאוד צמוד למפקד הגדוד" בגדוד התרבו החיילות מעל לחמש עשר, אמרו חיילות בגדוד זה ירים המוראל של החיילים . לבסוף הרים המוראל של הקצינים – (יפרח יונתן "נפטר בשנת 2000" התחתן עם השלמת של הגדוד "מרי" לאחר חברות קצרה כניס אותה להריון , הצבא שחרר אותה  והתחתנו)  (שמואל  התחתן עם פקידה מ משרד הגדוד), (אני התחתנתי עם פקידת האפסנאות "רותי" ), (רב-סמל קשר גדודי חבר וידיד (לוי לנברג "נפטר בסרטו 1990), התחתן עם פקידת פלוגת המילואים של הגדוד "שאולית"). כל הקבוצה הזאת היינו תוקפה ארוכה ידידים ביקרנו אחד את השיני בביתם וגם היכרות עם המשפחות שלהם.
אחד מ מפקדי הכיתה במחלקה שלי (פריינטה) התחבר עם חיילת "חווה" מקיבוץ שפיים , בילינו זמן רב יחד, יום אחד חוה הזמינה אותנו לבקר ב קיבוץ שפיין, ליום כיף בקיבוץ , קפצנו על הרעיון , יצאנו לכביש לנסוע  בטרמפים.  בשעות הליל הגענו לקיבוץ (הכיף ברח לנו) טיול קצר מאוד בקיבוץ ,ארוחה ערב מאוד קלה , התאכזבנו , לבסוף "חוה" דאגה שנלך לשון (שני הזוגות בחדר אחד כל זוג במיטה זוגית) כיף לישון ביחד הקלה לאכזבתנו .
חוה בחורה חיננית יפה עיניים כחולות, מאוד חביבה אותי ואת רותי ,אנחנו אהבנו אותה מאוד ,לפעמים  ליטופה קל לקמב"ץ ,קנאה ב רותי , תפקידה היה קשרית בזחל המגד ,שיצאנו לתרגילים בשטח בין הגבעות , תמיד בקשה ממני בוא לשמור אני רוצה לעשות פיפי.(הרבה שנים אחרי, ל עופר היה חבר מקיבוץ שפיים, בקשתי ממנו ידע על חוה . תשובתו  "עזבה את הקיבוץ".

בארוחת הצהרים בחדר אוכל הקצינים (החדר רחוק מחדר אוכל חיילים)הודיעו לנו לא לאכול מרק—הסיפור, אחד החיילים בקש מהחייל המוזג מרק למסטינג ,  תן לי את חתיכת הבשר שבסיר המרק עם המצקת מוציא חתיכת הבשר הגדולה של חודה עם ארבע רגליים.     מהומה בכל הגדוד.         
בחדר אוכל הקצינים לארוחת הבוקר אהבתי מאוד לאכול גבינת מריחה 5% תנובה,  לערבב עם ריבת רסק תפוחים שמגישים בחדר האוכל ואכול בהנאה, הקצינים השקנאזים והסמלים עומדים לידי וצוחקים איזה מין אוכל עיראקי אתה מכין? עניתי להם לאחר שתטעמו את האוכל העיראקי הזה "נדבר", ניסו טעמו ,בימים אחר זה,  אם לא הקדמתה לארוחת הבוקר לא מצאתה גבינה ולא ריבה , כולם אכלו התערובת העיראקית .
תפריט ארוחת הצהרים בגדוד קבועה,   ביום חמישי דג פילה מטוגן עם פירה תפוח אדמה ומיונז, רובם בכו ביום הזה , ולי הייתה ארוחה המועדפת מכל הארוחה . (לאחר הבמיה שקבלי מאימא , אכלתי כל אוכל שהוגש לי בצלחת במיוחד בצבא).
קמב"ץ גדוד 9     
מפקד הגדוד "סא"ל אורי רוזנבלום" גר במושב "באר –טוביה" קרוב למחנה ג'וליס, הסתדרתי מאוד יפה ביחד גם עם הסמג"ד,  ערכנו תרגילים בשטח,  רושם התרגילים מכין להדפסה ,  מביא את רותי למשרד בערבים להדפיס את התרגילים.   בגדוד ידעו שאנחנו זוג (הג'נ ג'ית ) עם הקמבץ.     נשארתי בבסיס כל עוד רותי לא קבלה חופשה הביתה.   הקצינים ידעו שאני לא מרבה לנסוע מחוץ לבסיס, כל מ"פ  שמקבל תורנות  "מפקד תורן גדודי" מתקשר אלי ומבקש שאחליף אותו בתורנות, תמיד התשובה חיובית עשיתי את זה  ברצון כמעט כל ערב קבוע מפקד תורן.
בישיבה השבועית המגד וסגנו עם מפקדי הפלוגות, שליש, קמב"ץ וקצין אפסנאות. בדרך כלל יש בעיות עם קצין האפסנאות , יש הרבה טענות באפסנאות, המגד צועק עלו הגיע הזמן שיהיה סדר במשרד שלך, קצין האפסנאות עונה ואומר ללא בושה, הפקידה הג'נ גית במשרד במקום לטפל בעבודת משרד האפסנאות  מטפלת בקמב"ץ.
לפני יציאה לשטח כרגיל בשנת 54-55 הצבא גייס רכבים אזרחיים, נפל בחלקו של המגד קבל  סטיישן וילס כמעט חדש.
יום אחד עלינו על ה "וילס" מג"ד,סמג"ד והקמב"ץ התחיל לנוע בכביש המרכזי של המחנה כ100 מטר לפננו מטילת  הג'נ-ג'ית בצד הכביש, אז המגד אמר לסמג"ד ולי תראו אותה, אם היא תתלבש בבגדים אזרחיים בטח תראה יפה יותר.
רב-סמל לוי יעקב מונה לרס"ר הגדוד, הוא ואני היינו ידידים הרבה זמן ביחד שהגעתי לגדוד קראתי לו המפקד, אחרי קורס הקצינים קרא לי המפקד, בקרתי אצלו בבית בחולון מספר פעמים , הבית ברחוב ארלזרוב מול פינת רחוב בילו, פעם רותי הלכה בבסיס עם שער פרוע "עבירה על הפקודות", רשם לה תלונה ,נשלחה למשפט בחטיבה, השופטת גזרה לה ריתוק למחנה, רותי אמרה לי זה חבר שלך ?( אחרי החתונה רותי ואני נפגשים איתו עם אשתו בחולון, רותי מזקירה לו את התלונה ,עד היום  לא סולחת לו למרות  שהלך לעולמו.
רותי לא קבלה חופשה כמובן העונש כלל אותי יח איתה, ביום ששי אחר הצהרים התקשר אלי חבר קצין ("סגן שמש" עיראקי בחור שחרחר נחמד עם שפם של "סדאם חוסין", רותי הזמינה אותו לחתונה שלנו וחייבה אותו להגיע, באחד התמונות בחתונה הצטלמה איתו)...  
 הציע לי, שהוא עם עוד קצין ואני עם רותי נצטרף אליהם.    נצא בערב שבת  ל פיקניק בחוף אשקלון ובשבת בבוקר נשחה בים, הודעתי לרותי,  הרעיון היה נחמד, הגענו לחוף אשקלון הקמנו שני אוהלי סיירים התחלנו לבשל על האש אכלנו הלכנו לישון מאוחר, השכמנו רותי ואני יצאנו מהאוהל  ראינו ששני הקצינים עם מבט משונה, שאלנו , אמרו לאחר שהלכתם לישון האזנו לרדיו נאמר שנתפסו שני מחבלים בסביבה , החלטנו להישאר ערים ולשמור עד שתתעוררו נארוז ונחזור לבסיס. כך הייה.
  
בר מצווה לסמי
אני קצין בצבא קבע חדש, אימא וסמי גרים ברחוב שמרליג בת"א בקתי בבית לעטים רחוקות , אימא החליטה לערוך לסמי בר מצווה, הזמינה אולם ברחוב יפו-ת'א דאגה לכל הדרוש וכמובן לממון האירוע, 
ממי אם לא מ "נעים" לא שאלתי שאילות ,רשמתי המחאה מעל ל 1000 לירות ומסרתי לה (המשכורת מהצבא מועברת לבנק, כך היה לי פנקס שקים של בנק הפועלים).
הרבה מוזמנים אחים ואחיות וגם אני , היה שמח כולם נהנו.  


שנינו חברים לפני החתונה.
התהדק הקשר בנינו מאוד, בקרתי אצל ההורים שלה ברחוב לאון בלום 10 בחולון,נפגשתי עם ההורים ויותר מאוחר עם הדודה "שולמית"(פולניה אפה מוראם עד השמים, חושבת שיש לה דם כחול). השם שלי נעים זה שם ספרדי מובהק , לא יכול להתמזג עם המשפחה והקרובים של רותי.  רותי התחננה בפני לשנות את השם, שם שנבחר "אורי" הלכתי למשרד הפנים כתבתי בקשה שנוי שם ,הפקיד אמר לי ,לא ניתן לשנות שם עברי בשם עברי, אמתי לו "נעים" זה לא שם , זה תואר לאדם "נעים הליכות וכו' " לאחר שכנוע השם שונה ל אורי בתאריך 29/10/56, עותקן השם גם בצבא. והעיקר והחשוב שהפולנים מרוצים, בחופשות הקצרות מהצבא בילינו בתל-אביב , ישבנו בגו העצמאות דברנו, ספרנו ספורים ו..... בטיולים ב תל_אביב  לא הרבינו לבקר במסעדות (חוסר תקציב), הלכנו לוועד למען החייל בכיכר דיזנגוף . כמובן לבתי הקולנוע .  הבאתי את רותי להכרה עם אימא שלי ברחוב שמרלינג בתל-אביב, את רוחמה ויחזקאל מאוחר יותר ,במשך הזמן הכירה את כל המשפחה. עוד לפני החברות  העמוקה , אימא של רותי בקשה שנסע "רותי ואני" לטיול לקיבוץ דפנה בצפון , לידידתה,  בתלבושת צבאית ו בעזרת  טרמפים מהבוקר, בערב הצלחנו להגיע לחברה (היא ידעה מראש שנגיע ומה תפקידה בביקור שלנו ), קבלה אותנו יפה מאוד כבדה אותנו בארוחות ערב ובארות בוקר, סדרה לנו חדר נפרד ללינה לבדינו.  בעלה מיד שהגענו לפני החושך לקח אותנו לסיור בקיבוץ  ל מעינות והנחלים  היה טיול מהנה . בבוקר לאחר ארוחת
 הבוקר יצאנו חזרה לדרך כמובן בטרמפים, ובדרך באחד מתחנות הטרמפים נפגשנו עם סמל מהגדוד שאל, לא האזנתם לגלי צה"ל הבוקר?  הודיעו "על קמבץ גדוד 9 לחזור ליחידה בהקדם". במהירות התייצבתי בגדוד. (בתקופה זו מצבי כן בתדירות גבוהה מאוד.)
לאחר כול הריצות והנסיעה לצפון הארץ לקיבוץ דפנה  נודע לי שאימא של רותי רצתה חוות דעת מהחברה הכי קרובה והטובה שלה.   אם הספרדי הזה מתאים ויכול להשתלב עם משפותינו הפולניה? .  
בתקופת הבליים בלילה לאחר גמר סרט ב קלנוע בתל-אביב נסענו בקו 5 חבוקים לא הסתכלנו לסביבה רק אחד ברעהו.   אחר כך נודע לנו מרוחמה שהיא ויחזקאל  נסעו יחד איתנו בקו 5 ממש נגענו אחד בשיני. (זה קורה ,שכורי אהבה.)
בהגיעי לביתה של רותי  בערב הכיבוד החוזר (פרוסות לחם שחור מרוח ב שמלץ "שומן אווז" עליו  דג לקרדה מעושן) כריך טעים מאוד.
אני ממש לא זוכר ולא יודע כיצד הגענו לשלב שמדברים על חתנה ממי הייתה ההעזה או ההצעה ואיך הגענו לזה שהחלטנו שבתחילת חודש אוקטובר 1956 תיערך החתונה.
לפני ה יצאתי לחופשת חתונה ,הועברתי מגדוד 9 להיות קמבץ בגדוד 52 (גדוד 52 היה גדוד חיל רגלים, לפני המלחמה הצבא החליט להפוך אותו לגדוד שריון עם חצאי זחלים.) הגעתי כקמבץ שריון להחליף את קמבץ חיל רגלי (יאנוש בן-גל, במשך השרות שלו הגיע לדרגת אלוף , נפטר בשנות ה2000 )שעבר לגדוד טנקים. היינו בחפיפה כשבועיים, רותי התקשרה אלי מהגדוד כמעט כל יום, מקשת את הקמבץ ,הפקידה במשרד קוראת הקמבץ רותי על הקו. (ליאנוש הקמב"צ חברה חיילת שמה "רותי" אחר המלחמה התחתן איתה ,לאחר זמן מה התגרש ממנה) שנינו מרימים את הטלפון. (זה קרא מספר פעמים  "הקמבץ רותי על הקו"). 
שבועיים לפני החתונה  עזבנו "רותי ואני" התפקידים ויצאנו לחופשת חתונה. מצב המדיני חמור ובעיות עם המצרים הוחלט על "מצב הכן" , והכנה למלחמת "קדש" גיוס מילואים.   תפקיד מוגדר לא היה לי בגדוד מכליף לתפקיד קמב"ץ יש,  בהגיעי לגדוד המגד נתן לי תפקיד זמני והורה לי , קח את ה 12 חצאי- זחלים  סע איתם למחנה נתן במהירות והעיקר בזהירות , היום לפני המלחמה כלים אלו נחוצים לנו מאוד. בדרך נעצרתי על ידי מפקד החטיבה ,שאל אותו לאן ? סיפרתי אמר בהצלחה , הגעתי בשלום למחנה נתן,מסרתי למי שצריך את כל הזחלים.   נאמר לי לך למגורי הקצינים תתארגן ותהיה בכוננות.  נשארתי במחנה נתן כאחראי עד לסיום המלחמה כשבוע ימים.   
, לא הייתה תעסוקה לרשותי היה טנדר ללא נהג,  לי אין רישיון נהיגה אזרחי (רק רישיון לחצי-זחל צבאי) אבל נהגתי בטנדר , חשבתי אם יראו קצין סגן נוהג לא יעלה על הדעת שלשוטר שאין לי רישיון, הטנדר לא היה במצב תקין לאחר נסיעות רבות מ מחנה נתן לבאר-שבע ובחזרה,  המנוע של הטנדר יצא מכלל שימוש. בעוד שהטנדר במצב תקין .  
רותי ספרה לי מאוחר יותר כשנפגשנו. ( הגיעה לגדוד , קצין האפסנאות הורה לה ללבוש מדי צה"ל ולשכוח מהחתונה עד גמר המלחמה). 
בהיותי ב"מחנה נתן" הופיע חיילת יפה מאוד, אמרה לי חייבת להגיע לאפסנאות של הגדוד אמרתי לה שהיא נשארת כאן במחנה עד שתהיה הסעה לגדוד ב"ביר-תאיים" , נשארה איתי יומיים, עשינו חיים, נזהרתי ידעתי שהיא תגיע לרותי.  בערב נסענו יחד בטנדר לאכול בבאר שבע , היא ממש נדבקה אלי
אמרתי לעצמי "דיר באלק " (תזהר).  היא יפה ונחמד מספיק לראות.(אל תאמינו אני רק מנחם את עצמי) ההסעה הגיעה נפרדנו בצער עמוק, יותר לא ראיתי אותה . לאחר שנפשתי עם רותי בגמר המלחמה  (כך ספרה)הגיעה חיילת יפה מאוד ,להיות חובשת, בערב ישבה וספרה לני יומיים בליתי בבאר-שבע עשתי חיים עם קצין סגן נחמד שהיה במחנה נתן, אני נכנסתי ללחץ והתחלתי לחקור מה שמו ? התשובה "נעים". כך הסתיים  הסיפור  הכול עבר בשלום...
לאחר סים המלחמה עברתי לגדוד באל-עריש. מפקד הגדוד אמר לי אחר החתונה אני רוצה שתחזור לגדוד תתמנה  וסגן מפקד פלוגת טנקים ויהיה לך אפשרות ועתיד טוב להתקדמות בצבא .
באמצע  חודש נובמבר יצאנו לחופשה , הוחלט ביחד החתונה תתקיים ביום חמישי 06/12/1956  
הזמנתי אולם "לורנס" של הועד למען החייל ברחוב אילת פינת רחוב שלוש .אולם מיוחד בזמנו בעל שני קומות ,קומה תחתונה קבלה וחופה מאוחר יותר ריקודים ,חצר ,קומה עליונה שולחנות ערוכים לאוכל מיד לאחר החופה . מוזמנים היו יותר מ350 מוזמנים. 
 עם המשפחה גרנו ברחוב שמרלינג (אימה שכרה את הבית הזה לאחר שעזבה את לוד)נמצא 500 מטר מהאולם, ביום החתונה הלכתי לאולם ברגל.
שלושה שבועות חכו לגשמים , בבוקר יום חמישי זה יום אחרון להדלקת ניר חנוכה ,גשם זלעפות עם מיעט הפסקות, קבלת פנים לחתונתנו. 
לפי נוהג האשכנז אסור לחתן לראות הכלה לפני החופה נפגשים רק מתחת לחופה.   ישבתי באלם הכניס על כורסת יחיד כמו פסל לבוש במדי צה"ל מדי חורפיים (בצה"ל נהוג שני סוגי מדים, קיצי וחורי)עם חולצה עניבה ובדל דריס מצמר עם כתפיות ומעליהם דרגת סגן וכובע שחור.  
עוד מנהג אצלמם, גרם למבוכה במשפחה שלי במיוחד עם אימא, הנוהג, האימהות של חתן והכלה צריכות להסתובב סביב הזוג שבע פעמים זה מסמל (לקשור הכלה עם החתן).
 אצל הספרדים אסור לא מעיזים ולא מקובל שאדם אחד יסתובב סביב אחר ,זה כמו לעסות כפרות. לסובב  מעל לראש את תרנגולת בערב יום הכפורים. אימא "עוד עם האמונות הטפילות) כעסה מאוד ולא הסכימה בשום פנים ואופן שתהיה כפרה עבורי.      כתון אחותי לא מאמינה בכל השתיות האלה ,ולא ליצור משבר ומבוכה לפני החתונה , הסכימה להסתובב עם האימא של רותי ורותי. בסיום החתונה ועם כל המתנות עלינו על הרכב של יוסקה בן הדוד(אח של ששון) ונסענו לדירה של רותי ושלי (דירה , צמודה לבית ההורים של רותי ,בת חדר אחד גדול  , מטבח ושירותים הכול מרוהט יפה  לדוגמה הוכן לפני החתונה) הורדנו את כל המתנות שקבלנו , מתנות מגעילות כמו צעצועים לילד בן שנתיים, אפשרהייה לחיות בלעדיהם , מלא בחנכיות (לא לשכוח זה אחרי ערב נר אחרון של חנוכה, כנראה המוזמנים שחכו) מכל הסוגים והצבעים להדליק בהם ניר אחרון של חנוכה שחלף. שאר המתנות החלפנו אותם בחנות בקרבותינו.החפלה נגמרה בשעה טובה....
גרנו בדירה הזו עד סוף שנת 1958 ,רק ניצלנו אותה ללינה בלבד, אוכל אצל ההורים של רותי , מהצבא הגעתי הביתה לסוף שבוע. שמגיעים החברים והמשפחה של רותי לביקור, מכניסים אותם לדירה לדוגמה לראות את המטבח מסודר, כל הכלים מסודרים לא בשימוש, הדירה הייתה לתצוגה לכל אוריח. מספר  פעמים  מגיע לחופשה (אפטר) בערב עד למחרת משתדל להגיע אחרי ארוחת הערב, מבלים בעיר עם החברות של רותי , יושבים אצל ההורים.  "גניה" מם אימא של רותי, אליעזר שם האב עד יום מותם לא קראתי להם בשימות ולא קראתי אבא/אימא . 
אופנוע וספא 
מיד לאחר החתונה רכשתי קטנוע וספא עם כל התוספות כולל מגן רוח, יום לפני קבלת הקטנוע קבלתי רישיון נהיגה בקטנוע. נצלנו את האופנוע לנסיעות אין סוף, לרמתיים,כפר-סבא ,תל-אביב ביום קיץ ובחורף (החזקתי בקטנוע שכמיה צברית , נסענו בגשמים אני לבשתי את ה שכמיה וכובע נגד גשם על הראש ,רותי מאחור- גבי מחבקת אותי ומכסה את כל הגוף)זה קרא מספר פעמים,  היה מאוד מהנה.    
אצל ההורים של רותי יש אסיפת חברים שבועית  עם כיבוד (לפעמים גניה משתפת אותי בהכנות). האורחים החשובים ביותר שדרוש להם תשומת לב מיוחדת מצד גניה,  הם הדודה שולמית ו אהרון בעלה האח של גניה (היה מנהל חשבונות במשרד הביטחון נפטר מסרטן בגרון).  תמיד אחר המפגש , שולמית משתדלת למצוא סיבה או פגם באירוח על מנת לפגוע בגניה  ,(עוגה יבשה או''' ''', משאירה חלק גדול מהכיבוד בצלחת פולניה אצלי) גניה נפגעת מאוד, חוזת ומשננת עד למפגש הבא.  פעם השתתפתי איתם במשחק פוקר סגור (ארבעה שחקנים)כמובן שלושה פולנים, במסגרת המשחק שאלו אותי אזה כלף יש לי ביד ?  עניתי  "דו פיר" מקובל אצילינו הבגדאדים שני זוגות . כל המוזמנים נשים וגברים ,  צחקו בקול רם ללא הפסקה . אחר כך הבנתי, שמעו דופה (פירוש בפולנית  "תחת" ישבן ) השתתפתי בצחוק.
רותי הגננת , התחילה לעבוד 
אני משרת בצבא קבע רותי התחילה לעבוד גננת מחליפה במספר מקומות , היה לה הרבה מאוד דרישות ממני , לכל חג צירתי פלקט, לאסיפות הורים הדפסתי לה שירים על הניר וחברתי אותם כחוברת לשירי ילדים ,לחפש לה בשדות שיבולת לחג שבועות, לעזור התקנתי דברים בגן, לא חסר עבודה , שהופעתי לגן, הילדים "קראו אבא שלך הגיע" עברה מגן לגן , לבסוף הובטח לה גן קבוע בשיכון עממי ליד הבית , קבלה המפתחות בקרנו בגן , התכוננה נפשית ורוחנית שסוף כל סוף לקבל גן חדש ,שהיא הראשונה שתכנס לתוכו, לפי הגעתה לגן הודעה מאכזבת מעירית חולון ( הבת של סגן העיר תקבל את הגן , והמציאו כל מני תירוצים). אכזבה גדולה מאוד מצב רוח ירוד,  אמרתי לה במקום לחנך ילדים זרים , תחנכי את הילדים שלנו, קבלה את ההצעה, כך היה עד שפז התגייס , יצאה לעבודה זבנית בחנות בעיר, הייתה מרוצה מאוד מהעבודה, חרוצה הייתה יד ימנית של בעל החנות, לעתים נסע לתורכיה "עיר הולדתו, להביא סחורות לחנות, מסר לרותי המפתחות  של החנות ונתן לה כל הסמכויות לנהל החנות והחשבונות .עזרתי לה בניהול החשבונות. עבדה מעל לעשר שנים , התפטרה.  
יום בהיר אחר הצהרים ,נסעתי ב וספא עם רותי בדרך פתח-תקווה לכוון תל-אביב , הגעתנו לפרדס-כץ אדם עומד בצד הכביש וצועק עצור, לחצתי על הדוושה הקטנוע נשכב לצד והתחלקנו על הכביש כ 20 מטר יחד עם הקטנוע לא היה כל נזק פרט למעיל שלי ( אוטו בוס נסע לפני שהגענו ושטף את הכביש עם סולר, החכם שעצר אותי עמד בקו השלולית , צריך לעצור אותי לפני) למזלנו הכול נגמר בשלום, המשטרה הגיעה כיסו עם חול את הכביש ואמרו לנו לבוא למשטרה, הגענו למשטרה חקירה וזה הו.
מגיעים הביתה לארוחת הערב , דיזי ושאול מזעים מנשקים אותנו ומברכים אותנו , שאלנו מה קרא? בעיתון מעריב כתוב שהייתה תאונה לקטנוע , רותי ואורי צדיק רכבו על הקטנוע. (עיתונאים חרוצים)   לקטנוע לא היה אור שנדלק בעצירה-  "את זה ספרתי בתחביב שלי".

 אסף נולד 
ב 05/06 שנת  1958 צירי לידה לקחתי אותה לבית חולים בלינסון ,שלושה ימים בחדר לידה גניה ואני כל יום ביקור היולדת, לבסוף הסכים לצאת לפני העולם ,  נולד הביכור ,שמחה גדולה בבית של ההורים, גם אימא שלי והמשפחה השתתפו. לאחר שמונה ימים עורכים ברית במרפסת הבית (בשעות הצהרים התקשרו אלי מהצבא , צריך מיד להופיע לקורס צניחה , אמרתי רק לאחר ברית המילה אופיע,
אם לא תגיע מיד המקום שלך בקורס יעבור לקצין אחר בהמתנה, נשארתי לברית. קצין אחר נהנה.
אימא בקשה שהשם של אבא יהיה גם אצלי,קבלתי בשמחה את השם "מרדכי" אבל זה שם להוסיף במודה , צירפנו גם השם "אסף"  לבקשת רוזנברג.  
בתקופה זו אבא של רותי עם שותפים בנו שני בתים צמודים ברחוב הגנה 4 והגנב 6, משך אותנו הרעיון לרכוש דירה באחד הבתים הגנה 6 , השותף בעל הכסף של רוזנברג בא לקראתנו,סדר לנו תנאים לפי יכולתנו, רכשנו דירה בת 2,5 חדרים קומה א',(היו קונים מבוגרים בקשו קומה א')  ביקשו שנעבור לקומה ב' הסכמנו וזה היה לטובה.  מחיר הדירה אחד עשרה אלף וחמש מאות לירות , היה לי חלק חסכון,קבלנו דמי מפתיח מדירת החדר כשנעזוב, שלושת אלפים לירות, השאר ב 12שטרות לתשלום כל חודש 300 לירות, המשכורת שלי בצבא קבע 320 לירות לחודש, רותי קבלה משכורת של 50 לירות לחודש כגננת בגן פרטי ב תל-אביב. רותי אכלה אצל ההורים , אני בצבא השתדלתי להגיע הביתה אחרי ארוחה ,בשבתות אכלנו אצל ההורים.
מעבר להגנה 6
הדירה מוכנה לכניסתינו, העברנו את הרהיטים, דברים קטנים על ה וספא הלוך ושוב ברבה פעמים.   
אסף בן שנה עברנו לגור בהגנה 6 ,ליד הבית ברחוב ז'בוטנסקי פינת ההגנה היה בית חרושת לקרח , רותי שמחה מאוד שלא נצטרך ללכת רחוק להביא קרח.    "החסכן" אמרתי לה בשבוע הבא מגיע הביתה מקרר אמקור 9 חשמלי חדש. זו הייתה הפתעה שלא חשבה עליה לא ביום ולא בליל איך לתפרן כמונו יהיה מקרר חשמלי כבר בבית. רותי הפסיקה  לעבדה ,היה טוב לכולנו , הסתדרנו ,כל חופשה שהייתה לי ניצלתי אותה  לעבודה,בעיקר במקצוע הטייח, תמיד הייתי נחוץ לכסף אין ממי לבקש ולא אבקש  לעולם.
בדירה החדשה רותי לא ידעה לעשות דבר חוץ מלנקות ולסדר. קניתי מכונת כביסה קריסטל, להפעילה  לא ידעה, חיקתה כשהגעתי הביתה אפעיל את המכונה ואכבס . קניתי תנור אפיה (מניחים אותו על הגז ופועל על חום הגז במקום בחשמל), כל שבוע ערכנו קניות בשק"ם ביפו ,הכול אפשר לקנות קנינו אוכל ,כלי מטבח,צלחות,סירים , רוב ציוד הבית קנינו בשק"ם יפו ושק"ם ברחוב בן-יהודה בתל-אביב.
בישלתי אורז, מרק,טיגונים,התקיימנו ולא חסר דבר.
משחקי חברה
התחלנו להתארגן עם השכנים לקבוצת שחקני קלפים ,  במבנה שלנו הצטרפו שני משפחות, משפחה אחת בכיכר השבעה מאחורי הבית שלנו.     מתחנו מערכת חוטים בין הבתים ,עם מיקרופונים ליד מיטות הילדים.    היו עוד שלוש זוגות מ תל-אביב. התאספנו כול ערב שבת בבית אחר (זה היה בילוי טוב לפני עידן הטלוויזיה ).                 

שני קצינם היו איתי בקרס קצינים באותו מחזור הוענק להם דרגת סרן , האחד מהם זה קצין שלישות בגדוד, שאלתיו מה איתי ? אמר לא השתתפת בקורס צניחה זה דחה לך את הדרגה , רק אם תצטרף לקורס "חינוך" לקצינים בחיפה על הר הכרמל זה תנאי השיני לקבלת דרגת סרן. ה קורס מתחיל בשבוע הבא רשמתי אותך לקורס "תעשה חיים" הקורס נמשך חודש ימים, שמחתי להצטרף חודש  בהר הכרמל "בבית דורי" קבלנו הרצאות חינוך , לרוב פסיכולוגיה מ דר' רודי מומחה לפסיכולוגיה כתב ספרים בנושא,(אחרי הקורס שמענו שקבל תואר פרופיסר). רותי ספרה לי שדר' רודי הרצה להם בסמינר-  למדתי נהניתי מאוד מהיחס שקבלנו כקצינם בבית דורי, אוכל טעים וטוב,לינה במיטות כמו בבית מלון הייתי מוכן להמשיך לעוד שלושה חדשים. כל יום חמישי בערב ירדתי לעיר לתחנת ל תחנת הרכבת להזמין מקום שמור ברכבת ליום ששי בשעה 12:00.(תענוג להגיע לרכבת ויש לך מקום שמור  שהתחנה מליאה עם חיילים נדחפים ונכנסים לרכבת דרך החולות).
זמן חולף וגם הקורס נגמר , לאחר שבוע הוענק לי דרגת סרן . עברתי לבית ספר לשריון התמניתי ל קצין תאום הדרכה . משרד יפה תפקיד מעניין , פקידה יפה (לא יכולתי לרפות ממנה למרות שידעה שאני נשוי) מביאה קפה , תה לפעמים עוגות מהבית שלה רק שאבקש ,(לא נתקלתי בחיילת שמוכנה להתמסר כך) יום אחד מזיזה בפרעות את הניירת שמולי מעל לשולחן כשאני כתבתי, יושבת מולי על השולחן אומרת די עם הנרות עכשיו תטפל בי.(זה היה מאוד נחמד ומהנה לו הייתי רווק) התעלמתי ממנה , וצעקתי אלהה שתרד מהשולחן.  נסעתי למחנה עם ה וספא מספר פעמים, בחזרה הביתה מבקשת שאקח אותה לאן שאני מגיע עולה מאחורי. מחבקת אותי חזק הראש על גבי כל הדרך,(לא יודיע אם יש עוד אדם אחד אדיש יתנהג כמוני).  הורדתי אותה רחוק מהבית , יום אחד הופיעה עם כובע מצמר צבע כחלחל דומה לצבע של ה וספא יפה מאוד שסרגה בעצמה (כמו כובע גרב) שומר על הראש ו האוזניים  היה באמת טוב ויעיל להגנה נגד  הרוח.   ספרתי לרותי על כל המתרחש ביני לבנה, הבאתי את הכובע הביתה השתמשתי בו בנסיעות ב וספא ,לאחר תקופה קצרה מאוד הכובע נעלם מהבית, (כנראה הייתה סיבה לרותי?).
אסף גודל, אימא של רותי עוזרת מאוד לרותי, עושה לנו הרבה פעמים שמירה על אסף , שאנו נוסעים   הרבה מאוד , למשפחה שלי , לרמתים , ליחזקאל,לברטה,לדיזי, לא נחים לרגל בלוי בעיר גם בגשם,
ה וספא עשתה הרבה  "קילו מטרים".
באחד מחגי פורים נסעתי לאימה בשמרלינג ת"א הכינה קופסת נעליים מלאה במאפה החג עטופה יפה, התחננה שאקח את הקופסה לאביגדור (היה בקורס מ"כ  בבית-דראס קרוב למחנה שלי, אין ברירה ,אני עם הקופסה עם רכב צבאי לבית-דראס .בקשתי שישחרר את אביגדור לזמן מה , עמדתי רחוק מהמחלקה , אבידור מופיע שלום ,מה נשמע , הנה "מכבוז" של פורים שלחה לך מאימא  לקח את הקופסה,  תודה נפרדנו לשלום ועזבתי את בית-דראס, מאוחר יותר שנפגשתי עם אביגדור "ספר לי,  לאחר ש עזבת אותי הכניסו אותי לבית הסוהר ל24 שעות. הסיבה שנפגשנו ולא הצדעתי לדרגת הקצין שלך,אמרתי זה אחי לא עזר דבר. אביגדור אמר עוד טוב שנכנס לבית הסוהר ,אכלתי את העוגיות לאט ,לאט בהנאה ,אם הייתי מגיע עם הקופסה לאוהל היו חטפים לי הכול ולא משאירים דבר .(כך נהגו חברי הקיבוץ) .  
מינוי לקצין ניהול קורס מפקדי פלוגות בבית ספר לשריון.  
עבודה משעממת , רוב החניכים אנשי מילואים, מדברים על הפלמ'ח ועל שנות 48 לא היה לי כל קשר איתם.
המדריכים כולם בדרגה סגן אלוף ,רק אני עם הפקידה ארגנתי לה חומר להדפסה כל היום מערכי שעורים שהוכנו ע"י ה מדריכים, בסבלנות חיכיתי שהקורס יסתיים.  בהיותי בתפקיד הזה (מפקד המחלקה שלי בגדוד 9 נתיב משה) עשה כל המאמצים לחדש הקשר איתי (יותר מאוחר הבנתי מדוע),התחנן בפני ובקש  להביא לו העתק מכל תיקי התרגילים והפתרונות שלהם כמו כך כל חומר המלמדים בקורס, קבל שרות מעולה קבל עד הדף האחרון.
הוא ידע הרומני הזה ,שישתתף בקורס הבא ,למד את כל החומר בעל פה. לפני פתיחת הקורס החדש                                  קבלתי זימון להשתתף לקורס, הופתעתי לא חשבתי עליה בכלל. הצטרפתי הייתי כמו כל חניך אחר לא ידעתי ולא זכרתי דבר מהתרגילים שעברו מתחת לידים שלי.
הברנש הרומני הזה כל התיקים וכל הדיונים והפתרונות אצלו בבית, למד בעל פה מוכן ומזומן לכל תרגיל ודיון, כל הפתרונות אצלו בכיס ,המדריכים הוקסמו מהידע שלו.  שהוא בקורס  השתדל שלא אהיה בצוות שלו , התרחק ממני כאילו לא מכיר אותי. מהידע המדומה שהלהיב את ה מדרכים הדביקו לו ציון א' .  (רגיל בקורסים מקסימום  הציון א-ב). וכך התקדם בצבא תקופה לא ארוכה היה אלוף אכ"א. עם ציון ה א' ברמאות.עמוס החליף אותו כראש אכ'א. לפני כעשר שנים עזב אותנו הלך לעולם הבא.
לאחר קורס מפקדי פלוגות ,קבלתי מינוי להיות מפקד מחנה של הגייס (תפקיד קשה ומכובד מאוד),
חבר שלי היינו תקופה ארוכה יחד ידידם , היינו יחד בקורס ממפי'ם. קבל מינוי להיות סגן מ'פ מפקדה בגדוד.
מאחורי גבי הלך למפקד הגייס ואמר לו "אורי קבל ציון נמוך מעט ממני ומקל תפקיד ברמה גבוהה ממני,
מפקד הגייס זמן אותי , אמר צריך להתחלף בתפקידים שהציע לנו , כעצתי מאוד , אמרתי למפקד בגייס  אם כך אני חושב שאין לי מה לעשות בצבא. ב06/07/1960 השתחררתי מהצבא ( לא התאכזבתי שעזיבת את הצבא התאכזבתי מהמקרה הזה) .כל זמן השירות בשנה אחרונה , ספרתי וחכתי רק כש יפרע השטר
האחרות אהיה חופשי מההתחייבויות  אפרוש מהצבא לאחר שהקמתי משפחה עם ילד לא חשבתי על קרירה צבאית ,  אין לי חובות אני חופשי כסף למחיה  אני אסיג. מעולם לא בקשתי תמיכה מאחר , ההפך כן תמכתי. נגמר עידן השירות בצבא עשר שנים חיים מגוונים לא הפסד מהחיים , הכרתי את כל הארץ מצפון עד לאילת , ימים שמחים לפעמים קשים וגם פחד .לא התעמתי עם אף אחד (פרט לטירונים שלא יכולתי להתנהג איתם אחרת ) ,ההערכה שקבלתי בסיום קורסים "שקט ונעים הליכות" אמשיך להיות כך.
קראו עוד דברים מעניינים אי אפשר להעלם מהם: 
הקצין החבר הטוב(שבגד בי בתפקיד בגיס) שמו סולימני דוד מתגורר ברחוב קראוזה בחולון, נפשתי איתו פעם אחת מאז שהשתחררתי, רותי הכירה אותו לעתים קרובות נפגשת איתו ועם אשתו בחולון, המשיך  בקרירה צבאית , הגיע לדרגת תת אלוף בענף האפסנאות, היה לו זעזוע מוח , על עגלת נחים מסתובב בחולון. נפטר בתחילת חודש אוקטובר 2023.
הדרכה בבה"ד 1  
דוד ואני מפקדי מחלקות באותה פלוגה , בתקופה שהייה מאוד קשה להבדיל בננו, דמיון אם לא עומדים אחד ליד השיני לא נתן להבדיל בנינו. לפעמים החיילים של המחלקה שלו פוגשים אותי פונים אלי ומבקשים תשובה לבעיה שמסרו לדוד לא ידעתי מה לענות דחיתי אותם לזמן אחר,כך קורה גם לו.  שואלים אותו החיילים שלי ושואלים אותי החיילים שלו מתבלבלים הם וגם אנחנו . בערב שנפגשים הוא ואני מתחילים לעביר את הבעיות ולצחוק.
גדוד שלנו נתבקש לשלוח שני קצינים לבה"ד 1 להדריך חניכים לקצונה, בחרו בשנינו (לא היה לנו רצון להיות שם בגלל שליטה בשפה).
הגענו לבה"ד 1 , התחלנו ההכנות בבסיס ובשטח, הוא בכיתה ואני בכיתה אחרת,יצאנו לשטח שתי הכיתות רחוקות אחת מ השנייה יותר מחמשה ק"מ. קצין ההדרכה של הבסיס בא לביקור בכיתה של דוד , אחר כך נסע בג'יפ הגיע לביקור בכיתה שלי,ראה אותי נדהם ואמר תגיד לי איך הצלחתה להגיע לפני מהכיתה ההיא לכיתה הזאת, נסעתי בג'יפ עד כאן במהירות 60 קמ"ש והגתה לפני.  לאחר הסבר צחקנו , אז הבנו שבאמת אנחנו מבלבלים אותם.
לפעמים בצחוק  קצינים ו מפקדי כיתות  פונים אלי בשם שלו ולהפך. 
שחרור מצבא קבע. 
בתאיך 06/07/1960 השתחררתי מהצבא.         ( במסגרת קורס מפי"ם היו לנו הצגות ותרגלי ירי בטנקים , לא הייתה מודעות להגן על האוזניים מרעש או ירי , ירו בכל הכלים המרעישים ללא הגנה,לא ידעו ולא היה בשימוש אטמי אוזניים,  באחד התרגילים אני קרוב לקנה של הטנק בזמן הירי קבלתי הדף חזק לאוזניים , זה פגע קשות מאוד וגרם נזק לשני אוזני. לאחר בדיקות ו ועדה רפואית בשנת 1973 אשרו לי נכות של 19% ).
  בבסיס השחרור נתנו לי את כל הציוד הצבאי האישי קיד-בק גדול מלא ועוד ארגז פח, הגעתי הביתה , חלק השארתי בבית השאר הורדתי למקלט של הבניין, קבלתי מענק שחרור, איתו אני לא יכול לשבת בבית ללא עבודה, קבלתי מידע שיש קצין שריון יש לו בית חרושת ל "תריסול" תריסים עם כנפיים מאסבסט , מחפש משוחררים מחיל השריון. קבעתי ראיון ,נסעתי עם ה וספא . העבודה הנדרשת ממני  (להופיע בבית הלקוח לצייר מיקום התריס ולציין מידות לייעץ ולשלוח דו"ח למשרד). עבודה נוחה אבל הבוס דורש ללא משכורת חודשית קבועה, רק לפי אחוזים ממחיר העבודה שאני אביא.
פעמים הצלחתי להסיג לקוח , אחר כך ראיתי שזה עסקה חולה , ותרתי על ההצעה.
אבא של רותי שכניע אותי להצטרף איתו ועם השותפים שלו , עובד שכיר, הסכמתי.
התחלת העבודה עם אבא של רותי.
התחלתי לעבוד בבנין ברחוב אוסישקין פינת הפלמ"ח, זה רק עתה התחילו לצקת את היסודות, עבדתי בעבודות פשוטת וקשות, חוץ מעבודות טייח לא ידעתי מקצוע אחר בבנין, תקופה קצרה למדתי הכול.
בבית,  רוזנברג ניהל רישום החשבונות במחברות בית-ספר בצורה מאוד לא מקצועית. חשבונות תמיד אהבתי , להציל את הבלגאן פניתי למשרד הביטחון , בתור משוחרר צה"ל ונכה יש אפשר לקבל מלגה ללמודים קבלתי מלגה למדתי שלושה חדשים  הנהלת חשבונות סוג ג'.   לקחתי את הניירת והתחלתי לנהל את החשבונות, שנינו היינו מרוצים.   (מאותו היום עד שנת 2021 מנהל חשבונות ,בתוספת העבודה הקבועה. ).לאחר הנהלת חשבונות סוג ג' בקשתי וקבלתי מלגה להמשך , חשבונות מדופלמים א' ו מדופלמים ב' , יועץ מס סיימתי ללא תעודה. 
ראיתי שבעלי המקצוע בבנין עדיין משתמשים בטכניקה ישנה.
ביום ששי יציקת גג הראשון ברחוב אוסישקין, לאחר יציקת מחצית הגג, חלק מהגג התמוטט החלק היה יצוק עם ביטון ארי , נפלו כל תבניות העץ עם הבלוקים והבטון. נשמע האסון בכל העיר מיד כל הקבלנים בסביבה עם פועלים הגיעו עם בתשים ומשמרים לעזור בהקמת תבניות הגג מחדש, זה היה מאוד מדהים לראות מתחרים באים לעזור, התבניות הושלמו במהירות, המשכנו לצקת הגג עד סיומו.  ההתחרות בין הקבלנים מאות גסה אחרי מעט שנים אחד רוצה לאכול את השיני.   
לאחר שנה אליעזר החליט לפרק השותפות להקים שותפות רשומה "שותפות לבין" אליעזר ,משקיע "לרון" מתל-אביב ואני,רכשנו מגרש בחולות של רחוב שינקר 35 , בנינו את הבית עם קבלן שלד ,אחכך ביצענו עם קבלני משקני את כל העבודות עד הגמר וכניסת הדיירים לבנין. בבנין קומת הקרקע כולה מחולקת לחניות. קשה מאוד למצוא קונה, רחוב שנקר נראה כמו מדבר חולות כל הצד לכוון מערב.בסוף הכול נמכר ברווח זעום.   בתקופה זו הרגשתי שאני באמת קבלן , פקחתי על העובדים ובערבים ניהלתי את החשבונות.בשנים אלו מתחילים ריבוי כמות הקבלנים בחולון  כל יום נולד קבלן חדש, רובם לקחו העלימו כספים לקחו כסף לא רשום מהדיירים . אני קצין משוחרר עדיין ידעתי שצריך לעבוד ולהרוויח ביושר , הודעתי לרוזנברג בתוקף אצלנו לא יהיה דבר שכזה. לאחר הגשת דו"ח למס הכנסה עם סיום שני ה בנינים הראשונים, שלטונות המס לא אישרו את הדו"ח , בטענה שלא יכול להיות שהצהרנו על מחיר מלא בחוזה, לקחנו כסף "שחר" ולא רשמנו בדו"ח. לפני המשפט לקחתי את כל הספרים והחוזים לבית-המשפט השלום בתל-אביב. שופט פסק עלינו להגיע לפשרה עם מס הכנסה.(הפירוש לשלם מס) כך היה שלמו תוספת מס וקנס. התרגזתי מאוד רציתי "להיות צדיק על אמת" התאכזבתי.- הפכתי את החלטתי הקודמת. ---אמרתי לרוזנברג מיום זה חייבים לקחת יותר כסף שחור כמה שאפשר.
 
אחי אביגדור (הספור  ארוך ומענין ) אספר ברצף עד לפטירתו ופטירת  שפרה. 
מאז הביקור אצלו בקורס מכי"ם לא הייה לנו מפגשים רבים, גמר קורס מכים, גמר קורס קצינים ,כבר בדרגת סרן , התחתן עם שפרה שלא הכרנו(רותי ואני) קודם לחתונה.   היינו בחתונה שלו עם שיפרה, באלם השייך לועד למען החייל על שפת הים של תא-אביב.  הורי שפרה ו אחיה (יצחק) גרו בחיפה . אביגדור ושפרה רכשו דירה לרגלי הר הכרמל, נולד להם בן (ניצן).
רותי,ואני , ביקרנו הרבה פעמים אצלם ואצל יצחק ובתיה  ו אצל ההורים ישנו אצלם  בשבתות,  בלינו בחיפה ואצל החברים שלהם בקריות, כמובן שחקנו גם קלפים.   שיפרה הייתה בהריון עם הבת סיגל. בתאריך 27/11/1963  אביגדור נהג בג'יפ צבאי, בערב גשם זלעפות בסביבות כפר-סבא הכביש מתעכל  ג'יפ החליק התהפך ועם אבידור עפו לתעלה , פגיעה חמורה בעמוד השדרה שלו , שיתוק בגפיים.
שכב בבית החולים תל-השומר ,קבל טיפולים, שיקום.   מרגע שהגיע לתל-השומר למעלה משלושה חודשים יום – יום לאחר סיום העבודה ,מתרחץ ,אוכל ומיד עם ה וספא עוזב את הבית, בשעה חמש זמן ארוחת הערב בבית החולים ,מגיע ונותן לו את ארוחת הערב , זו מכה נפשית ומוראלית,יושב לידו ומרגיע אותו.   (את עזיבת הבית בערב יום יום, רותי קבלה את זה בהבנה ) שיפרה ביקרה בימי ששי וביום שבת. נקבע  סופית ע'י פרופסר המחלקה,  אין טופול, עמוד השדרה נפגע קשה מאוד הטיפול רק שיקום.
לאחר זמן מה הרופאים הרשו לו לנוע על עגלת נכים ,מספר פעמים אפשרו לי לקחת אותו עם ה סוסיתה 
לביקור אצל יחזקאל ו רוחמה, כמובן התאספו רוב המשפחה.(אני היחידי במשפחה הייתי צמוד אלו ועזרתי לו , זה רגש,לא שוויץ  ולא לפרסומת). לאחר שחרורו מבית החולים מכרו את הדירה בחיפה, עברו לגור בכפר-סבא בדירה שרכשה אימא עם סמי , ( לאחר שהכשרתי את הדירה לגישה עם עגלה ללא עזרת אחרים.
הצעתי לאביגדור לרכוש דירה בחולון אצלנו בשותפות "לבין" ואני אדאג להכשיר את הדירה שתתאים  לצרכים שלו, ההצעה הייתה בקומת הקרקע בבנין שנבנה ברחוב השומר 5 קרוב לדירה שלי ברחוב ההגנה 6(לידי) . הבית אמור להבנות לפי התכנית שאושרה , קומת קרקע עמודים ללא דירות. יש שטח גדול, רק דרוש אישור מעירית חולון "זה חריג וקשה לקבל אישור", אביגדור בקש עזרתו של ראש אכ"א להמליץ בפני ראש העיר ,לאחר ביקור ראש אכ"א במקום ועם המלצתו לעירייה, לא קבלנו אישור. 
לאחר תקופה קצרה , שותפות "לבין" הכנות להתחלת בנית  בית ברחוב סוקולוב 110 , עם דירה בקומת הקרקע בחלק האחורי של הבניין ובחזית חניות. שטח הדירה גדול, לפי התכנון שלי בדירה שלושה חדרים גדולים, חדר אמבטיה 3.5X3.5 מטר עם אמבטיה ,כיור רחצה ואסלה הכול מותאם לצרכים שלו , מתקו מצינורות במרפסת עזור לאמוני הליכה ולהזזת הרגלים , חניה עם הרכב ליד דלת הכניסה. מערכת שליטה על החשמל ליד המיטה. כל הנוחיות הדרושים. נכנסו לדירה , שפרה ילדה את סיגל.
התמקמו בדירה  מרוצים מאוד, במרכז העיר, אביגדור התחיל לעבוד מנהל חשבונות באוניברסיטה תל-אביב , אסף למד בבית-ספר להנדסאים צמוד לאוניברסיטה ,נסע איתו כל בוקר לבית ספר.  מרגע שעברו לעיר חולון  נרקמה בנינו חבורות משפחתית אהבת ,עזרה הדדית ללא הגבלה, נפגשים איתם עם הילדים כמעט יום –יום. נסיעות לים , נסיעות לביקור משפחה, נסיעות בשבת לאכול צהרים ביפו ,בתל-אביב, ימים רגילים בשכונת התקווה ,נסיעות לחיפה, לבית קי (לפני הנכה שלי באוזניים) למשחקי פורק עם המשפחה , או חברים, (תקופה ארוכה לא השתתפתי במשחקי הפוקר,אהבו להתחיל לשחק לסיים לא היה זמן מוגבל) אני תמיד השכמתי מוקדם בבוקר לעבודה לכן לא השתתפתי למשחקים , רותי כן , זה המשיך לתקופה ארוכה מאוד (בימי ששי כן אני השתתפתי ).
אימא גניה נפטרה בתאריך 12/01/1965.
בשלב הסופי בבניית הבית ברחוב סוקולוב, אימא של רותי , עלתה על סולם בחצר הבית מעדה נפלה על הריצפה קבלה שטף דם במוח, לחץ הדם הגוה גרם לנזק חמור מאוד, כ שלושה חדשים עם שטף דם במוח שכבה בבית החולים דונולו ביפו, אליעזר ורותי בשמירה מתמדת ליד מיטתה אין כל התקדמות. לא מדברת ולא מגיבה, מאוחר יותר ביקשו להעבירה לבית החולים "הדסה" בתל-אביב, רותי שמעה ממנה   מספר מלים , לאחר עוד יום ב"הדסה" נפטרה. נתנו לה את כל הכבוד והעזרה המגיע לה , אבל כל זה לא עזר. נערכה לוויה לבית הקברות בחולון, מאוחר יותר הוקמה מצבה.
 
רותי הייתה עם מצב רוח ירוד מאוד מהפרידה מאימא, היו צמודות כמעט יום יום .  אליעזר החליט לנחם ולעזור ולרומם מצב הרוח שלה.    הציע לנו לנסוע לחו"ל לזמן ארוך, נזמין כל הבא לרוחנו מהשותף שלנו "לרון, מנהל  סוכנות נסיעות גדולה בתל-אביב (לרון טורס) "הפתעה נעימה ורעיון מבריק, הצענו לאביגדור קיבל ברצון ושמחה ואמר אבל אני אהיה מעמסה גדולה עליכם עם הניידות שלי, שכנעתי אותו ש הכול יהיה בסדר ועל אחריותי, שמח מאוד.  
ביחד איתו תכננו נסיעה של ששה שבועות, לשוט באוניה ולקחת האוטו שלו. 
(בשנה זו הכניסה  לכל מדינות אירופה דרוש ויזה. וכמובן גם דרכון)במשרד הפנים הזמנו וקבלנו דרכונים   בעזרת "לרון" כל הויזות.  אליעזר שילם את כל הוצאות הנסיעה שלי ושל רותי.
התכנית: נסיעה ל אירופה שיט באוניה צרפתית "סיזרה" מ10/07/1965 עד 15/08/1965. אביגדור יגיע ל מילינו "איטליה" בטיסת אל על.....  ארגנו את הילדים ,אסף ב קייטנה קיבוץ השלושה , עופר אצל דיזי ושאול.   סמי אחי ימלא מקומי בבנין ברחוב סוקולוב.
בקוצר רוח סוף סוף היום הגיע, נסענו לנמל חיפה  רותי ,שפרה, ואביגדור ואני ברכבת שלו (שברולט אימפאלה רכב אמריקאי גדול חדש) הגענו לנמל חיפה, עם מנוף וחבלים נקשר האוטו ולבטן האוניה "סיזרה" אוניה צרפתית, נפרדנו מאבידור,  ביחד עם עוד נוסעים עלינו על האוניה התמקמנו במחלקה שלישית "אוקונמי" בחלק הקדמי של האוניה, שני חדרים נוחים, שאלו אותנו אם אוכלים "כשר" חשבנו, אנחנו יהודים  בטח שנוכל "כשר". (האוניה מיועדת עם מעט נוסעים , והרבה מחסנים בבטן האוניה למשא, (אין אפשרות תנועה עם עגלות נכים) לאחר שלושה ימי שיט אמורים להגיע לאיטליה (נמל גנוה) אביגדור יצטרף אלינו בטיסה בשדה תעופה של מילאנו .
זו הפעם הראשונה שאנחנו שטים באוניה, התרגשות מהשיט מהים הפתוח שאין לו סוף מכל הכוונים, הים העמוק הכחול, היה מאוד – מאוד נחמד ומהנה.    בילויים באוניה,לאחר יום וחצי שייט הגענו וירדנו לחוף ב יוון "נופלי" וטיול חצי יום בעיר.הצטלמנו "יש לי אלבום עמוס עם תמונות"  באוניה  מסיבות ריקודים במחלקה הראשונה (לא הייתה הגבלה להגיע לכל מקום באוניה) השתתפנו במשחקים ( לספר מעניין) היה מגרש קטן מעץ לערוך בו תחרות עכברים מאורגן ע"י צוות האוניה , תמורת תשלום , השתתפנו במשחק שלושתנו ,רותי ואני פרשנו , שפרה השתתפה בעוד משחק ,אמרה לעכבר אם לא תגיע ראשון ואזכה בפרס, אחנוק אותך, "כנראה העכבר פחד",  לא תאמינו הגיע ראשון, זכתה בבקבוק גדול שרי ירוק בטעם מנטה.   כל בוקר טיילנו בכל החורים באוניה, ריח אפית הלח בבוקר משגעת הלכנו לכוון הריח הגענו למאפיה, בקשנו לטעום ונענו.   ממש שלושת הימים באוניה לא השתעממנו .
בארוחת הבוקר ביום הראשון, במחלקה שלנו היו כ 20 נוסעים, ישבנו ליד שולחן גדול 10 מקומות הגישו לנו חביתה עם ירקות (אומלט) ושתייה חמה עם לחם טרי אכלנו בהנאה ,  ישבה לידנו אישה מבוגרת מרוקאים הקוראת לעצמה "שהיא מדרום צרפת כמו כל המרוקאים" , נתנו את תפריט ארוחת הבוקר הכתוב ב"פרונסה "  לגברת מדרום צרפת הדוברת וקורה צרפתית, שאלנו מה יש עוד לאכלול, החזיקה התפריט ביד (לאחר כאילו קראה) אמרה אין יותר מה לאוכל. אנחנו רעבים בקשנו מהמלצר (אונקור) עוד פעם אומלט ולחם ,קבלנו מיד  אכלנו עד שובע , בגמר האומלט והנה מגיעים הצלחות המליאות , גבינה צהובה מכל הסוגים ,נקניק , דג מעושן ירקות וכל טוב. הגברת מדרום צרפת ראתה שאנחנו קועצים התביישה ושתקה. יותר לא נתנו לה את התפריט.
לאחר שלושה ימי שיט הגענו לנמל "גנוה" באיטליה ,עם מנוף וחבלים הורידו את ה "אימפאלה" העמסנו שלושת המזוודות, עלינו על האוטו ,אני ליד ההגה שואל את הגברות , לאן רצונן לנסוע?.....  עם המכונית המפוארת ,שכל עובר ושב עמד נותן מבט (מכוניות יותר גדולות מפיאט 600 או טופלינו לא רואים על בכביש ) . הגברות שאלו לאן אני לוקח אותם ?  אמרתי אל תדאגו נגיע,(בבית למדתי את הדרך למילאנו) עליתי על כביש אגרה התחלתי לרחף עם האימפאלה אחרי כשעתיים נסיעה הגענו בחושך לעיר מילאנו, מחפשים בית מלון, מדברים עם הידיים "לא דיברו אנגלית" הגענו למלון עם מיטה זוגית אחת בלבד, כבר מאוחר, לילה קבלנו את החדר, יצאנו להכיר את העיר באוטו ומעט  ברגל חזרנו לישון (ברור ש רותי באמצע). לאחר ארוחת הבוקר ה מזוודות על האוטו נוסעים , הגברות  אותה שאלה לאן?  (בטיול של אתמול בעיר רשמתי בראש את סמני הדרך המובילים  לשדה התעופה) אחרי נסיעה של חצי שעה לפי סימני בדרך, הגענו לשדה התעופה של מלנו, המטוס של אבידור נחת (עוד בארץ העגלה שלו נשארה
ב אימפאלה ) העלינו אותו יחד איתנו לאוטו, קדימה לדרך (המשימה העיקרית שלנו להגיע לבית חולים לנכים באוסטריה) נסענו בצפון איטליה ,לנו בכפרים ובעיירות.  שפרה ואני החלטנו להביא את אביגדור לכל מקום, יחד להעלות אותו במדרגות ולכל מקום ש ידרש, לבתי מלון ללא מעליות ,זה קשה אבל הבטחנו על כל כושי נתגבר, לא נסענו בכבישים אגרה "לא על מנת לחסוך כסף" הכבישים הרגילים מעניינים יותר ,באחד הדרכים עברנו ליד אגם (סירמיונה) זה היה ביום חם אמצע יולי, פשוט האגם קרא לנו להתרענן, לי ולרותי היה בגדי ים , שפרה לא היה בגד ים , רצתה מאוד להתרענן ,לשחות עם הבגדים לא בא בחשבון, לבסוף נתתי לה מכנסי ספורט שחורים ועם חזייה שחורה נכנסה למים, ( המחזה צולם) .  
המשכנו לנסוע לכוון גבול אוסטריה עברנו את גשר "הברנר" הגענו לאוסטריה ךאחר ביקורת דרכונים ו ויזה, הימכשנו לאינסברוג, זלזבורג, וינה  היעד הוא גראץ, בית החולים שוכן מחוץ ל גראץ.  שפרה ואביגדור נכנסו לבית-החולים ביקשו ונתקבלו אצל  מנהל בית החולים,לאחר חקירת המקרה , אמרו להם אם אביגדור מטופל אצל פרופ' ספידו אין לנו מה להוסיף למומחיות שלו, עם מורל ירוד ועצב בפנים חזרו אלינו לרכב "כל הזמן חשב אביגדור שבחו"ל יש תקווה שתציל אותו" חזרנו לעיר גראץ ישבנו במסעדה ליד אגם גדול, מקום יפה מאוד, בקשנו ארוחה טובה עם "שניצל וינאי",הוגשה לנו הארוחה, התחלנו לאכול, בצלחת שלי ראיתי זבוב מת,לא התרגשתי המשכתי לאכול  שגמרנו כולנו לאכול, אמתי להם תראו מה יש לי בצלחת "זבוב מת" קפצו נו אולי לא נשלם לארוחה? (רותי שולטת בשפה הגרמנית)קראה למלצר ואמרה לו על הזבוב ,המלצר לקח את הצלחת עם הזבוב למטבח ,אחרי כ20 דקות עם מנהל המטבח, הסביר לנו שהזבוב לא התבשל עם האוכל ,הזבוב נכנס לצלחת בדרך מ המטבח עד השולחן,לכן אין קשר לאוכל עם הזבוב (חשבנו שנקבל אזה בונוס ,לא).
המשכנו דרך הכפרים , ישנו בבתי מלון על ההרים ליד אגמים לא מיהרנו , הגענו ל ליכטנשטיין (עיר הכספים לא הסגנו דבר אפילו לא פרוטה אחת ),אכלנו צהרים המשכנו ל שווייץ הגענו לבאזל ל "חנה" קרובת משפחה להורים של רותי. בית במרכז באזל בן שתי קומות , מדרגות עץ כל הרצפות מצופים עץ וחוקים עם כל צעד ,(רעש מפחיד מאוד באמצע הלילה שאתה הולך לנוחיות) .
חנה קבלה אותנו בשמחה גדולה, בקשנו ממנה באם יש בית מלון קרוב עבור שיפרה ואביגדור, היא לא  הסכימה שנדבר על זה),אמרה יש לי חדרים והם ישנו אתנו , ישנו אצלה שלושה לילות (לעלות ולהוריד את אביגדור ,לפעמים יותר מפעמים ביום זה היה קשה מאוד , התגברנו ) למחרת חנה לקחה אותנו פיקניק
לחוף אגם לוצרן , נסענו כולנו עם האימפאלה לכל היום לא חסכה דבר עם כריכים ושתייה (כל הכבוד לה ז"ל) שלושה ימים ולילות כולל אירוח מלא.    המשכנו להכיר את הסביבה  " עם קרוב משפחה שלה , למד רפואה בבאזל).   עזבנו את באזל לצרפת ,הגענו וישנו בעיר ליון, פעם ראשונה אכלנו ל ארוחת הבוקר נקניק עם מילון.  המשכנו לפריז חיפשנו את "אורלית" קרובת משפחה שלי , (פגשה אותנו בישראל קודם לכן והציעה לנו אם נגיע לפאריז לבוא אליהם, ונתנה לי הכתובת.)הגענו אליהם קיבלו אותנו בסבר פנים יפים (דירה בבית משותף ,דירה גדולה ,אבל האי סדר חוגג (שניהם עבדו)בעלה לקח חופשה מהעבודה ונצמד אלינו לכל השבוע מבוקר עד ערב הכיר לנו את כל פריז, הלוואר,מגדל אייפל   נוטרדם,גני וורסאי.     לאחר יומיים לחיות בדירה שלהם הרגשנו שזה מוגזם מאוד מצדנו בקשנו סליחה ותודה על האירוח,  נסענו למרכז פריז לחפש בית מלון , מצאנו שני בתי מלון אחד עם מעלית "יקר" שני ללא מעלים הרבה יותר זול .אביגדור בחר עם מעלית ,רותי ואני הזול, משניהם הליכה של חמש דקות למגיע ל כולבו הגדול  "לגלרי לפיית" לפעמים בשעות מנוחת הצהריים רותי ואני הולכים לחפש צעצועים ובגדים לילדים, הוספה לקניות (באוניה לא שוקלים את המזוודת ).     בכל יום לאחר ארוחת הבוקר נפגשים ,עם בעלה של אורלית או עם אורלית , מטילים בעיר, לפעמים נכנסים יחד לגלרי לפייט לעזור לנו בקניות. ביקרנו בעיר הציירים , המשכנו ללמוד ולהכיר את העיר.(כל הזמן שואל הבעל "שופתי אורלי" או שופתי הסינה וכו') האם ראיתם את שדה תעופה החדש אורלי (בערבית). לא פספסנו דבר מפריז , הלכנו בערב למועדון חשפנות "מולן-רוז'" קבלו אותנו יפה עם העגלה של אביגדור, בקבוק שמפניה על השולחן,  בתחילה המלצר מזג לכוסות שלנו, רציתי מאוד להמשיך לשתות  לא ידעתי שצריך לסמן למלצר שימזוג עוד פעם עם ההצגה (איך מוציא את הבקבוק מדלי הקרח ב תנוע מיוחדת  עטוף במגבת) . לא ביקשתי, והבקבוק נשאר כמעט מלא ב שמפניה , היה טעים וזה חסר לי עד היום.
לאחר כ עשרה ימים עזבנו את פריז לאיטליה לכוון רומה , ישנו במספר מקומות בדרך, עברנו דרך פיזה ישנו בעיר ,חפשנו לפני השינה ומצאנו פיצה של פיזה ישר מהתנור.      הגענו לרומה ישנו מספר ימים , היינו בוותיקן עלינו במדרגות מאוד לא נוחות מברזל לולניות עם העגלה (היה מאוד קשה ) לרחבת הותקן ,אביגדור תמיד יחד איתנו יגיע לכל מקום .כשנהגתי באותו הגדול נסעו סביב האוטו  לפחות ששה רכבים מהקטנים שלהם מסביב לאוטו מסתכלים עלינו ,   ביקרנו בכל האתרים של רומה ,ב בריכה עם המטבעות , במגרש הספורט עם הפסלים סביב ,כולוזיום  ועוד.  ביום האחרון ברומא לקחנו את אביגדור לשדה התעופה של רומא , העלו אותו למטוס חזרה לישראל, אנחנו המשכנו לנמל נאפולי, שמחים וגם מאכזבים. נכנסנו לנמל , האוניה "סיזרה" עוגנת בחוף ומחכה לנו, אי סדר במשרד הנמל הפחיד אותנו (אין אישור לעלות את האוטו לאוניה) רצנו מפקיד לפקיד עם הכרטיסים , יש אישור רגעים לפני שהאוניה תעזוב את  הנמל, מיד הסבלים עם החבלים ורשת חבלים האוטו על האוניה, לא הוכנס לבטן האוניה, על הסיפון התחתון.  עלינו שלושתנו לאוניה, באוניה חזרה היה לנו מקום במחלקה שנייה, לשאילה כשר מיד ענינו רוצים לא כשר , מחלקה יותר נוחה , אוכל ברמה הרבה יותר טובה , אוכלים בשר ללא הגבלה , ארוחות עשירות, בגמר הארוחות מגיע המלצר עם  "פלאטא  די פורמאג'" (מגש רב קומות עם כל סוגי הגבינות של צרפת) על השולחן בכל ארוחה שלושה בקבוקי יין מונחים , לבן ,אדום,ורגיל, לאחר כל ארוחה אני מנצל את הבקבוקים חוזר לחדר מתנדנד מקיר לקיר .שלושה ימים בלינו באוניה ,לאחר יום שייט האוניה עגנה באי צלציליה ירדנו באי ביום הזה הייתה חגיגה בעיר, תהלוכה עם תזמורת רעש גדול בילינו וחזרנו לאוניה, המשכנו לשוט לכוון הארץ, שהאוניה מתקרבת לארץ ורואים את חוף חיפה מתחילם להתרגש ולחשוב על המפגש עם הילדים והגעגועים הרבים אליהם, דמעות השמחה מתחילים לזלוג.   בראותך את החוף כל דקה עוברת כ שעה והאוניה זוחלת.     מחכים לרגע שהאוניה כבר תעגון ב נמל חיפה .
 אביגדור ,דיזי אחותי עם עופר ואסף קיבלו אותנו בשמחה ובדמעות (זו תקופה ארוכה מאוד שנפרדנו). בסוף מתעוררים מהחלום היפה הזה חוזרים הביתה לחיים ולשגרה כרגיל , (כמעט ששים  שנים חלפו , ולמרות שטיילתי וביקרתי בהרבה מקומות  בעולם במשך הששים שחלפו הטיול הזה עדיין חרוט עמוק בתוכי ובזיכרוני).
מתנות רבות לילדים ,בגדים והרבה צעצועים, מערכת של רכבות חשמל, מזרון ים מגומי מתנפח 
(בזמנו מזרון ים לא ראו על שפת הים), לאחר מספר נסיעות לים עם המזרון, אסף ,ניצן ועופר. פעם אחת  הלכנו בשורה חזרה לאוטו , הסתכלתי אחורה , המזרון איננו , כעסתי מאוד על אסף הדם הספדי רתח , אמרתי לו לך תחפש את המזרון ולחזור איתו הבית ברגל (העצבים שלי התגברו על המחשבה ,העונש היה מאוד חמור) אסף הגיע הביתה ללא המזרון בריא ושלם).    לרכבת החשמלית חברתי שני דיקטים גדולים , עליהם חיברתי את המסילות עם מכשולים ,תחנת רכבת ,ספק חשמל,  ממש דבר יפה , הוא ואני נהנינו לשחק.
קבלו משחקים בכמות גדולה מאוד , לפעמים היה לאסף קשה לאסוף ולהחזיר למקומם, סכמתי איתו כל דבר שלא יאסוף אכניס אותו לגגון ולא יראה אותו יותר, הוא זלזל ואחר זמן מה לא נשאר לו עם מה לשחק, מתחנן ומבקש סליחה, אני משחרר לו חלק קטן מהצעצועים , עד שלמד שיש לאסוף את המשחקים.
בירתה אחותי ואהרון
שאימה הגיעה לפלסטין דיזי וברטה היו אצל שמחה, שאבא הודיע לה צריך לחתן את הבנות בשום אופן לא יחזרו לעיראק בחיפזון "מה שבא ליד" חיתה את ברתה עם אהרון ברתה ידעה עלו רק שהוא בן הדודה יותר לא הכירה אף פרט עליו (כמו שידוך דתי עם עיניים עצומות) לא אכנס לפרטים לראות מבחוץ, גידלו שלושה בנים ושלוש בנות ,תחילה התגוררו (לא עם כל הקבוצה) רחוב שרעבי  מ רח" הרצל יוצא רח" ללינבלום בהמשך רחוב שרעבי ממשיך נווה צדק. דירה מרתף חלונות בגובה הכביש יורדים שש מדרגות מהרחוב, בית שימו עם מקלחת מתחת ל מדרגות, מטבח 4 מ"ר. בדירה זו התגוררו עם מנשה ויצחק, ואוחים 24 שעות ללא הפסקה , כל אחד שמגיע ל תל-אביב לברתה כולל לינה לפחות 3 אורחים,       
לא זוכר את כולם הנה חלק: אבא ואימא, יחזקאל אח של אהרון ואישתו,יונה, אני ,אביגדור לפעמים חברה, הבן של יחזקאל, האחיות של אהרון עוד ועדו, בירתה לא עזבת את המטבח, לא תאמינו, ארון חוזר משוק הכרמל סוחב ביד ובגב סלים מלאים לא יאומן , אהרון עבד פועל בנין פשוט,אחרי שנים רבות הפך לבנאי. לאהרון הייה מערש בחולון בנה עלו בית גדול ,בינתיים נולדו כל הילדים שהזכרתי,האורחים ממשכים להגיע כולל רותי ואני לפעמים הילדים, לברתה לא מתרגשת מכל זה, ארון נמאס מצורת החיים הזו, התחילו ויכוחים בניהם בסוף גירושים מכרו הבית ,ארון שכר דירה , בירתה עם יפה ובעלה קנו גג של בית קיים בבת-ים , בנו על הגג דירה מרווחת , התחילו החגיגות עם אירוח לא לישון רק לאכול, בירתה תמיד אהבה את המטבח מוכנה 24 שעות לבשל ו לאריח , בירתה בסוף התעייפה לא יכלה ללכת 

הרגלים התנפחו ישבה על הכסא כל היום לפתור סודוקו לא נגעה יותר ולא נכנסה למטבח "חרם טוטאלי" ולא הגישה עזרה ליפה ,נהיה אי סדר בבית, הכניסו את בירתה למעון, סכסוכים עם יפה ובעלה (לא חקרתי ולא יודיע מדוע), יפה חלתה מאוד מרוב העישון שלה "יותר מ 40 סיגריות ביממה" יפה נפטרה, לא הודיעו לברטה עד יומה האחרון.     ברתה נפטרה 02/07/2022 ז"ל אין לנו קשר עם המשפחה , חוץ מ מנשה יוצא איתנו לחופשה השנתית.עם יוסי בעלה של יפה לעתים בשבת אכלנו אצלהם ארוחת בוקר כיבד אותנו יפה מאוד, היה נהג טקסי (הים לא) הזמנתי אותו לכל הנסיעות  חו"ל להסיע אותנו לנמל
בנ-גריון. מאז פטירת יפה לא התראינו. והוא התרחק מהמשפחה שלנו. 

יונה ורחל.
בתחילת ספור חיי כתבתי ברפרוף מספר סיפורים על יונה, אני אמשיך, תסלחו לי אם אחזור פעם שנייה על מעשיה שסיפרתי.
יונה התחתן עם רחל לאחר אהבה שנמשכה שנים רבות עד לחתונה , התחתנו שלושה ילדים ובת.
עם חלק מהילדים התגוררו בדירה בבית משותף מעבר לירקון אחר כך המרכז רמת גן,"לפני רכשו אצלנו דירה בחולון ברחוב סוקולוב 115, לפני הכניסה התחרטו וביטלו את בקניה, בעיקר לחץ מצד רחל , רצתה מאוד להמשיך לגור ברמת גן, רחשו דירה  קומה רביעית בגבעתיים, אחר כך עברו למרכז רמת גן מול קולנוע רמה ועד היום גר יונה .
קשר הייה בנינו בעיקר עם הילדים, ביקרנו עם הילדים אצלם בדירה מעבר לירון,אחר כך התמעטו הביקורים , התרבו המפגשים אצל אימא בשבתות הילדים השתוללו, בפרד ליד הבית של אימא, קוטפים תפוזים מטפסים על העצים במיוחד יוסי כמו אבא שלו מוריד התפוז מצמרת העץ. בפיקניקים המשפחתית             
בחוף פלמכים (פיקניקים רבים היו בפלמכים), ביער פארק איילון בדרך לירושלים עם משפחת יחזקאל אחי ועוד רבים מהמשפחה, (ביום הפקניק הזה, הודיעו ברדיו שהופצץ הכור בעיראק).   מספר רב של מפגשים עם יונה ורחל בבתי קפה ומסעדות ברמת גן. באחת המסעדות אכלנו מספר פעמים, יונה ואני אהבנו לשתות קוניאק , (בשיטה מתוחכמת מליתי קוניאק בבקבוק קטן הכנסתי אותו בשקית של קופת חולים הנחתי על השולחן "בפעם הראשונה יונה נדהם) כך נמשך שאנחנו במסעדה , אכלנו בכפר-סבא ועוד. ובעיקר מפגשים במשחק הקלפים המשפחתי.     המפגשים  התמעטו לאט ,לאט "נלחמתי תמיד עם רחל להפסיק לעשן להציל אותה מלהגיע לאן שהגיעה, אבל זה לא עזר נפטרה בתאריך                   ז"ל.
"כך הרגישתי" רחל רצתה ש "יונה" יהיה רק בשבילה, אם יונה חיבב מי שהוא השתדלה להרחיקו כך היה עם שמש,יעקב בראון,איתי,ועוד הרבה מאוד חברים שיש ליונה "לא להשוות אלי,המעטים מאוד שיש לי"
טיול בפאריז ומנכין. ארבעתינו.
בתחילת חודש ינואר 2005 טסנו לפריז בנפרד רותי ואני מספר ימים לפניהם, נפגשנו בפריז בבית מלון ליד בית כנסת, טילנו בלא מעט מקומות בעיר בין היתר בקרנו בלוור אכלנו אחר הצהרים בין היתר "היה ארז צהוב עם פירות ים הפנים של הצדפות ועד, יונה ואני ראינו וידענו, לא גילי לנשים" המשכנו לטייל היינו בגנים הצטלמנו ביקרנו בחניות קנינו בקבוק יין "למחרת שתינו במלון בדרך למנכין" קנינו מעט מאוד בגדים "קניתי בשבילי "בטלדריס" צבע אפור כהה עם בד עדין ונעים מאור עדיין בשימוש נראה כחדש, נסענו במטרו לרובע הציירים אחרי יומיים קבלתי את הרכב השכור " אני הנהג,  פיג'ו סיירה דיזל גדול ורחב" עם המזוודות, בדרך לגרמניה , לינה בדרך מלון הזמנתי בארץ גשם זלעפות בקושי רב הצלחתי להגיע למלון, לנו,  לאחר ארוחת הבוקר קדימה למנכין,   כרגיל להגיע למלון שלנו "מיראבל" לינה וטיולים ביחד הכרנו להם את הבעיר והסביבה, קצת קניות ,עם הרכב בתוכו המזוודת לשדה תעופה מחזיר הרכב עולים למטוס ואנחנו חזרה בישראל.
יונה ואני בבתי מלון בארץ..
טיסות ונסיעות לחו"ל לא מתקיימות בגלל הקורונה, ברירה לא הייתה לנו רק לבקר בבתי המלון בארץ.
כך היה.
מספר פעמים יונה ואני התארחנו בבתי מלון בארץ, אילת , חיפה, זיכרון יעקב ,חיפה בכרמל, ובטבריה,בדרך כלל עשר לילות בכל מלון, נהנינו מאוד ,לפני השינה במטה עד מאוחר בלילה  תמיד סיפורי ילדות, ספורים בארץ , חזרה לספורים על בגדאד ובצרה בקיצור לא היה משעם. תמיד יונה ביקש שנסע עם האוטו שלו ורק הוא ינהג (חובב הגה) לא כבד אותי בנהיגה פרט למספר ק"מ בכרמל.
שהיינו באילת שידלתי אותו תמיד ללכת,(לא אוהב ללכת,אוהב מאוד לישון) באילת הצלחתי לגרור אותו להליכה של 2.5 ק"מ ללא מנוחה בדרך, טילנו מהמלון עד השקם  זה היה לו קשה מאוד, בבוקר בשעה תשע, אני חוזר מהליכת בוקר הוא עדיין מכורבל במיטה עם עיניים עצומות, קשה לעזוב את המיטה. אחרי גמר ארוחת הבוקר,  מבקש לנוח על המיטה לזמן מה לפעמים נרדם, עם כל זה הסתדרנו מאוד כמו אחים. 
נסענו לאילת מספר פעמים בלי,ויחד ועם משפחת אורי נאוי. בלינו במלון הילטון בירושלים "זוכר, רחל התעקשה להוציא חתיכת עוגה מחדר האוכל בצלחת מורמת גבהה ובצורה גלויה, המלצר עצר ואסר בעדה ואמר אסור להוציא אוכל מחדר האוכל" .לאחר פטירת רחל הקשר בינינו התהדק מאוד, הרבה נסיעות לחו"ל שייט באונית, לינה ונופש בתי מלון בארץ ומשחקי הההקלפים .       

שפרה ואביגדור עוברים לרמת-פולג 
 הקשר בינינו מתהדק מאוד מיום ליום וגם בין הילדים, הילדים גדלו, פעם בשנה נסענו ביחד עם הילדים, לבית "קי" ב נהרייה, חופשה מהנה עבור הילדים ו עבריינו, היו תכניות רבות ללא הפסקה "לא כמו בשנים האחרונות" פינקו אותנו, בשעה 10 בלילה שותים תה עם בסקוטי הילדים אהבו את זה מאות.   
 יום אחד קבלנו מהם הודעה לא משמחת שנפלה עלינו כמו פצצה.  "ארגון הנחים מציע וילות מותאמות לנכים ברמה של אביגדור,  ברמת פולג צמוד לעיר נתניה, חברים נכים שלהם "רפי" "בורשטיין" ועוד לחצו עליהם הסיתו את מחשבתם,  החליטו להצטרף לנכים ולרכוש וילה, (עד היום אנחנו מאוכזבים שעזבו אותנו ואת חולון).     מכרו את הדירה בסוקולוב ,והגיעו לרמת פולג, ביקרנו אותם הרבה פעמים , סיגל וניצן התחתנו, יש נכדים ונכדות. פעמים רבות בערבים נסענו אליהם עם יוסקה ושולה משחקי קלפים כיבוד ושתייה כיד המלך חזרה מאוחר בלילה זה כיף לבלות איתם. יום אחד הופתעו רותי והבנים מהידיעה שקבלו על מותו של אביגדור, החליטו בניהם שיודיעו ליעל האסון לאחר שישקו אותי בכדור הרגעה, העתי הביתה מגישים כדור, זה מהרופא "כך" לא חקרתי כמו ילד טוב לקחתי, לאחר שהתקלחתי ונחתי, קבלתי את ההודעה לא התרגשתי במיוחד "בטח הכדור עשה את שלו" התחלקי לשאול איך ולמה פתאום קרא הדבר הבנתי, שפרה סיפרה לנו שיש לו פצעי לחץ רבים וכואבים ולא מוכן לבקר אצל הרופא לטפול. החליט לשים קיץ לחיו (שרף את עצמו בתוך רכבו,עשה זאת בסודיות גמורה) נפטר בתאריך 27/06/1991 ולאחר שש שנים בתאריך 18/12/1997 שפרה נפטרה. כך ניגמר עידן, 
אביגדור אהבתי אותך מאוד ז"ל
קשר מתמיד היה ונשאר עם סיגל , ניצן ,הנכדים והנכדות  (השתתפנו בחתונות שלהם). ניצן תמיד בקשר  משתתף איתנו בכל טיול שנתי של החברים. (בהמשך אספר על הטיולים).    


הפתעה : אליעזר מתחתן
בזמן היותנו בחו"ל אולי לפני היה תיווך של "לרון", שידך לו אישה ילידת רומניה, לאחר שחזרנו זה כבר דיברו על חתונה, "נערכה אצל הרב אף אחד מאיתנו לא נוכח" לאחר התחתן המשיכו לגור ברחוב לאון בלום קיבלה כבוד גדול התמקמה והשתלתה על כל מה שהיה ל"גניה" אמה של רותי, לרותי כאב מאוד ההופעה הזו לא חשבה שפעם תופיע אחת ותירש את אימא האהובה,   עשתה עלינו רושם טוב ,כיבדה אותנו , מספר פעמים הזמינו אותנו עם הילדים לארוחות תבשיל רומני, התנהגה טוב ל אליעזר, הזוג יחד נסעו מספר פעמים לבוקרשט לבקר את אחיה ולהתרחץ ב מעינות , בחזרה חצי מזוודה מלאה עם תרופות למיניהם, עשתה איתו חיים משוגעים (גניה בכל תקופת החיים עם אליעזר לא זכתה לפינוק כזה,בחלק  אני עד) לגברת יש  בת ונכדה רומניות כמובן, הבת שוכרת דירה למגורים ומחליפה לעתים קרובות כמו גרביים, המשכירים באים לגבות את שכר הדירה מאליעזר (בשבילם הקבלן הגדול כך כינו אותו שלושתן)  הנכדה דורשת ,מבקשת ומסכסכת בינם, בשנים הראשונית היו מאוד חביבים לקראת הגירושים הפכו עורם הפכו לאויבים, במשפט הגירושים דרשו כמה שיותר , הנכדה אמרה אליעזר מחלק דירות לכל הנכדים שלו כך שלא נשאר לה. 
הזוג נשאר לגור 3-4 שנים בליאון בלום , החליט אליעזר למכור את הבית,  שידל את עמוס ורותי לוותר על חילקם בירושה המגיעה להם מאימא "גניה" כך היה, קנה דירה מהחברה שלנו בבית הנבנה ברחוב המעורר בכיכר סטרומה, לאחר זמן קצר סיבה חדשה,  עשן וריחות המאכלים על האש מכיכר סטרומה נושבים עם הרוח לדירה וקשה להם לנשום, מכר את הבית , רכש בבית שמקימה החברה בחולון ברחוב המעפילים, בית בן שבע קומות הראשון שנבנה בחולון,  אני סימנתי את היסודות של הבניין ,לאחר חודש הייתי חייב לעזוב ולהתחיל עבודה בבית חולים דונולו ביפו, "מכרז של מ.ע.צ. שזכינו "  בחודש ספטמבר 1972 בשבוע הראשון של העבודה שמעתי ברדיו על רצח הספורטאים במינכן. מרגע זה שהתחלתי לעבוד במכרזים לא התעסקתי בבניית הבתים בחברה בקרתי כמשקיף בלבד.  סיפוק רב הייה לי לעבוד במכרזים ,עבודות מגוונות קרוב למהנדסים ומפקחים שהצלחתי לייצור חלופי ידע בינינו.
השותפים הגיעו אלי בזעם, אליעזר משקיע את רוב זמנו וכל הידע שלו ומשקיע את החמרים הטובים והיקרים מאוד בדירה שלו, מרצפות מיוחדות , קרמיקות, דלתות,חלונות הכול מהסוג הטוב. החברה קבלה ממנו מעט כסף וההשקעה בדירה רבה יותרת (עד היום לאן התגלגלו כל הכספים שלו ממכירת הדירות, מכירת מגרש בחולות של חולון ) . בכל פעם שאני נפגש עם קבלנים מוכרים לי במסיבות, שואלים אותי מה אני אעשה במיליונים שאליעזר ישאיר לי ? שנים רבות אחרי זה מכר את הדירה בבית ברחוב המעפילים , קנה דירה קומת קרקע ברחוב אוסישקין , נשארו לגור שניהם עד לגירושים , מצב  הבריאות  קשה , רותי ואני הכנסנו אותו לבית זקנים בתל-אביב עמוס הבן עמד מהצד ללא נקיפת אצבע. שלמתי עבורו השלמה לשכר לבית הזקנים. לקחתי את רותי לבקרו מדי פעם , אני לא נכנסתי לראות אותו אף פעם.לא רציתי לראות אותו במצבו זה. בתוריך 06/07/1997 נפטר ונקבר בבית העלמין של חולון בקרבת הקבר של אשתו "גניה".
לאחר פינוי הדירה ברחוב אוסישקין ,הדירה נמכרה , הכסף חולק 40% לאשתו 60% לרותי ועמוס , הירושה הגדולה שקבלנו רותי ואני שבעים אלף שקל (תמורת המיליונים שהקבלנים חשבו שאקבל) . כל שנה רותי ערכה לאבא שלה אזכרה השתתפו הבנים ,הנכדים ,עמוס וחלק ממשפחתו, אחר עזיבת בית העלמים מתאספים במסעה לאורחה טובה,  זה לא המשיך לזמן רב.             

דודה שולמית .
לאחר שבעלה נפטר , רותי ,אני ואסף הרבינו לבקר אצלה, השתדלתי להיות חביב אליה ,זה לא כל כך פשוט (ספרדי עם סופר פולניה) בכל זאת הצלחתי במשימה,  לפעמים בקרתי לבדי אצלה קבלה אותי עם כיבוד, הצלחתי לקשור שיחה איתה, השתדלתי לפתור לה בעיות  בדירה ו בכל מיני דברים ,שלחתי לה בעלי מקצוע שדרשה , ממש הרגשתי ריח אהבה.   
יש לשולמית בן אחות (עורך דין )היחיד שנשאר לה במשפחה , בקשה ממנו לכתוב צוואה  לאחר מותה שהוא היורש היחידי כול הרכוש הכולל דירה ברחוב קוגל ואת כל החשבונות שיש לה בבנקים כולל הכספת שבבנק.
לאחר מספר שנים, פתאום וללא כל הוראה מוקדמת הזמינה את רותי לנסוע ביחד לעורך בתל-אביב ,הסבירה לרותי שהפסיקה כל קשר עם בן אחותה.    עכשיו את תהיי היורשת הבלעדית ,ללא עמוס וללא איה (בת אחי). אחר כך הלכה עם רותי לבנקים והעבירה את כל החשבונות והחסכונות על שם של רותי. את הכספת רותי פחדה לקבל. (נשארה הכספת לאוצר המדינה). 
בתקופה הזו שולמית התחילה להרגיש רע מאוד (היסטרית, צעקנית,משתוללת ומדברת שתיות) רותי ואני התחלנו לטפל, הכנסנו אותה לבית אבות ,לאחר חודשיים ביקשו לקחת אותה מהם, לא יכלו להשתלט עליה , העברנו אותה לחולון אותו סיפר, ולמוסד אחר בחולון , לבסוף ללא הכרה העברנו אותה למוסד קרוב לפתח-תקווה עד לפטירתה . דאגנו להביאה למנוחות עולמים בתאריך 22/10/2002. הקמנו לה מצבה, יש לציין הירושה שהשאירה עבורנו הייתה מעל לצפוי,הדירה מושכרת זה עזרה לממון הנסיעות לחו"ל. נפטרה ב 22/10/2002     קבר יש מצבה יש , מבקרים אין , אנחנו מבין הלא מבקרים.

        
חברת בניה חדשה (בן-אורי)
לאחר שחזרתי מהטיול עם אביגדור לארץ , אליעזר עם הצעה חדשה , שני שותפים חדשים, אלברט לוי (היה קבלן שלד) ושותפו לשעבר ופוסרסקי . בנינו מספר בתים ביחד.   שם החברה "בן-אורי עבודות בנין בע"מ" האנשים חשבו שזו חברה על השם שלי, אין כל קשר לשם שלי (בן-אורי המהנדס של בית המקדש, יש רחוב בחולון על שמו). 
אלברט ואני מאוד חרוצים  עבדנו יחד יד ביד,  היינו מרוצים מאוד מהתוצרת שקדמנו , בנינו את השלדים של ה בנינים במרץ רב, הקמנו השלד של בנין גמרנו עברנו לאחר, בגמר השלד, אחרינו נכנס פוססרסקי אחראי לביצוע הגמר בבנין, טייח,ריצוף,נגרות ו כו' עד למסירת הדירות לדיירים , ואליעזר עסק במכירות ,מכר את הדירות לפי ראות עינו ללא כל התייעצות או קלקולציה.  
בסוף שנת 1972 פרוקה החברה פוססרסקי ואלברט עזבו (לאחר כחודש בא אלי אלברט התחנן בפני בוא נעבוד ביחד, תעזוב את הזקן הזה, הוא לא יודיע לעסות כסף ) לא רציתי לפגוע ולעזוב את אליעזר     "אבא שלאשתי" שהביא אותי למקצוע הזה.
אלברט- לאחר שעזב את החברה הצליח מאוד ו הקים חברה לבניה ואחר כך עם הילדים שלו.נפטר ב2015 .
בן-אורי (1973)עבודות בנין בע"מ) 
אליעזר רצה להשתחרר מהלחץ שלי עלו.   להיות עצמאי ללא ביקורת שלי, מצא את בכר אלי ו זיונץ לודביג קבלני מכרזים לעבודות של הממשלה, מ.ע.צ. ללא התייעצות איתי  (צרף אותם לחברה ,ללא השקעה  (פרט למערבל ביטון ישן בשובי 1000 ש'). הפסקתי להתעסק בבתים המשותפים (ברור לכם מדוע), לקחתי עבודות המכרזים במרץ וברצינות, עניתי על מכרזים וזכיתי בהם, ביצעתי מספר עבודות שכולם הכניסו רווחים טובים לחברה, המהנדסים  היו מאוד מרוצים ממני ,מנהל מ.ע.צ. המהנדס  "יעקב לוי" אמר לי, אני מרוצה מאוד כשאתה זוכה במכרז , אתה אחראי ובעל ידע מצוין ויכול  לסומך עליך ולא אדרש לפקוח מיוחד לעבודה בבצעך. לאחר העידוד גבר לי הרצון לבצע עבודות מיוחדות. 
שיכון הצנחנים. 
באמצע שנת 1974 עירית רמת-גן חילקה לקצינם מחיל הצנחנים מגרשים (בתשלום סמלי) בשיכון הצנחנים (השיכון כבר קיים לפני מספר שנים,  זה שלב שיני). עמוס רכש מגרש , הופיע אצל האבא שיעזור לבנות עבורו את הווילה (עמוס כמו האחרים חשב שאבא שלו באמת קבלן עשיר) . חברת בן-אורי קבלה על עצמה להקים את הווילה, הצטרפו עוד שני קצינים בהמלצת עמוס( ליפקין שחק, ושמיל) 
ערכנו איתם חוזה וסיכמנו על מחיר, פרט עם עמוס לא היה חוזה ולא מחיר סופי.  
אני עם צוות עובדים יצאנו לשטח והתחלנו בעבודה תחילה בבית של עמוס, סיימנו את הכנת התבניות של היסודות ,בתאריך 15/08/1974 הזמנתי מערבל עם בטון ליציקת היסודות, המערבל הגיע ומיד איתו קבלתי הודעה ש "שאול" בעלה של דיזי נפטר, גיס האהוב שלי במיוחד.( את פטירת שאול ויציקת הבטון הזו חרוטים בזיכרוני).
ביצעתי מספר שנויים בתכני הקוטז',  עמוס ו האדריכל קבלו בשמחה. בניתי את שני הקוטז'ים הנוספים. לפני מסירת הקוטז' ל"שחק"  ו"שמיל" שנהם מכרו את הוילות (עשו עסקות טובות) . "שמיל" קנה מגרש גדול מאוד בחבצלת השרון  בשנת 1983  התחנן בפני ובפני עופר לבנות לו בית גדול מאוד במגרש 
החדש(עופר התחיל לעבוד איתי בשנה זו). היינו בלחץ של עבודות , דחינו את ההצעה, והוא הצטער מאוד וגם אנחנו.
החברה המשיכה לבנות בתים משותפים ועבודות מכרזים עד לשנת 1983 בשנה זו אלי עם בנו הקים חברה, אני עם עופר התחלנו לבצע עבודות פרטיות ועבודות מכרזים ,יותר מאוחר פז הצטרף אלינו ,רשמנו חברה "צדיק אורי עבודות בנין בע"מ" היינו צוות למופת , עבודה משפחתית לדוגמה. בשנת 2008 עופר לקח יוזמה והחליט מספיק 25 שנים בעבודות בנין, עבודות הבניין חרוטה ברושינו עמוק מאוד הגיע הזמן ללמד אחרים.   נתחיל לפקח על מבנים  וללמד אחרים  עבודות בנין טובה, הצעה גאונית נתקבלה פה אחד. אני נשארתי לנהל את החשבונות, לפעמים ביקרתי באתרי הבניה , עכשיו יש לי מכליף "פז" לניהול החשבונות.    ממשכים להיפגש כל בוקר עימהם ל שתית קפה המחסן. 
מעבר מרחוב ההגנה לשלום עליכם.   
בשנת 1970חברת בן-אורי בונה בית משותף בן ארבע קומות עם מעלית,  16 דירות ברחוב שלום עליכם ,מול בית הספר שלום עליכם, רותי בהריון עם פז . לאחר התעצות החלטנו לרכוש דירה בת שלושה וחצי חדרים ומרפסות, דירה גדולה.
השותף לודביג החליט גם הוא רוצה לרכוש דירה בת שלושה חדרים באותה קומה שלנו. הוספתי לדירה
ריצוף במרציפות  עם חלקי שיש בצבע ירוק, ארונות של קיבוץ רגבה, חרסינה מיוחדת ,כלים בחדר אמבטיה  צבעוניים. המחיצה עם לשכן קורות כפולים למניעת רעש מהשכן , השתדלתי מאוד שהדירה תהיה נוחה ויפה. בסוף 1970 עברנו לדירה ובתאריך 03/02/1971 נולד פז ילד שלישי במשפחה.         זו הייתה הפתעה לבן שלישי,  בזמנו לא הייתה הטכניקה של היום לדעת מה יוולד.( שצלצלתי לבית החולים דג'אני לברר אם הייתה לידה , האחות בשמחה בגדול אמרה לי מזל טוב יש לך בן (לא ידעה שזה השלישי)  אני מאושר מאוד שיש לי שלושה הבנים אסף,עופר ופז, לא הצטערתי לרגע שאין לי גם בת.

בר- מצווה לאסף
רשמתי אותו ללמוד הכנה לבר מצווה אצל חזן הגר בבית שבנינו ברח' ז'בוטנסקי 24 , ללמודים נתתי לו את התפלים של הבר- מצווה שלי החזן אמר לו אבא שלך שומר טוב על התפלים.(את זה הזכרתי קודם בבר מצווה שלי, התפלים לא היה בשימוש 20 שנה). ערכנו לו בר-מצווה בבית הכנסת ישורון בחולון, "חזן בית הכנסת הוא המורה שלו"  עם כיבוד בבית הכנסת, מעט מוזמנים.
החלטנו להזמין הדודים והדודות חוג מצומצם למועדון "ארינה" ביפו ללא אסף "אסרו להכניס ילדים למועדון" היה שמח מאוד עם הזמר "ארי סאן"  עם עליזה אזכרי, הרבה שירים ביוונית עד אחרי חצות ,הלכו לישון כולם מרוצים. 
אסף            
בהיותו ילד קטן שחקתי איתו בצעצועים,קניתי מצלמה צילמתי אותו הרבה מאוד תמונות , ילד שובב רב עם הילדים הייתי קשוח אלו , לא הרבצתי רק אימתי ,למד פייסנות בנה מטוסים מעץ "בלזה" עם מנוע
להטיסם, בבית בשלום עליכם ארגנתי לו חדר בקומת הקרקע , ישב בו שעות רבות ב בנית המטוסים, בניהם בנה מטוס לחברה שלו יפית (אשתו היום) עם סכל מפותח מאוד ומרץ, בעירית חולון העסיקה אותו   ללמד טייסנות  (תמורת שכר), הרבה שבתות לקחתי אותו עם עופר ופז לכפר סירקין להטיס טיסנים ,לפעמים להתחרות. (לקחתי ארוחת הבוקר של השבת סלט ירקות ,ביצים קשות ופיתות, אסף ועופר אכלו בהנאה עד הטיפה האחרונה, הילד הקטן פז לא רצה אפילו לגעת בארוחה (רק פיתה רקה). מתכונן לגיוס   יעצתי לו להתגייס לחיל התותחנים , (לחיל זה דרוש הרבה ידע וחישובים ולאסף יש את זה) התגייס לחיל התותחנים המשיך לקצונה הגע לדרגת סגן אלוף במלואים.
19/09/1979 התחתנו יפית עם אסף לאחר חברות מבית ספר תיכון ,לא נפרדו לרגע, החתונה נערכה באולם הועד למען החייל ברחוב ויצמן פינת פנקס אולם יפה מאוד ,(לבקשתנו הרב שחיתן אותם הוא אותו הרב הצבאי שחתן אותי עם רותי לפני 23 שנים). גרו עם ההורים ,"דור" הילד הראשון נולד  בתאריך 22/01/1983 ,מאור 27/08/1986 אחרון שחף 29/10/1991. כש הם קטנים,  מאור ושחף טופלו ובקשר הדוק היו עם סבא  "משה" אבא של יפית קיבלו ממנו פינק מיוחד ללא הגבלה , דור פעם בשבוע בשמירה ובלוי אצלנו נסענו לטיל עם הפיאט 125 שלי , היה שובב מאוד (כמו אבא אסף), לקחנו אותו ל מזיון תל-אביב לראות לו רכבות עתיקים, התרוצץ בין הקרונות של הרכבת , קפץ ,דלג ואני רץ אחרו לשמור אותו, נסענו בלילה ליער חולדה לראות מסדר ומפגן סיום קורס קצינים של פז ,לרגע לא החזקתי בידו הילד נעלם בחשיכה ,הרבה מאוד מוזמנים היו בשטח, חיפשתי בניהם  ובחושה לאחר חצי שעה מריטת עצבים,  הילד נמצה  בין החיילים.     הבנים של אסף גדלו התחתנו יש נכדים לאסף,  לי נינים.
אסף עורך בערבי ששי ארוחה לשלשת המשפחות של הבנים נשים וילדים מצטרפת גם סבתא רחל. לעתים קרובות רותי ואני בין המוזמנים. ארוחה כיד המלך עם שתית יין טוב זה מהנה מאוד להצטרף לארוחה ולראות הכדים ,נשותיהם והנינים.
עופר נולד     
אסף בן ארבע ובתאריך 21/04/1962 נולד עופר בבית החולים בילינסון(אסף נולד באותו בית-חולים). לא משך הרבה זמן כמו אסף, לאחר יום אחד בבית החולים נולד. גרונו ברחוב ההגנה 6 , רותי לא עבדה , הייתה לה תעסוקה מלאה עם שני הילדים ,עם עזרה של אימא , אימא של רותי נפטרה והוא בן-3.
בגיל שלוש השארנו אותו אצל דיזי (כשנסענו לחו"ל עם אביגדור) כ תשע שנים גדל מפונק עד שנולד     פז , קבל כל מה שבקש, גדל שער כמו ילדה, נעלים עם עקב גבוה , מכנסי פעמון כל שבקש קבל , זה לפעמים רגזתי ש רותי הגזימה, למד בבית ספר אחד העם , לא מעט בעיות עם המורות, רותי הכירה טוב את בדרך לבית הספר הלוך וחזור מההזמנות הרבות שקבלה מהמורות. הצטרף איתנו לבתי הבראה לקחתי אותו למקומות העבודה שעבדתי (במיוחד בבית החולים "דונולו" המפקחים אהבו אתו מאוד, לקחו אותו למכולת וקנו לו כל שבקש, בשנת 1969 נסעתי לבית הבראה על הכרמל, למחרת בקשתי מ רותי לשלוח אותו לבדו באוטובוס לחיפה, ירד בתחנה הסופית בחיפה אני אמתין לו שם. חיכיתי לאוטובוס המגיע, שלושה אוטובוסים מגעים מ ת"א והילד איננו (אין טלפון נייד לתקשר ל רותי) שאלתי ואמרו לי שהתחנה הסופית על בכרמל.    במהירות עם הרכב עליתי לכרמל בתחנה הסופית הילד יושב על הספסל   ללא פחד מחכה לי "ילד בן שבע ביציע המשימה בהצלחה, צריך לתת סמכות כפי שקבלתי" המשך השהיה בבית ההבראה על הכרמל "בית דורי" עופר אתי כל ערב ירדנו לעיר התחתית של חיפה לקנות ביטלה וראינו איך אופים אותה, כמובן קנינו ואכלנו כל הדרך חזרה, נסענו יחד להופעה של עליזה אזיקרי, ישבנו בשורה ראשונה,בהפסקות השירה באה אלו חבקה אותו ונשקה כמעט לקחה אותו איתה בגמר ההופעה.  נסענו להבראה באשקלון ,לקחתי אותו לטיול לראות (החרגולים )השואבים "נפט ב חלץ" ל שדירות אחר כך לבקר את ראש העיר (יפרח יהונתן קצין היינו יחד בשריון זוכרים ?זה שדבר צרפתית) לא היה במשרד. ובשנת 1974  נסענו מספר פעמים עם חברתו (פאיה) ופז, ל מרכז נופש בעין גב לשפת הכנרת. התחיל להתאמן לריצה , מדי פעם הסעתי אותו בשבתות למקום ביצע הריצה או להתחרות . לא הרמתי עלו יד למרות כל התחבולות עם ניצן וחברו.   ביום שבת בצהרים אהב עם החברים לשחק כדור סל בבית ספר שלום עליכם מול הבית, בהדיפת הכדור לסל גרם לרעש מחריד, לא נענו לשכן להפסיק להרעיש בשעות המנוחה הזמין משטרה, לקחו את כל השחקנים לתחנת המשטרה   (הייתי במנוחת צהרים של שבת) קבלתי צלצול מהמשטרה לבו להיות ערב ולשחרר אותו, לא הייתה ברירה.   פעם העיר אותי לאחר חצות הלילה ביקש ממני שנלך לחפש את החבר הטב שלו (חיים) עדיין לא הגיע הביתה מאז שנפר מעופר בערב.   חיפשנו לא מצאנו את חיים לאחר ייאוש חזרנו הבית ,מתברר חיים ישן טוב בטנדר של אבא שלו עד הבוקר.    אהב מאוד לבוא איתי לבנין, לקחתי אותו לראשונה לבנין ברחוב חובבי ציון נתתי לו פטיש למדתי אותו איך ליישר מסמרים עקומים,  "כמות גדולה של מסמרים עקומים נשארים  על רצפת הבטון אחרי פירוק תבניות העץ. הצליח לאחר מספר חבטות מהפטיש.

בר- מצווה לעופר
בבנין שבנינו ברח' ז'בוטנסקי מכרנו דירה לחשמלי המתפלל בבית-כנסת ישורון החליף את הרב שלמד את אסף "הכנה לבר-מצווה", החשמלי לימד את עופר ההפטרה וכל התפילה הדרושה, סדר בבית הכנסת את כל הדרוש ל עלית עופר לתורה , עופר ביצע את שלמד בצורה יפה ומרגשת לאחר כל המפגן, רותי הכינה כיבוד למתפללים ולמטע המוזמנים הכול נגמר בנשיקות ושמחה , התפלים נארז יפה להזדמנות הבאות. 
עופר מתגייס          
התגייס לצנחנים, הדרישות מתחילות להגיע. שעון יד מספרים מאירים,     סמל קטן של הצנחנים, הסעתי לרחוב אחד העם בתל-אביב לאורכו לחפש הסמל הקטן של הצנחנים .  השתתף במלחמת שלום הגליל צולם בעיתון מעריב תמונה "מנוחת הלוחם" .המלחמה השפיעה עלו חיכה ליום השחרור לא רצה דרגות לא קצונה , רצה הביתה. השתחרר בשנת 1982.
עופר : שחרור ,עבודה וחתונה  
השתחרר הצטרף איתי לעבוד  הצליח לסלק את לודויג שעבד אצלי, כך פתחנו משרד במחסן בשלום עליכם, השתתף בקורס קבלן בנין סיים בהצלחה , הדרכתי אותו רישום פקודות בהנהלת, אני ניהלתי ורשמתי,  הוא העביר במחשב.  התחלנו לבצע עבודות  מכרזים ממשלתיים, בתל-אביב ,חיפה ,ירושלים ,בית-דגן ,נתיבות ועוד מקומות. בנוסף לעבודות שיפוצים לאשים פרטיים , ביום 21/6/1984 נערכה חתונה עם בת הזוג החברה מהילדות "פאיה" באולם ברחוב ז'בוטניסקי,  החתונה הייתה שמחה גדולה ומהנה .הזמנתי מהנדסים מ מ.ע.צ. , לאחר החתונה אמרו לי שיש לי בן כמו שחקן.  אחרי החתונה התגוררו ב בית ה הורים של פאיה עד שרכשו דירה (בעזרת שני המשפחות) ברחוב מזה בחולון, ב22/04/1986 נולד הבן הראשון פג  " עומר" הרבה סבלנות ,נסיעות רבות לבית החולים ודאגות עד שאפשר להגיד הילד בריא, גדל טוב מאוד וביום  07/03/1990 נולד הבן השיני  "אדר"  ג'נ ג'י "ירש מסבא אליעזר ו רותי" ,בן שנה +  עופר ופאיה ביקשו שנעבור לביתם ולישון ושמור על שני הילדים,   נסיעה טיול לחו"ל , כך הייה נשארנו ברצון לגור מחוץ לבתינו  שבוע ימים   . ביום 10/05/1996 נולדה הבת "מאי" הנכדה הראשונה במשפחה , רותי ואני החלטנו על אירוע מיוחד.   לערוך לה מסיבה עם מוזמנים הרבה משתתפים במלון "דן פנוראמה" בתל-אביב. הייתה מסיבה עם הרבה משתתפים ושמחה גדולה.   "מאי" בעודה תינוקת אהבה להיות עם רותי ואיתי ,רואה אותנו מוכנה לעזוב הכול כולל ההורים ולבוא איתנו,(זה בכלל לא קשור למסיבה שערכנו לה).    הזמן חולף ,כולנו מתבגרים הילדים גדלים.  בשנת 2000 עברנו לדירה חדשה,ברחוב ההגנה 5 מול הבית הראשון שגרנו בו לפני 42 שנים ההגנה 6, בית בן שלושה חדרים עם ממד וגג עם חדר ונוחיות  , מוסכם עם הקבלן, תכנית הדירה לפי רצוני, צרפתי אחד החדרים לסלון ושיניתי את בל התכנית. לאחר הכניסה לדירה, ערכנו מספר ארוחות משפחתיות על הגג בימי שבת, בחגים ובימים רגילים, המשפחות מתרבות ,התחלנו להזמין בערבי יום ששי רק את פאיה ,עופר והילדים, זה נמשך לזמן ארוך," שאלו אותנו אסף ויפית האם יש לנו רק בן אחד ?" הסברתי להם ,למשפחה של אסף יש סבתא "רחל",למשפחה של פז יש סבתא "מלכה" למשפחה של עופר יש סבתא "רותי". לאחר תקופה ממושכת רותי סבלה מכאבי גב קשה היה לה לבשל ולאריח. הפסקנו נוהג זה, אוכל עבורנו רכשנו בחצי חינם , לאחר תקופת מה פאיה ועופר החלו להזמין אותנו מדי פעם לערבי יומי ששי .
פז נולד.
שבוע לאחר שעברנו לבית החדש ברחוב שלום-עליכם לקחתי את רותי לבית החולים דג'אני ביפו לאחר מספר ימים ,ביום 03/02/1971 בלילה נולד פז, למחרת בבוקר צלצלתי לבית החולים,  הפקידה בשמחה אמרה לי יש לך בן. (לא ידעה שזה השלישי רצוף).    בשנת 1970 לא היה בארץ  אולטרה סאנד , לראות מה ייולד. ידענו רק לאחר הלידה. (הפתעה).
הילד גדל יפה ,נסע איתנו לטיולים בארץ , לעין גב,בית קי, מעיינות פשחה ליד עין גב, לים  בת-ים. רשמנו ללמוד בית הספר שלום-עליכם "מול הבית" ,קפיצה מהבית והוא בבית הספר,רותי דאגה להעיר אותו משינה רגעים לפני הצלצול.
גמר תיכון בבית ספר "אורט ",התגייס לחיל הנדסה,נסענו לבקר אותו בשבתות, הצטרפה איתנו  החברה שלו "אפי, אחר כך אשתו" מחנה צבאי בשטחים הכבושים. בסיום קורס הקצינים ביקרנו אותו בבה"ד 1. המשיך לשרת שנה נוספת בצבא הקבע,השתחרר בשנת 1994 , ביקש להצטרף לעבוד עם עופר ואיתי ,קבלתי אותו בשמחה, במשך הזמן למד מהר מאוד המקצוע,  נהינו צוות למופת, הבאנו אחד את רעהו אהבת אחים לדוגמה, הוא עם עופר אחר העבודה בילו יחד רכשו אופנועי שטח אחר כך טרק- טירון, היו צוות בעבודה ובלוי לדוגמה מוצלח מאוד.
רכשתי לעסק מכונית משחרית גדולה לפי בחירתו של פז שתהיה צמודה לו, ארגן אותה עם מדפים הייתה מחסן נייד.   כל כלי הדרוש לעבודה תמצה בתוכה.  
ביום20/06/1995 נערכו הנשואים בגן נצר-סרני מקום מאוד מפואר ויפה עם גנים ועצים סביב, הוצאות החתונה,  בשיתוף שתי המשפחות. לאחר החתונה רכשו דירה (בעזרת ה הורים של שני הצדדים) הדירה ברחוב מונטיפיורי בחולון,  בצענו לדירה שפוץ ,צנרת ו מקלחת. וביום 19/05/1997 נולד הבן "ירדן" וביום 22/11/2000 נולדה הבת "רוני" נכדה שנייה במשפחה שלנו.   יותר מאוחר פז רכש מגרש באזור קבל רישיון בנית לקוטז' עם מרתף,  חצי השיני של המגרש,  שייח לבעל המגרש הצטרף לבניה ביחד עם פז.    חברת "צדיק אורי עבודות בנין" בנתה את צמד הבתים, פז שינה מספר דברים בדירה ,הוסיף צפוי גבס על הקירות , ביצע חשמל חכם ,תכננן דברים לפי ראות עינו  ,ביום 15/12/2004 נולד הבן "שגב". תקופה ארוכה, שתי הסבתות ככל יכולתן הגישו עזרתן למשפחת פז.    רותי מספר שנים יום – יום נסעה לאזור, הסיעה את הילדים לבית הספר, להחזיר אותם הביתה, ולעזור להם לאכול ארוחת הצהרים.       עד שגדלו ונהיו עצמאים. 
בר-מצווה לפז
כפי שנהגנו עם אסף ועופר , פז למד ההפטרה וכל התפילה הדרושה אצל אותו מורה של עופר השתמש באותו תפלים שהיה במצב טוב כחדש.   ביום הבר מצווה עלינו על ה פיאט נסענו לירושלים להניח תפלים בכותל (הזמנתי את יונה ורחל, לא זוכר אם סמי היה)רב מהכותל עשה את המלכה ברצון,שמחנו, 
"לא נשקתי את אבני הכותל מעשה טיפשי, זו לא גבורה מצדי " חלקנו כיבוד קל, ארזנו וחזרנו הביתה בשלום.
בשבת בבוקר לבית הכנסת עם סבא אליעזר , עמוס ומעט מוזמנים לאחר ההפטרה הוזמנו אחד, אחד עליה לתורה כולל אלוף עמוס הודגש ה"אלוף", ביקשו תרומה ממנו תרם 100 שקל, לאחר מספר ימים הגבאי של בית הכנסת ביקש ממני 1000 ש"ח אמר לי זה הסכום ש עמוס תרם " שאלתי את עמוס כמה תרמת לבית כנסת ? ענה 100 ש"ח "  הרמתי טלפון לגבאי בית הכנסת אמתי לו התרומה היא 100 ש"ח , שהכריזו לאחר העלייה לתורה  אלוף עמוס "תרם" רשמתם 1000 כך השתכנעו שלמתי 100 ש"ח.

 אני קבלן עצמאי  משנת 1983.
בשנה זו עזבתי את כל השותפים, לודויג ביקש לעבוד אצלי כעובד שכיר קבלתי אותו לעבודה לאחר תקופה קצרה עופר השתחרר מהצבא,  בקש להצטרף לעבוד אתי ,קבלתי אותו בשמחה , זכיתי במכרזים ב מ.ע.צ. וקבלתי הצעות לביצוע שיפוצים בדירות.
אחרי תקופה של עבודות ביחד , לודויג בקש להתפטר(לא הסתדר עם עופר)בשנת 1994 פז השתחרר  משירות בצבא קבע והצטרף אלינו, ביצענו הרבה מאוד עבודות, עבדנו משעה שש בבוקר לפעמים עד שעות מאוחרות , רכשתי בנוסף לרכב הפרטי שלי עוד שני טנדרים ו מני בוס עם עשר מקומות ישיבה (נסענו לפעמים כל המשפחה ,פעם לירושלים לחתונה של רונן בנו של יחזקאל אחי, הוחלט לשמירת על  ביטחון המשפחה רצוי שכול המשחה לא תיסע ברכב אחד, מכרתי אותו בעודו חדש עם הניילון על המושבים ,עופר ופז השתלטו על העבודות בצורה מקצועית מאוד ובאחריות,עבדו כצבת לא היה בניהם חילוקי דעות ממש אחים לדוגמה, לא שמעתי ויכוחים או מריבות בניהם , ממש תענוג לעבוד איתם, העסקנו מעט מאוד פועלים לעזרה, אהבנו לבצע  הכול בידינו ,(לבד זה מעייף מאוד, דרוש כוחות רבים , אבל יש הרבה סיפוק) סמכתי עליהם מאוד, התחלתי לקחת את רותי לחופשות ארוכות יותר לאירופה, אמריקה  ולמזרח אירופה. 
כל שנה נסעתי לתערוכות בניה , לטיולים של שבועיים לפעמים שלושה שבועות. יש רשימה של 19 טיולים הזכורים לי כמעט לחרוש את כל אירופה . אחרי כל הטיולים האלה טיולים למזרח אירופה ארבע ויותר פעמים בשנה. פשוט מאוד שנינו אהבנו לטייל.

טיולים ונופש קבועים
בתחילת שנת 2000 ארגנו קבוצת נוסעים לחו"ל,  מתקיימת בסוף חודש יוני בכל שנה  עד שנת 2020 (הטיול בוטל בגלל נגיף הקורונה) בטיול משתתפים רק גברים,  חברים ,בני דודים ,אחיינים והנכדים שלי ארגון הטיול באחריותי בעזרת בני "הבן של דיזי אחותי" ארגנתי את רשימת הנוסעים, הזמנת כרטיסי טיסה או הפלטה, הזמנתי מקומות לינה בבתי מלון כך נמשך 20 שנה בתקווה שנמשיך הלאה לאחר חיסול הקורונה. יש לא מעט סיפורים על הטיולים שנמשכו 20 שנה. בהזדמנות אולי אצרפם. 

נופש בבית קיי ב נהרייה
עם משפחת אביגדור בילינו מספר שנים טובות בבית קיי, בשנת 1998 לאחר פטירתה של שיפר, רותי ואני, בעזרת תעודת נכה שלי, של עופר ושלבני  החלטנו לארגן נופש שנתי למשפחה.   בסוף חודש אוגוסט בכל שנה  לבית קיי,   כווולם קבלו הרעיון בשמחה, הצטרפו אלינו חברים,  בני עיני ומשפחתו היינו כבני בית בבית קיי כיבדנו אותם התייחסו אלינו יפה נתנו לנו הביתן שביקשנו, עד לשנת 2019,   בשנת 2020 בית קי נסגר זה גורם לנו ולכל המשפחות,  צער עמוק, נופש חלומי שנהנינו ממנו שנים רבות לא יישכח לעולם.  בני ואני חייבים לחדש המפגש השנתי שברח מאיתנו,  לאחר חיפוש מקום חילופי בחרנו והגענו למלון C ב נווה אילן בדרך לירושלים, הגענו לשם ב05/08/2021 כל הקבוצה המשפחות והחברים הגענו למלון C לחופשה. לאחר החופשה נחליט להמשיך או לא. עדיין אין חוות דעת  להמשיך ? 

שמי (נעים) אורי בן מוראד יצחק צדיק  
בתקופת חיי קראתי ספרים אלו: המורה לאנגלית,- ימים אדומים, -פפסי ומריה, -הזדמנות למשהו טוב, -סנטלרט פארק, -דואט בבירות, /-שעות מתים, /-משוואה עם נעלם,/ -כוח צביקה ,/ -שבוע באמצע החיים,/ הבת הסודית, /-חוטים מקשרים, /// - החיים שנועדו לי,/- בבקשה תשגיחי על אימא,/ -כבשה שחורה,/ -גן הקיץ,/ חמקו-(בן כספית) ,/ -סעיד( רן כהן) ,/ -הפיתוי של גריסי, /-ארבע אמהות,/- בו- גוריון 660 דפים,/ -הבריחה מבצרה,///  -עמבה דיצ'ון,/ - ההודאה (גון גרישה). /- כל בית צריך מרפסת /-שעות הקטנות,/ -סודה של אומנת הספירים,/ -האי של סופיה /– טרדסטון התחייב /– שלוש דקות של נצח /– אלוהי הצברים הקטנים /– חיי כקיסר ///– שלוש שמשות זוהרות /– הדבר האמיתי היחידי /– כוח עליון (רם אורן) /– פרמקון (דירק ויי טנבורן)- /ואל אישך  תשוקתך (נעמי רגן)/-שלך סנדרון (צבי ינאי)- /מאוחר מדי (צבי ינאי) /– גן המכתבים /– שבועת רחל /– גבר נכנס בפרדס ///– אשתו של מגדל התה /– אישה מעבר לים (שרית ישי לוי)/– מלכת היופי של ירושלים(שרית ישי לוי)/ /– המאהב החשאי (אזביל איינדר) /– עד שיום אחד (שמי זרחין) –/ המפענחים (מיכל קונלי) –/ האריות מסילצליה /– צלה של הרוח –/ לבד בברלין /– הבגידה/// – הגיבן מנוטרדם –/ חמשה רומנים קמרים (נטליה) –/ חמש מתנות למוח /– הדרך הארוכה אל החמה - /סוס שחור(גורג הורביץ):
--- מתנצל בפני הקוראים מאחר ולא  עברתי על מה שכתבתי בסיפור לפני ההדפסה,עכשיו אני קרא את הסיפור לאחר ש פאיה דאגה לערוך אותו כספר ולחלק למשפחה נפל בחלקי העתק , יש מספר כתבות שיש לתקן :
1. עזבתי את עיראק ב 01/12/1949 והגעתי ארצה ב 10/03/1950 שלושה חדשים עם אימא עברנו מעיר לעיר במחנות העולים בפרס עד הגעתנו  לעיר הבירה (טהראן),מהמחנות לא הרשו לנו לצאת העירה (שמירה 24 שעות ביממה) לשמירה ביטחונית על "מהגרים יהודים הבורחים מעיראק".

2. ביקרתי עם הילדים את רותי בבית החולים,  ערב לפני הלידה ,ההודעה על לידת פז קבלתי בשיחת טלפון מבית החולים. 
עוד בזיכרוני לא מיעט מעשיות ודברים שקרו לי אפשר להגיד הרבה שלא הזכרתי לפני כן:
 סיפורים מהבית מעיראק:
אבא פינק את סמי מעל למקובל, לנו (לי וליונה) לא הייתה כנאה ולא התנכלנו לו ההפך אהבנו אותו מאוד, השתדלנו לא להרגיז אותו שאבא לא יכעס, שרצינו דבר מה מאבא בקשנו התיווך של סמי, כך הסגנו את בקשתנו.
אבא והחתן צאלח בעלה של רבקה (חתון), רוב הזמן בכאסח , כל דבר טוב שאבא הגיש לו , קבל היפוכו,
 (בבית הייתה חצר גדולה פנימית מרוצפת ללא גג) מתחממת מאוד מקרני השמש.  צאלח רוצה  להכעיס את אבא, לקח את סמי יחף ומניח אותו על המרצפות החמות, סמי צרך.
שחקנו לעתים קרובות פוקר בהשתתפות (הזוג המוזר) אבא וצאלח תמיד המשחק מסתיים בריב בין שניהם. (למחרת נשכח, מתחילים שוב).
בלוד אבא לא שיחק קלפים בחברה, בלילה ש חזרנו מאוחר מסרט, רואים הזוג על המיטה משחקים קלפים במרץ. קצת סיפורים ובדיחות הולכים לישון. 
ערכנו הרבה מאוד משחקי פוקר בין השחקנים היו אהרון בעלה של ברטה ושאול בעלה של דייזי  וכמובן החכם הגדול צאלח , תמיד המשחק מתפוצץ בריב בניהם (שלושת החתנים).
החתן הרביעי ששון של שמחה ,עורך הרבה מאוד משחקי פוקר אצלו בבית ב רמתים עם כיבודים ושתייה עם צדיק אחי והבה אנשים זרים, לפעמים המשחקים נמשכים עד אור הבוקר.
האחים של ששון בניהם אח שמו צדיק (מכנים אותו צדיק הרזה ,עלמנת להבדילו בין שני צדיקים), ערכו משחקי פוקר בסכומים כסף גבוהים , אחי צדיק השתתף איתם, לאחר מספר שנים גילו שהקלפים סימניו בצורה אמנותית קשה להבחין בהם אפילו (צדיק אחי הידוע שהוא המומחה הגדול במשחקי הפוקר). 
(שיטת הסימון--- לקחת סט קולפים חדשים KIM תוצרת אמריקה ,סמנו בחזית הקלף בנקודות בתוך הדוגמת המודפסת בקלף וכך אפשר לדעת את ערכו של הקלף) לאחר המשחק מיד ארזו ושמרו את הקלפים שלא יגיעו לידיים זרות .
היו ברוגז תקופת מה , חזרו המשחקים כרגיל עם קלפים רגילים. (לאחר שכל אחד ואחד ידע הסימון אפילו אני, הושמדו הקלפים המסומנים) 

משחקי קלפים עם הבולגרים
בשנות 2010 אולי לפני הצטרפנו לארבע זוגות,  גילם מעט יותר מגילנו , כל שבוע ביום ששי מתארחים לפי תור ממשפחה לאחרת, המשחק היה "ראמי" מיוחד,  עם קופה סיום.   עם כל קלף שנזרק לקופה אפשר לקחת לסיים ולקבל הכסף מהקופה,   משחק מעניין מאוד עם אפשרות בילוי עד מאוחר לתוך הלילה, לזכות או להפסיד אפשרי מעל ל100 ₪.
בערב יום כיפור מנהג קבוע, אחד מהקבוצה גר בבת-ים,  כל השחקנים מחולון הולכים אלו רגלי. אחרי המשחק חוזרים כמעט לפנות בוקר.   לערב הזה מחכים כל השנה, לערוך תפילת סליחות.
בין הבולגרים משפחת בן עוזי אלי ושלי מגורם בעבר ברחוב ההגנה פינת חנקין לידינו, שנים אחר כך עברו לדירת גג ברחוב בילו מול הבית של אסף ,מצב העסקים הורע עברו לרחוב באזל בשנת 2022 אלי נפטר שנתיים לפניו שלי נפטרה.
היינו מאוד קשורים יחד מספר פעמים נסענו איתם לבוגריה , פעם נסענו למינכן שכרנו רכב מרצדס 
אני נהגתי לתקופה של 10 ימים, הגענו לאנגל שתאט בגרמניה ישנו שתי לילות בבית מלון הקבע שלי ורותי, היה יום חם מאוד וגם בלילה, הגרמנים שנים לא ידעה חום, אין מזגנים בבית המלוח, נסעו העירה הביאו מאווררים וחלקו לנו,  ביקרנו בבית חרושת ליצור מכוניות אחת הטובות של הגרמנים "או די". 
טיול מאורגן של החברה הראו לני את היצור מ א'  איך מתחיל היצור עד לאוטו המוכן ל נסיעה.  (לא קנינו). צילמתי מספר תמונות, המדריך הורה לי להפסיק, המכונית הקטנה שלהם מאוד מצאה חן,  "שהגעתי ארצה "המשווקים פולסואגן" התקשרתי, נדהמתי מהמחיר שנאמר לי דחיתי את הרעיון".       לאחר יום בבוקר שטנו בנהר הריין יום שלם בספינה קבלנו שפע של אוכל שלא ידענו.    בבוקר לאחר ההשכמה בבית המלון, התמלאנו עם ארוחה בוקר עשירה. בספינה נסתם התיאבון(הצטערנו שאכלנו ארוחת בוקר במלון) בכל זאת לא יכולנו להתאפק מ מראה המאכים , נשנשנו קצת.  עזבנו את בית המלון  עברנו לאיטליה (אלי ידע הספה האיטלקים א'א' הוא יבואן נעלים רק מאיטליה יש לו קשר עם הסוחרים)
טיילנו ב "וארונה" אכלנו צהרים בעיר אלי הזמין ידע הספה והמאכלים , פעם ראשונה ידעתי מזה "פרוסיטו".  בעל המסעדה הסביר איך עושים אוטו(ברך של חזיר צלי קל קוברים באדמה חצי שנה) . המשכנו לנסוע לקראת ערב מצאנו בית מלון מחוץ לעיר בין הגפנים הרבים, אכלנו ארוחת ערב במלון (כמובן אלי אחראי להזמנה, הזמין לשנינו קמפארי) אמר לי זה מעכל האוכל. טילנו בין הגפנים אכלנו אבטיח לנו, קדימה נסיעה ל מנכן  (לראשונה אני נוהג במרסדס במהירות של 175 קמ'ש זה היה סוף הלחיצה על הדבשה,   האוטו היה מודל ישן). הגענו ל מנכן לנו בבית המלון הקבע שלנו "מיראבל" טילנו עם הרכב וברגל.   במסעדת פיצה ישבנו לאכול ,המלצר הראה לנו תמונה של פיצה, מסביב הבצק כמו ביגלה ממולה בגבינה, אמרנו שזה גדול עבור שני אנשים, המלצר אמר שאדם אחד זולל ברגע, הזמנו לכל זוג פיצה אחרי יותר משעה כל זוג לא הצליח לאכול חצי פיצה, ארזו לנו "תק אוי" אמרנו נמצא עני בדרך ונתן במתנה. (ניהול השיחה וההזמנה באחיות רותי).
עוד יומיים המשכנו לסובב את מינכן החזרנו הרכב , עלינו על האוריון חזרנו הביתה בשלום ,טיול מאוד מהנה, תוכנן על ידי,   היום אני מאוד מתגעגע למנכן למלון "מירא ביל" לבעל בית המלון לאשתו האחראית לאוכל בארוחת הבוקר ולפקידת הקבלה שידעה מיעט עברית "משלומך". 

משחקי קלפים במשפחה.
לפני מספר שנים התחלנו לפי תור יונה-אסף-בני-ועבדכם הנאמן,  להתאסף כל שבוע לפעמים יותר, לפני התחלת המשחק ארוחת ערב כיד המלך כולל יין,  מאוחר פירות וקפה עם עוגה. בחודש אוגוסט 2023 יונה היה לא  בעיות בריאות, בניתים יש הפסקה, מאחלו שיבריא ונמשיך לשחק . 

מספר שנים אחורה . 
על אסף יש לי הרבה לספר: 
בשרותי בצבא הקבע,   עם מעט מאוד חופשות. לאחר שעברנו לבית בשלום עליכם , סדרתי לו קו טלפון מאולתר משפופרת טלפון,  מפסק זרם "שמתקנים בדלת של מקרר"  רכשתי ב אמפא  ,הטלפון רק לקבל שיחות , התפעל ומספר לחברו אריה.    קניתי טלוויזיה קטנה שחור לבן לחדר שינה , בשנות ה70  בארץ לא היה שלט רחוק לטלוויזיה,   התקנתי כבל חשמל עם כל הדרוש מהמכשיר  עד לכרית השינה שלי וכך הדלקתי וכביתי המכשיר מהמטה,  שמעתי בטלפון אסף מספר לחבר אריה על הפטנט.
במסגרת העבודות בבית החולים דג'אני ביפן היינו צריכים להעלות בלוקים לקומות העליונות , שאלתי את אסף, מצא חן בעינו עם עופר ביצע את העבודה בכל מינו תכסיסים ופטנטים עם חבלים העיקר בלוקים האיטונג הגיעו למקום הדרוש.

לפני תחילת הבניין ברחוב המעפלים בחולון צריך לחפור בור 3X3 מ"ר בערך ועומק מעל למטר עבור כיבוי סיד לבניה,(סיד זה אחד החומרים היסודיים בבניה, אבנים נחצבים מההרים נשרפים בחום גווה מרוסקים לחתיכות קטנות, מובאים לבנין מהתנור כשהם עוד חמים , מכינם מראש בור כנ"ל ליד הבור מניחים ארגז מפח בגודל המידות לא מחיבות אורך 2.00 מ' רוחב 1.00מ' עומק 40 ס"מ ,לארגז בדופן 

הצרה פתח 30X30 ס"מ עם רשת וסוגר,  ליד הארגז  ברז מים , ממלאים חצי גובה הארגז באבני סיד ממלאים מים עד גובה הדפנות , מערבבים  מרימים את המחסום ומי סיד זורמים לבור כך ממלאים את הבור, וחשוב מאוד לגדרי "נפילה לתוכו זה מות", הפעולה נקראת "כיבוי סיד" הסכנות , בערבוב אבני הסיד נוצרים אידים חמים מאוד,יכולים להביא לעיוורון, (בחולון היה מכבי סיד "משה כהן" שעזב העבודה הזו לאחר מספר שנים עם כל האמצעים שלקח להגנה על העיניים התהלך עם משקפי ראיה זכוכית בעובי מעל ל1 ס"מ ובקושי ראה. לפני שנת 1970 ניהל מגרש גדול לחומרי בנין, ספק חורי בנין כמעט לכל הקבלנים בחולן גם לחברת בן אורי).   דבר לא אשכח..... משה כהן בסוף כל חודש מגיע למשרד "בן אורי" ברח' ז'בוטנסקי 26 מגיש למנהל החשבונות "זה אני" את חשבוניות החומרים שספק לחברה שהוא עורך לבדו עם הראייה חלוקיה........ אני צריך לבדוק ולתת אישר לתשלום, אני בדוק מגלה טעיות במאות שקלים לרעתו ומתקן, הוא מתפלה ממני איך אני אוסף לחשבון כל כך הרבה כסף..... בשנת 1983 שאני עצמאי המשכתי לקנות ממנו כל חמרי הבנייה הדרושים, האחראי הבודק במגרש החומרים,  בחור בשם "יואל היום עומד בשער חצי חינם" מגיעים עם הטנדר מעמיסים הדרוש לנו,"היואל" הזה כמו כרציה ליד הטנדר וחושד שניקח יותר חומר מהרשום בחשבונית, משה כהן ראה תופעה זו של "יואל" -----  קרא ל "יואל" ואמר לו----- זה קבלן אורי צדיק ייקח כל חומר וכל דבר שירצה מהמגרש אתה לא תבדוק ולא תסתכל ולא תספור מה הוא לקח , תרשם מה שיגיד לך.   כך היה (החזיר לי את היושר שלי). ספור ארוך מעניין ,כך זה אם עשיתה טובה יבוא יום ותקבל גמול....       
כמובן אסף קבל בשמחה את הג'וב , עם אריה במהירות מסחררת שלא יאומן, קבלו יבלות בידיים  גמרו את החפירה, רוזנברג אמר להם פועל רגיל לא גומר חפירה בזו בשלושה ימים. 

רכישת אקדח לאסף.
 מספר רב של מחבלים מסתובבים במדינה ,  פקודת הצבא על החיילים להיות עם נשק צמוד בכל מקום.   אסף לאחר סיום קורס הקצינים בקש ממני לקנות לו אקדח, בתור קצין מותר לו להלך עם אקדח,  זה נוח יותר מלשאת נשק כבד,  נעניתי לבקשתו נסענו לפתח-תקווה ורכשנו אקדח מותאם לפי רצונו.

אסף ביצע הרבה מאוד עבודות בחברת בן-אורי , בצופיה הכנת עבודות ברזל לבנין, ניקוי דירות בבתים לפני מסירתם לדיירים, עבודות בהקמת הבית של עמוס בשיכון הצנחנים בעיקר כיפוף ברזל לפי התכנית, "הברזל המכופף דרוש ליציקה בתוך הבטן". הייתי מרוצה מביצוע העבודות שלו,  פעם שאל אותי, מדוע אני מתנגד שימשיך לעבוד עמי,  עניתי אתה ילד חכם עבודות בנין פשוטה לא בשבילך, אני רוצה שתלמד ויהיה לך עבודה ותביא הביתה כסף זר .

בצוע עבודות עופר והחבר חיים
יום קודם לאירוע "אוטובוס הדמים" בתל-אביב זכיתי במכרז שיפוץ המכון הפתולוגי ב אבו כביר.
 בוקר הגעתי עם הפועלים למכון להתחיל בשיפוץ.    גביות של נרצחים בכל מקום, התגברנו והתחלנו בעבודה , צריכים לחליף הריצוף בכל הקומות,  הזמנתי מרציפות מעל ל100 מ"ר , המכון אסר להכניס פועלים ערבים,   סבלים יהודים קשה להסיג,  הצעתי לעופר קבל ברצון, עם חיים העבירו את המרצפות לתוך המכון מרחק ליותר מ 50 מטר הליכה עם המרצפות לתוך המכון ולחלקם בכל הקומות. (מרצפה 30/30 ס'מ ממוזיקה וביטון שוקלת מעל ל7 ק'ג ) הם העבירו המרצפות בזמן קצר מאוד, לשביעת רצון הרצפים ו לקבלן. השכר שולם בהתאם.
חיים מסגר,   במכרז נדרשתי להקים סככה מברזל,  כסוי באסבסט(בתקופה זו לא היה איסור שימוש באסבסט) בהזדמנות זו שהגיע לכאן לעזר לעופר,   מסרתי לו ביצוע עבודות המסגירות,  עופר עזר לחבר. 
(תמורת תשלום).

תחביב שלי  
התחביב שלי הכול,  בין היתר, מכונאות וחשמל.  "מעשה טיפשי שעשיתי- (אני בן 8 ) מדובר מתח  שהחשמל בבגדדA/C  בבצרה D/C לא ידעתי מה זה אומר, "רציתי להרגיש ההבדל"  בבגדאד הרגשתי לא פעם אחד את זרם החשמל בגופי, שהגעתי לבצרה רציתי להרגיש ההבדל נגשתי לתקע החשמל דחפתי את האצבע והרגשתי טוב מאוד את ההבדל עד היום מרגיש הזרם D/C ביד.
במכונאות התעניינתי ותמיד רציתי להמציא דבר מה.
רכשתי הקטנוע וספא בשנת 1989 הבחנתי שלא היה פנס שמאיר כשלוחצים על תפשת המעצורים. התחלתי להסתכל  על הקטנועים הנעים בכבישים,   לכולם אין פנס , חשבתי על פיתרון,  חברתי ל דבשה
  הברקס (מעצורים)פחית ומולה התקנתי מפסק חשמלי, עם כבל מהמצבר דרך המפסק לפנס בצבע צהוב שחיברתי קודם לכן בחלק האחורי של הקטנוע,   זה פעל ללא תקלות עד שמכתי הקטנוע לאחר יותר מעשרים שנה , אני בטוח ב100% שזה הייה הקטנוע וספא הראשן עם פנס ברקס, לאחר שנים ראיתי וספות חדישות הנעות בכבישים  עם אור ברקס מקורי מהיצרן.

 מאוחר יותר רכשתי את רוב הכלים לעבודות מכונאות וחשמל. 
בחברה הראשונה אני עם סבא אליעזר שנינו בעלי העסק  "שותפות לבין" (קיצור לבנין)  בשנות ה 63 . אליעזר רצה שאלמד אותו נהיגה  (בתור קבלן בנין נמאס לו לנסוע  באופנוע הפולני עם הילוכים  ביד והרעש למרחק שני רחובות). 
הגשתי בקשה למשרד הרישוי (אני עם רישיון ג3 למשאית) קבלתי רישיון חד פעמי ללמד נהיגה , נסענו יחד ב וספא ליפו למגרש מכירות רכב משומש, נראה לנו ג'יפ מסודר עם כבינה דלתות וחלונות.
רכשנו את הג'יפ למחרת הביתי אותו הביתה,    אחרי יום התחלנו בשיעור הראשון מוקדם עם אור ראשון של הבוקר "הכבישים והמדרכות ריקים מרכב ואדם",  נסענו ברחוב סוקולוב  סבוב קטן עם הרבה התרגשות, (ברכב לא הייתה מערכת כפולה של מעצורים ומצמד),   אני עם היד כל הזמן אוחז במעצור היד ובכוננות לאחוז בהגה.   למחראת  כנ"ל  בקשתי ממנו לסובב ההגה ברחוב סוקולוב כדי לחזור סובב ההגה ולא החזיר עלינו על המדרכה , קפצתי להגה באותו זמן משכתי מעצור היד המנוע כבה, נס שלא היה אדם בסביבה (מרוב התרגשות אליעזר לא ידע אם ללחוץ ברקס או למשוך בהגה),  התחלפנו וחזרנו הביתה בשלום עם דפיקות לב מהירות, אמרתי לו כך אתה לא יכול ללמוד , צריך לפנות לבית-ספר לנהיגה.     כך הייה  מעל לעשר פעמים נכשל בטסט בסוף קבל רישיון נהיגה לאחר שלושה חדשים.
(עוד קודם באמצע לימוד הנהיגה עם המורה התייאש הייה לו קשה להתרגל לבלבול מוח (מצמד,ונקר,ידית הילוכים ,מעצורים ועוד שלא היו באופנוע ) אמר לי בו למד אותי לנסוע ב וספא שלך ,התנגדתי אמרתי לו זה לא בשבילך תהיה סבלני ותגיע לרישיון כך היה.
בינתיים שלושה חדשים הג'יפ אצלי,  עמוס בקש ממני לבצע כמה נסיעות בג'יפ, לא התנגדתי , מרוב הנסיעות, תמיד במהירות כמו בצבא, הג'יפ היה צמוד לו מספר ימים לא בדק שמן, מים, אטאם ראש המנוע נשרף, צריך להחליף.
זה הייה מתנה בשבילי (לא בדיוק),   החניתי את הג'יפ ברחוב ז'בוטנסקי בצל מתחת לעץ וקדימה עם כל הכלים,  בוקסות מפתיח פתוח  פירוק ראש המנוע קניה והחלפת אטאם ראש מנוע, כוון מנוע נסיעת מבחן לאחר יום הג'יפ מוכן לנסיעה .
אליעזר רצה שנחליף את הג'יפ לא נוח לו לנסוע בכלי כזה(בצדק), היה לו מכיר הציע מכונית שטישיו "וקסהול" רכש המכונית,  מכונית נוחה מאוד התחיל לנהוג בה היה מרוצה , לעתים קרובות אני לוקח לנסיעות רבות לפיקניקים עם אסף ועופר לכנרת, לצפון,  האוטו היה מספיק גדול כדי לשון בתוכו.
המשפחה נהנתה ממנה אני אהבתי מאוד לנהוג בה.  אבל ל אליעזר לא היה נוח מכונית גדולה כמעט כל חודש המכונית ביקרה אצל הפחח וצבע רכב.   המכונית נמכרה, קנה סוסיתא שטישיו חדשה, הילוכים בידי, איתה נהגתי פעמים רבות , איתה לקחתי את אביגדור עם העגלה למספר מקומות , בניהם ליחזקאל זו הייתה יצאה הראשונה לאחר הפציעה. רוזנברג התייאש מלנסוע בסוסיתא, נמכרה...  
אמרתי לו שאקנה לו רכב חדש עם הילוכים אוטומטי,  כך היה מכונית סטיישן אופל גרמנית,  כך נהג בה עד שלא היה ביכולתו לשלוט בנהיגה .         
את ה וספא בשנות ה 70 מכרתי קניתי טנדר סוסיתא חדש ,אחכך עברתי לפיאט 125 רכב טוב מאוד ,זינוק ונסיעה מהירה (זו אהבתי).לאחר שנים העברתי לעופר, העביר לחיים עד שהתפרקה. התחלתי לרכוש מכוניות. סיטרוין ופיז'ו החלפה כל שנתיים.

רוב התיקונים בפיאט 125 ביצעתי לבדי נעזרתי בעופר, החלפת שמנים , החלפת מציתים וכוון מנוע החלפת רפדים למעצורים (ברקסים) אחרי עומס רב בהנהלת חשבונות בחברה,עבודות בבנין לימודי ערב .הפיאט התחיל לבקר במוסך של עבד ביפו. הפסקתי וחפש עבודות אחר תפקיד, הייתי מספיק עמוס בעבודות פרנסה. 
עבודות בבית 
יום אחד מכונת הכביסה אמקור התעייפה נשרפו חלקים רצועה נקרעה. פרקתי אותה לגורמים במרפסת האמבטיה , לקחתי כל החלקים הפגומים נסעתי לאמפא בתל-אביב רכשתי חלקים חדשים , המכונה פעלה כחדשה.    
עופר ופז היום הם שני אחים אוהבים ,עבודה יד ביד מבינים אחד את רעהו לא יכולה אהבה חיבה והערכה יותר טובה בין שני אחים ,  מאחל להם הצלחה והמשך ידידות טובה והצלחה בחיים. 

עוד תחביב בטח לא שוככים "תפירה" , עוד בילדות סיפרתי שעסקתי במקצוע הזה .
בשנת 1970 הרגשתי שצריך לפתור נושא החייטות במשפחה בת ארבע נפשות , "לפני שנולד פז"
תיקונים, קיצור מכנסים ועוד.
עליתי על הסוסיתה דהרתי לתל-אביב לרחוב קינג ג'ורג' "עוד לפני כן גיששתי בעיר היכן מוכרים מכונות תפירה".
ביקשתי מהמוכר מכונת תפירה החדישה ביותר,  הוצע לי מכותנה תפירה תוצרת שווייץ.   ניתן לפרק את המשטח העליון הופכת כמכנת סנדלרים  "גם נעליים אפשר לתקן" ,המאפשרת תפירת וקיצור מכנסיים בנחות,  לתקן גרביים, בקיצור ניתן לתפור בה מה שלא ניתן במכונה אחרת. נדלקתי על המוצר הזה, שלמתי בהתאם 300 לירות "יותר מחצי משכורת חודשית" , לקחתי מכותנת התפירה "ברנינה" הגעתי הביתה ומיד לתפור משהוא, מ מגבות תפרתי סינורים לילדים , תיקן מכנסיים קרועים , תפרתי סלים גדולים עם ידיות לקניות בשוק, (שלום מחזיק הסל ביד הולך אחרי בשוק), תפירת סינורים גדולים לרותי  לעבודות המטבח,   שמרתי על כל פיסת בד שהגיעה לידי (גם היום יש לי שני שקים מלאים עד אפס מקום בכל מיני חתיכות בדים, יום אחד יהיו נחוצים) תיקנתי סמלות נשים (יפית תעיד על זה) קיצרתי ותיקנתי זוגות מכנסיים של הנכדים,  מאור הלקוח הקבוע יעיד על השירות וטיב העבודב. תפירה אוהב מאוד. לאחרונה אין פרנסה. היום לאחר 53 שנים "ברנינה " מוכנה לכל שירות. 
   
אימא נעימה נפטרה  "בתאריך 22/06/1977"
אני קצין מבצעים של גדוד האג"א אזורי "חולון ,אזור והסביבה" ב15/06 גויסתי לשרות מילואים ל"השתלמות כבוי שריפות" בתאריך 22/06  בישרו לי על פטירתה של אימא , קבלתי חופשת אבל "למרות שזה היה יום לפני השחרור" במקרה זה לפי החוק אסור לשחרר אותי  מהשירות רק אחרי השבעה,  כך שירתי מלואים כולל ימי האבל .
לוויה נערכה בכפר- סבא ,שנותיה האחרונים בלתה בעיר הזאת "לא חשבנו בכלל על קבורה בלוד,חשבנו אחרת ,לעביר גופת אבא לכפר-סבא" זה מסובך הרעיון נגנז.
שבעה ימים ,תפילה בבוקר ובערב , ארוחות אוכל בשפע , בסיום השבעה ביקור מבית הקברות לפרידה.
שלושת האחיות, יונה, סמי, אביגדור ,אני ועוד.....כולל הכלות לפעמים, המשכנו לבקר כל שנה ב "תשע באב" המבקרים התמעטו משנה לשנה , נשארו והמשיך המסורת  יונה סמי ואני.
היום בן הזקונים  ממשיך המסורת לשנים רבות.
ביום האחרון בשבעה של אימא,   שאלתי את סמי מה הסכום הכסף שאני ויונה צריכים לתת לו.
ענה לא צריך לשלם דבר, כל ההוצאות נעשו על חשבון אימא מ מהכסף שחסכה ליום הזה. 
בעבר שאלתי את אימה ,מדוע את אומרת לי כל הזמן שאת צריכה לחסוך כסף, אמרה כשאמות אני לא רוצה שיהי סכסוכים בניכם מי ישלם ההוצות  .זוכר גם סבתא הייתה אומרת ......
אמנו נעימה "זיכרונה לברכה"  אם שילדה את כל העשרה ....  

ללא סדר ומחשבה בעבודות (זלזול):            
1- יום שישי יצקנו שבילים מביטון כולל החלקה בתוך חממה במכון וולקני, יוצקים השבילים מישרים התחלנו להחליק , מהחום של החממה הבטון התייבש ולא הצלחנו להחליק,  יום ששי מאוחר עייפים,
החלטתי שנבוא בשבת נוסיף מלט לביטון ונחליק , הצלחנו להחליק לא ב 100 אחוז,  העבודה נתקבלה  לשביעת רצונם של המזמנים בתוספת תודה."אנשי חקלאות מבנים בירק" (לו חשבתי שהחממה מסוגלת לייצור חום גבוה , תכנית הביצוע הייתה אחרת) .  
2. ללא מחשבת יתר בעבודת הטפסנות בבית של פז , הכנו תבניות ליציקת עמוד צמוד לבניה (אני יודיע מניסיוני, לצקת עמוד צמוד לקיר,  מצריך תמיכה חזקה מאוד בנוסף לקשירתו בחוטי ברזל) במקרה הזה בשעת היציקה לחץ הבטון בקיר,  דחף התבניות העמוד נפרץ עופר על העמוד הצליח מיד לזנק ,חסך לנו תאונה חמורה,לעוף מהגג.
3.עבור מכון וולקני צריך לצקת מבנה ביטון תת קרקעי, התבניות מוכנת משאית הבטון הגיעה לא הבחנו, הנהג דלל את הבטון יותר מדי מעל המידה ,בגמר יציקה הבטון אחד הקירות פרץ, כל הבטון יצא מחוץ לתבנית,  נכנסו עופר ,שלום ואני בתוך הבור החם, עבודת נמלים,  תקנו התבניות יצקנו הבטן בחזרה לתבנית בשלום. עבודה שלא הייתי מאחל לסונה הכי גדול שלי..     

שיתוף הנכדים בעבודות בבנין
שתפתי את דור לעבוד יחד איתנו בשיפוץ דירה בחולון , עובד שבוע ימים, עובד חרוץ עם כוח וסבל מבין בעבודה . בסיום תקופת העבודה קבל שכר טוב , הבנים ושלום אמרו לו , לקבל שכאר פעם ראשונה בחיים, צריך להזמין את הצוות לפלאפל ושתייה, לא היה לו ברירה.      מספר שנים  אחר כך בקש לעבוד, לקחתי אותו לעבוד בהקמת הבית של פז,  לימדתי אותו עבודות טפסנות , כיצד לטפס על סולם ללא פחד ולדפוק מסמרים לחיבור העצים(בסוף היום נהיה מומחה לאחר מעידה מהסולם וקבלת מספר מכות מהפטיש). ביום אחר הפסיק לעבוד בשעה 09:30,   אמר לי סבא אני מזמין אותך לארוחת בוקר  חמוס ביפו, לא הייתה לי ברירה.(פשלה) לא זוכר מי שלם עבור הארוחה. 

מאור השתתף בשיפוץ בית הספר רבין ב ראש בעין,  רצון גדול לעבודה לא היה לו, עבד לתקופה קצרה מאוד.
פעם שאלתי אותה במה רוצה לעבוד ענה לי כמו אבא (עוד אספר במה עבד אסף ).

עומר עובד עם כוח, רצון וסכל. (פעם בעבודה בבית החולים צריפין בקרתי אצלו, אמר לי תראה סבא המשקוף לא רוצה להתנתק מהקיר, אמרתי לו המשקוף יגיד לך אם רוצה או לא , אתה עם הפטיש קובע.    
 
אדר ,..... הוא הבן של אבא עופר, חריצות רצון עז לעבודה בעיקר לעבוד צמוד לעופר, להתקדם בידע ולעבוד בבנין , עבד עם עופר ופז עד מאוחר בלילה בבית הספר בראש העין כדי לעמוד בלוח הזמנים לסיים השיפוץ לקראת תחיל הלימודים,  כך הצלחנו לסיים העבודה בזמן.    עם הרבה תודה מראש העיר. אדר המשיך לעבוד עם עופר ופז, בפקוח על מבנים  לאחר שסיים לימוד הנדסאי, מקבל הרבה עידוד מ הדוד וכמובן מ "אבא עופר".   מספר פעמים שבקרתי אצלו בקש ממי עצות ביצוע עבודת במקצוע הבנין.

לאחר הלחץ שלכם עלי,   בקשתם רשימת הבנינים שהשתתפתי בהקמתם, לאן ברחו המיליונים.
הנה רשימת העבודות והבניינים משנת 1961 עד 1983 הייתי שותף ב בניתם:
שם הרחוב בו נבנו הבתים המשותפים:
1.אושסקין פינת הפלמח 2.ז'בוטנסקי 26 3.ז'בוטנסקי 31
4.ז'בוטנסקי 38 פ.קראוזה 5.סוקולוב 96 6.סוקולוב 115
7.סוקולוב 125 8.חומה ומגדל 8.רב הרצוג
9.רב הרצוג פינת קראוקה 10.הרב קוק 10 11.פייר קניג
12.המעפלים 7 קומות 13.המעורר 14.נס-ציונה
15.בילו 16. יבנה 17.אלי כהן
18.הלוחמים 19.הטייסים 20.שדרות דב הוז
21.חובבי ציון 22.שנקר 35 23.שלום עליכם(גרנו72עד99)
24. שמואל הנגיד (הבניין הראשון שלקחתי את עופר אלו, אסוף מסמרים מהרצפה וישר אותם) 
  עוד מבנה שתי קומות, 4 דירות בוילו קרוב למחסן ברחוב 

שלושה גני ילדים לעירית חולון 
בית כנסה שתי קומות קריית-שרת
בית חרושת ביבנה 1000 מ"ר סיומו לאחר מלחמת יום כיפור (בנו של אלי בכר נהרג)
שיפוץ בית ספר רבין בראש העין כל הקומות מעל ל1000 מ'ר

בניה ושפוצים ל מ.ע.צ.
בנית קומה שלישית 420 מ"ר בבנין המשרדים במכון ולקני. פיקוח שלי מ א' עד לסיום,  יציקת גג עם הפל קל –  קבלי ציון לשבח על ביצוע צמוד לתכנית. קבלנים בארץ יצקו גגות פל-קל בזלזול התמוטטו. רעיו הפל קל של אדריכל הראשי ב מ.ע.צ. לאחר התמוטטות הגגות ,הועמד לדין, והוכנס לבית הסוהר.
אם תבקשו חוות דעתי היא----- אם אבנה פעם בית בשבילי אשתמש בפל קל.      
בנית בית-סוהר לנשים בצופיה –יבנה מעל ל250 מ"ר
יציקת יסודות לעשרות עמודים של אנטנה המשתרעת על שטח יותר מ ק'מ
שיפוץ מחלקות בבית חולים דונולו א'
שיפוץ מחלקות בבית חולים דונולו ב'
שיפוץ בבית חולים באר-יעקוב (לראשונה בחיים שלי ידעתי מזה כולסטרול בדם. עם לודוג יחד עבדתי  בבית החולים, לודביג נכנס לכול חור בבית החולים, לידינו מעבדה אמר לי בו תבדוק דם, תוצאות 320 כולסטרול. מיד הזהיר אותי עובד המעבדה משומנים ואכיל ביצים.
שפוצים בחממות ומעבדות
בנית מפר חממות
החלפת זכוכיות בחממות שנופצו ב שקאדים של סדום חוסין כ350 מ'ר
יציקת שבילים ומעברים ,שפוץ מעבדות ואולמות במכון וולקני.
שפוצים במחלקות בחדרי ניתוחים ובמגורים בבית החולים אסף הרופא
שיפוץ מבנית בבית חולים בחדרה
שפוץ ובינה בבית אבות בית דורי
שיפוצים בבית החולים אברבניל בבת- ים עם המשוגעים.
שפוץ המבנה מכון פתולוגי באבו בכיר
שפוץ חממות ומבנים בדרך ב'ש
שיפוץ משרדים משרד בבריאת בירושלים
שיפות בית מרקחת מרכזי בירושלים
עבודות מחנה חיל האוויר סודי בדרך לירושלים.
עבודות מחנה חיל אויר ב חצור
עבודות ושיפוצים פרטיים, ת-א ,רמת גן,גבעתיים, דורה של יונה אחי. 
שלושה קוטג'ים בשיכון הצנחנים (אחד עבור עמוס )
שיפוץ  ב4 בקוטג'ים בשיכון הצנחנים  
שיפוצים בדירות במשפחה – בני ,חנהלה,דירת רחל מיזן ,יעקוב ג'יג'י
ועוד .
וכמובן שיפוץ הדירה שלי  בשלום עליכם.
הרשימה מתייחסת לעבודה עם סבא אליעזר ואחר כך בהיותי עצמאי עם עופר ופז בחברת צדיק אורי עבודות בנין בע"מ. 
אוהב לשתות משקאות משכרים.
בהיותינו ילדים בבית תמיד היו משקאות משכרים , יונה ואני לקקנו ושלוק קטן לא הזיק לנו, במשך הזמן לא היינו להוטים לזה, בשנת ב50 בלוד שתינו בירה בביתי הקפה עם יחזקאל אברס וחברים,  לאחר החתונה שלי,   בבית בהגנה 6 ארגנתי ארון עם זכוכיות ומראות (באר) למשקאות משכרים ריכזתי בו משקאות לא מעט סוגים, אני להוט לקוניאק, עד שהתחלתי לטייל בעולם ובעיקר בחזרה מגרמניה הבאתי ודקה (תחילה זולה בכמות גדולה "סמירנוף") קבוע בכל יום ששי לארוחת הצהרים כוס מלא 200CC  וודקה 50% אחרי שנים והיום 40%,   המשך למנהג הקבוע כוס מלאה קוניאק אירלנדי או בלהק לבל, בערך בקבוק אחד מכל סוג לחודש +(זה אמת ולא צ'יזבאת) דרך כלל הוודקה משכרת חזק מאוד , לאחר שתית הודקה כמעט מסטול,  מתחיל לספר לרותי זיכרונות מילדות ,על המשפחה על אבא ,אימא והדמעות מתחילות לזלוג מהעיניים ,  זה הצחיק את רותי.  שנים נמשך כך, ללא דמעות בעיניים .  ביום ששי מוזג הוודקה בכוס , מיד רותי מזהירה ומבקשת ללא סיפורים עצובים.
מסורת זו המשיכה שנים רבות אך כמות השתייה הוקטנה מזמן לזמן אבל לא התנזרתי משתייה.

אסף (היה לו הרבה חופשות מהעבודה) התחיל להוסיף לי משקאות חדשים ,  לשתות  "יין", קבלתי מספר בקבוקים מאסף ,קניתי בכימיות זה היה משקה יומי לארוחת הצהרים גם עכשוו, יין מיום ראשון עד חמישי   וודקה ,קוניאק ששי ושבת ,בקבוק יין לשבוע לא יותר.  (תראו איך אני מבז לכם את הכסף?)

פעמים מספר בהיותינו בבית קי עם הבנים, בני ,יונה ועוד.   בפיקודו של אסף כמובן,  נוסעים ליקבים בסביבה הקרובה מבית קי, שותים,  טעימות וקונים.
 אסף השתתף בלמוד הכנת יין,  ב יקב בדרך לירושלים, בוקר אחד עם שחר הזמין אותי לנסוע איתו לרדות ענבי יין, ולראות איך הוא מכין יין ביקב,  קבלתי מזמרה וסל והשתתפתי ברדייה אסף צלם אותי, לאחר תקופה הופיעה תמונתי בגיליון היין.

בחופשה השנתית, בהיותינו בבית קי אסף הציע לי לנסוע יחד לנהרייה לקנות יין , נסענו בליבוש לא הולם,   נכנסו לחנות היין במרכז העיר ,המוכרת לא התייחסה אלינו כקונים רצינים המבנים ביין, לשאלות שלנו קבלנו מענה לא רציני,  על אחד המדפים אסף שלף גיליון היין בו התמונה שלי שצלם אסף ביקב , אני עם כובע מזמרה ביד רודה אשכול הענב במומחיות כאדם מומחה, עוד תמונה ליד המכונות המרסקות ענבים,  אסף פתח את הדף המתאים, הראה  למוכרת ,,,, זרם חשמלי חזק פגע בה, פתאום שינתה את פרצופה והתחילה להתייחס בכבוד כמו למלכי היין, עזבה את הלוקחות, לוותה אותנו לשער החנות לאחר שרכשנו מספר בקבוקים, הודתה לנו איחולים רבים, תודה ולהתראות.
השתתפתי בהשתלמות במלון דן בת"א,(הזמנה בכסף עם אסף )  הרצאות על היסטורית היין, איך לחלוץ את הפקק וכיצד לטעום את היין, כמובן ארוחת צהריים עם יין (אסף בלי זה לא משתתף) קבלתי תעודה ממחה ליינות עדיין ישנה אצלי במקום שהוא.
לאסף יש כמות גדולה מאוד, בקבוקי גראפה משקה לא לטעמי , יוצר וחץ עלי לטעום מזה ומזה, ומזה וזה לא עוז זה משקה לא לטעמי.  בכל זאת מתוך מספר הרב של הבקבוקים אחד התאים לי, אסף מאוד שמח.

היום המשקה האהוב שלי זה וודקה פולנית בכל נסיעה מביא ארצה 2 או 3 בקבוקים , בנסיעה האחרונה בחזרה מוורשה המוכרת בפריש שופ הציעה לי וודקה חדשה "כושר וודקה" כתוב על מיכל מיוחד 3000 CC . יש לי בעיה, יהודים עם כיפה תמיד נזהר מהם וחושד,  בהיסוס קניתי מכל אחד, היום מצטער מאוד מאוד שלא הבאתי שתיים או שלושה מכלים.
סיפור על החשדנות שלי--- לודביק ואני נסענו לתל אביב לקנות משאבת מים חשמלית מיוחדת, המוכר הראה והסביר, שאלתי את המוכר אם המשאבה טובה,  לודביג אמר לי אתה רואה אותו אדם עם כיפה לא ישקר לאנו.   

משהוא עליז ומצחיק 
דבר מצחיק, אני כותב ברגע זה ולא מפסיק לצחוק,  במכון וולקני היינו צריכים לשפץ בנין המעבדה, בין היתר תיקון והחלפת צנרת הגז וגם עבודות אינסטלציה מיוחדת עם צינורות "וילקטן" צינור פלסטיק מיוחד עומד בפני חומצות, מחברים בחום, (צריך היה להזמין ממפעל מיוחד בחיפה, היום יש לי מספר צינורות במחסן). 
התחלנו  בביצוע  מערכת הגז, שלושה סוגים של גז הכול בצנרות נחושת , ביקשתי מפז לעלות לקומה העליונה לסגור את ברזי הגז , חזר להודיע שסגר,  באותו רגע נכנס לביקור הפרופסור של המעבדה, "לפני מספר שניות, הוצאתי נפחה (תקעתי פלוץ) עם ריח חריף מאוד" , הפרופסור שאל חתכתם צינורות הגז, אני מריח גז לא מוכר לי , פז אמר סגרתי טוב את כל הברזים. הפרופסור הלך כולנו לא הפסקנו לצחוק,וממשכים לריח הגז של אורי, כל פעם אם מישהו מפליץ כולם שואלים אזה גז זה?.     

הקמת גגות מעץ.
רוצים להרחיב את הידע שלנו בכל ה נוגיע בעבודות הבנין, קבלנו מספר הצעות לשיפוץ גגות עץ מכוסים ברעפים, והחלפת רעפי ביטון ברעפי חמר שרוף, ברחובות שיפצנו גג רעפים גדול פרוק וסילוק רעפים מביטון, שיפוץ הגג והכנתו לכיסוי עם רעפים תוצרת איטליה "מאוחר יותר החלו ליצר בישראל",על רעפים אלו אפשר לדרוך בבטחה, בהחלפת הרעפים דרוש יותר פועלים, מספר פעמים שיתפנו את אסף,יוסי בנן של יונה ,יעקוב ג'י 'גי, הצלחנו מאוד בביצוע ,המזמנים היו מאוד מרוצים,גגות ששפצנו, בחולון ברחוב הנגב "ניריה" באזור הבית של פז בנין צמוד גג כולל הכול, בשכון הצנחנים הוספת גג רעפים לגג קיים, 



שנת 2019                                                                                                                     השנים חולפות יש הרבה עבודה לחץ תמידי אני כבר מעל ל58 שנים בבנין, עם עופר מעל לשלושים ושש שנים, זה לא דבר פשוט,  ופחות שנים עם פז ,ביצענו כל העבודות האפשריות בבנין, תכנון חישובים פתירת בעיות לענות למכרזים ולזכות בהם קריאת המפות ותכוניות  של כל וכל מתכנן ומהנדס  ו לבצע עבודת ידיים בכל המקצעות הנחוצים בבנין , בניה,טפסנות,טייח,כפוף ברזל בנין ,ריצוף,יציקת גגות קירות ומשטחי בטון ,חיפוי קירות בקרמיקה, כל עבודות החשמל ואינסטלציה מים וביוב וצנרת גז, הקמת גגות מעץ וחפוי עם רעפים ועוד ועוד ועוד.
לאחר התקופה שצינתי לעיל פשוט מאוד נמאס ומשעמם לעבוד בבנין ----  כל הכבוד מוענק לעופר, הציע  ל נייסם את כל הידע שלנו ונתחיל ועסוק בפיקוח על מבנים, לפקח על אחרים לחנכם וללמדם איך לעבוד בבנין,   כך היה בסוף שנת 2019 קבלנו הצעת פיקוח על שלושה מבנים בכפר שמריהו,  השיחים ל גילי מזן האחות של יפית וכך הפיקוח התרחב, אני החלטי לפרוש ולהיות משקיף ומבקר מידי פעם בשטח (הבנים תמיד קבלו אותי בשמחה וכבוד, מאוד נהניתי) המשכתי לנהל את מערכת החשבונות והדוחות למניהם,   בשנת 2021  פז לאחר גמר לימוד הנהלת חשבונות התחיל במרץ וברצון כביר לנהל את החשבונות, אני כמובן לא יכול להיות בטל מדי פעם מייעץ מכין דוחות, ומונע מעצמי להיות עצלן , בטל ולהרדים לי את המוח, עדיין רוצה להיות פעיל.
ממשיך המסורת בת שנים רבות, כל בוקר להיות במחסן בשעה 06:10 להכין קפה ומאכל ונחגוג ביחד את הבוקר טוב לפני צאתם לעבודה.

החופשה השנתית של המשפחה.
עצוב מאוד לשכוח את בית קי,  לאחר סגירתו זה ממש גרם לכאב לב לכל אחד ואחד במשפחה שלא יכולים לשכוח השנים הרבות של העבר (לי ולרותי ואסף 59שנים +-) צריך להתגבר להמשיך במסורת לחפש מקום מחליף.
לאחר נסיעות בני ואני בצפון ובמרכז הגענו לאתר המתאים בערך,  לא להשוות אבל אין ברירה "נווה אילן". בשנת 2021 התארחנו בו לחלקינו היה מתאים ולרוב לא,   בני ומשפחתו עם משפחת מנשה המשיכו בשנת 2022.
מאחר שהרוב במשפחה לא היה מרוצה מ "נווה אילן", בחרנו ב "נוף גינוסר" לחוף הכנרת, בהמלצה של הנכדים, המקום התאים מאוד לריבנו,  שנת 2022 בילינו ב"נוף גינוסר" בני ומנשה לא הצטרפו.
ביום שהגעתי נדבקתי בנגיף הקורונה ,את ארוחת הבוקר והערב שהוגשה לנו מאוד נהניתי לראות את סדור שפע המאכלים, עיני נהנו אבל הפה דחה הכול ,סיימתי את בנופש עם סבל וכאב.     המשפחה הייתה מרוצה מאוד ושמיחה, זה שמח גם אותי .
לאחרונה הביקור שלי בעבודה התמעט מאוד,  נסעתי עם עופר ובקר ביקב  "ברקן" פז המקח במקום בדרך עברנו וראיתי את יער חולדה,  אמרתי לעופר עכשוו אתה מחזיר אותי לזכור את שנת 1950 ששתלתי חלק מעצי היער של חולדה ."היקב בתוך קיבוץ חולדה"
ביקרתי ביקב וראיתי את העודות החדשות שפז מפקח עליהם נהניתי מאוד,    חזרתי הביתה בשלום.     

שנת 2023              
"נוף גינוסר" המקום הנבחר על רובנו, זה הטובה לחופשה השנתית.
השנה ההזמנה הייתה מיוחדת במינה (אל תשאלו למה, אני אגיד לכם בשקט)   זה ה15 בספטמבר יום הולדת ה 87 של אימכם ,סבתאכם ,הסבתא רבה וכמובן זו היא אשתי 67 שנים רותי משנת 1956  .
לפאיה מוענק צל"ש ולכלות כמובן והכלות הצעירות ולכל שנתן יד להצלחת ההופעה,  מגיע לכם כל הכבוד על הארגון ש שמח את כלת האירוע שהייתה מאושרת להפליא.
כל הקבוצה שהזכרתי קודם לכן החליטו להקדים לי את יום ההולדת של ה30/10 בן ב90 לנצל המקום הזה המתאים  "נוף גינוסר" , עשיתם עבודה מפוקחת מאוד,  התרגשתי ונהניתי מכל התכנית וההופעה ואומר לכם כל הכבוד לכולם "אוהב אתכם".  
במעמד זה חלקתם חוברת הזיכרונות שלי שעדיין לא הושלם.

שייט באוניות הגדולות
עוד בשנת-2011 2008 קבוצת הגברים ,השתתפה במספר הפלגות באוניות "איריס" מג'יק 1" – "מג'יק 2" הפלגות לסוף שבוע.   בשנת 2010 הזמנתי שייט באוניות הגדולות עם אברהם לוי ואשתו, לפנה ההפלגה ביטלתי,   לא זוכר הסיבה. ועוד בשנת 1945 שאטנו באונית סיזרה עם אביגדור.

הנה רשימת ההפלגות:
1. הפלגה מ 19/04/15 עד 24/04 יונה ואני שטנו באונית IRIS  החדשה של מנו שייט מחיפה סבוב בים התיכון חזרה לחיפה, התרשמנו מאוד מהאוניה  מגודלה ,השירות והאוכל.

2.שייט מ 13/09/2016 עד 23 עליה ביוון ירידה ברצלונה , יומיים לפני ההפלגה  ביוון ויומיים בסים בברצלונה שטנו רותי ואני באוניה "VUSTA" לכבוד יום ההולדת 15/09 לרותי- ערכו לה שמח עם עוגה בחדר האוכל, נהנינו מאוד מהכול הופעות,טיולים בערים שהאוניה עגנה בחופי ים התיכון. נשאר לנו טעם מאוד טוב לימים הבאים.
3.שייט מ09/12/2016 עד 20 עם יונה-טוטי,מנשה-יוסף,רותי ואני, עליה ב ונציה ירידה בברצלונה ,כרגיל לפני השייט ביומיים להיות בבית מלון . באוניה "SPIRIT" כמובן הבילוי לא השתנה ועדיין יש חשק לשוט עוד ועוד.
4.שייט מ28/04/19 עד 05/05  יונה ואני באוניה "IRIS" אין טענות,  הנאה להיות בשייט.
5.שייט מ31/07/2019עד09/08 עם יפית,אסף-פאיה,עופר,רותי ואני. הצטרפו חברים של אסף, אוניה "GETAWAY" עליה וירידה ב קופנהגן עם מלון כרגיל ,הבנים דרשו שנזמין חדרים עם מרפסת , אני לא השתמשתי במרפסת, תמיד על הסיפון בשטחים הפתוחים, ישיבה נוחה , בשבילי היה מיותרת המרפסת בחדר, לא הרגשתי שאני שט עם הבנים , לא הזדמן לנו להיות יחד לעטים רחוקות נפגשנו בשעת האוכל, לא מצטער לרגע אחד,  העיקר לשוט להיות על הגלים באוניה .
6.שייט מ 11/09/2022 עד18 רותי ואני לחגוג יום הולדת לרותי עליה וירידה בחיפה באוניה "AIRIS" בילוי הנאה והעיקר המלצרית "ANGLINA"בחדר האוכל חבבה אותנו ובעיקר את רותי,   כל סוג של אוכל ש רותי בקשה, קיבלה אפילו שזה לא בתפריט האוכל, ערכה לרותי יום הולדת שמח עם שאר המלצרים זה היה מעולה (כמובן דחפתי לה טיפ בהתאם).------ הזמנתי ל15/10/2023 לאותה אוניה ,התגעגענו ל "anglina  ". אני מקווה שתהייה בין המלצרים . תקבלו דווח
7.שייט מ23/12/22 עד03/01/23יונה,טוטי – רותי ואני עליה וירידה בחיפה באוניה "LIRICA"
מחברת MSC אוניה מרשימה,  נהנינו מאוד ערכנו טיולים ברומא בפיזה היה נחמד מאוד.

8.שייט מ15/10/23 עד 26 עליה וירידה בחיפה שטיים בים התיכון ועוברים לים השחור – 
ביום ראשון 01/10/23 יונה מצב הבריאות לא תקין ,ביקש לבטל לו את השייט , ביטלתי.
דווח על השייט תקבלו כשנחזר ב26/10/23----- בגלל המלחמה קבלתי הודעה בתאריך 12/10/23   
"השייט בוטל."

הדת ואני
 האמונה שלי לדת........  מרוצה מאוד שאני יהודי אבל חולק מדי על האמונות הטפילות , עוד בילדות על הדבר שנקרא אלוהים, לא התעכל לי במוח , מעל לשמונים שנה מחפש אותו.   "זו דעתי ,ללא כפיה"
אלוהים בכל הדתות זה דבר בלתי נראה שהוכנס לאנושות עמוק במוחם עוד בילדותם,(יונה ואני למדו אותנו ברכות לאלוהים , ואנחנו כמו רובוטים התפללנו,  למשל בהשכמה להתפלל "מודה אני לפניך אדוני אלוהינו....."לא ידענו בכלל מה הפירוש רק אדוני אלוהינו"   זה הדבר ששלט על כולנו הכול הוא יכול (כאילו) "כולו מן אללה" אני חוזר ואומר דבר זה איני נקלט במוחי, קראתי ברוב הכתובים של הדת ,התפילות בבתי כנסת ,הרבה תפילות בשבעה לנפטרים , זה דבר נחמד מאוד, סיפורים ו צ'זבאתים, כנראה בימי קדם על מנת להחדיר את היהדות  הרבנים והזקנים כתבו וכתבו והורו לעם "שזה אמר אלוהים"  שנאמין ונמשיך לקרוא ונכבד אותו. אל תאחזו בדעותיי כל אדם והאמונה שלו.............
לאחר מעקב שנים רבות על הטיפול בגופת הנפטרים , קבורת המת מתחת לאדמה, בידיעה מוכן לתחיית המתים , יופיע לעולם הבא,  זה כנראה חדר מאוד בראש האנשים ובעיקר למאמנים, לעשות חטאים ולבקש סליחות מאלוהים, והסליחה מתקבלת ברצון בעיקר לאחר הצום.  (אין כל הגיון בדבר). 
מצבה מעל לקבר,  שיש אפשר לזכרו של הנפטר,  בכל שנה (למה רק לאחר שנה ) , מספר שנים המשפחה מגיעה למצבה , מבקרים מתפללים לנפטר כמו שעון כל שנה זה ממשיך מספר שנים, מתעייפים ,לך תחפש את המצבה ,המצבה יתומה ללא מבקר פרט ליונים לנוח ו....... לעניין אני מצווה לאחר מותי גופתי לא תוכנס מתחת לאדמה לא תקום מצבה, מקום לחניה ליונים . אלא הגופתי תישרף והעפר ?  המשפחה תחליט את גורלו. (הזמנתי שריפת גופתי בחברת "עלה שלכת" המומחית בנושא, שלמתי את המחיר הדרוש ). הנה העתק התעודה של "עלה שלכת"

לפי דין תורה והלכה שריפת גופה,בתוספת הפסיקה של סמי אחי (הוא הזהיר אותי אם אשרף לא ישב שבעה ) אפילו אם זה כתובאו לא , אני משחרר את המשפחה שלי  מלשבת שבעה , אלא שבעה ימים לשמוח שהייתי איתם עד היום בגילי זה ,לשתות את כל המשקאות שאשאיר ולשמוח....  , אין חובה לזכור "זה ברור שאני לא אעקוב אחרכם ". כל אחד חופשי – חופשי.
 
בינתיים אני חי וקיים לא אשעמם אותכם עד היום המיועד,  אמשיך להכין אוכל עבור שנינו,(רותי ואני) אמשיך כל בוקר ב06:10 למחסן להכין קפה מורתח,  לשתות יחד עם עופר,פז ואדר לפעמים. להגיש כריכים עם (ריבת עבודת ידי) טוסט פיתה עם גבינה צהובה, עוגה,ובורקס גבינה .   כל יום והכיבוד שלו , סדר קבוע לפי הימים , (למשל יום א' טוסט לחם עם ריבה ,ב' בורקס ,ג' טוסט עם ריבה ד' עוגה ה' טוסט גבינה) אמשיך להכין עד..........., אמשיך לנהוג ברכב כל עוד יש לי שליטה טובה ו רישיון לנהוג , אמשיך בקיום החופשה השנתית של המשפחה, והעיקר אמשיך לשוט באוניות ולבקר בחו"ל.

סלט יום שישי עם הבנים
מעל לעשור התחיל נוהג אצלנו מקווה שימשך ללא הפסקה,   בכל יום שישי לארוחת הבוקר מסובים  לשולחן הבנים שלי, רותי ועבדכם הנאמן לפעמים נכדים מצטרפים,---- הנה ההכנות לסלט:
שלושה ימים לפני ("טווח ארוך" דרוש לי,  בנוסף לסלט יש לי גם בישולים) קנית הירקות (6.50 ק"ג)שטיפה ניגוב לתוך קערה מכוסה במגבת רטובה לתוך המקרר (הירקות נהיים טריים יותר).
שתי חבילות פטרוזיליה לסלט וחביתה,  ביום חמישי קיצוץ דק כל הירקות (עגבניות דק יותר שיתאימו לפז "האנטי עגבניות" , לפני שנים פז בקש סלט ללא עגבניות, לא הייתה לי ברירה , לפני ערבוב  העגבניות עם הירקות הוצאתי  "מנת סלט לפז" לאחר תקופת מה התחלתי לחתוך העגבניה ל1000 חתיכות 10X10X10 חתכתי עם פלפל האדום בהתאם והגנבתי את ה עגבני לסלט , פז אכל "לא הראה סימנים מיוחדים",   לאחר מכן הגדלתי חתיכת העגבנייה, היום עם כולם מקבל הסלט ללא תלונות.)
יש סלט נשמר במקרר בתוך קערה עם כיסוי .    תיגון חביתה "פטרוזיליה עם בצאל" ו 7 ביצים L החביתה מוכנה מחולקת שווה לכל אחד, מוגשת חמה ביום ששי על השולחן.שולחן ערוך עם שמן זית,מיץ לימון, פיתות, פלפל חריף וכמובן ענבה תוצרת שלי, השולחן ערוך ומוכן לשעה 08:00 בבוקר יום ששי. 
בסיום הארוחה כל אחד מקבל (הוכן מראש )מיכל פלסטי "בנונית" מלא סלט לדרך הביתה בנוסף כמובן ממתק. 

רותי עם אלצהיימר
דבר איום הגיע למשפחה, בשנת 2022 רותי התחילה לאבד זיכרונות , התנהגותה השתנתה, הפסיקה להכין תבשילים  לשנינו, שנוי משמעותי לרעה אין חשק לעבודות הבית, בקיצור דבר שלא חלמתי עלו.
התחלתי לקנות אוכל מוכן בכלבו חצי חינם , אחר תקופה מאס האוכל הפסקתי לקנות.
החלטתי להתחיל לבשל אוכל כמו בשנת 1958, לאחר התפטרותי מהחבר ויצאתי לפנסיה,  נוצר לי עודף זמן, בישולים, לפעמים להכין דברם מיוחדים לשתף בהם את הבנום,  כמו סמבוסק עם חומוס,מצות מגולגלות עם חומוס או בשר ,ריבות, עמבה ועוד..........
לי ורותי בישול בעיקר מרקים למיניהם , כל מיני צורות של אורז, טבית בגדאדי ,כבד עוף,שניצל עוף,דגים מטוגנים/מבושלים ועוד........ אורז במיכלים מסמן ומכניס לפריזר שיהיה לימים הבאים, לא בעשלתי כל יום, אני מקווה שדבר זה לא ימאס לי "בעזרת השם "שלכם" .     

מלחמה עם החמאס ברצועת עזה
במוצא ערב שמחה תורה, חבלנים רבים פשטו על הקיבוצים ברום, שחטו ,הרגו כ-2000 ולקחו בשיבי מעל ל  150 שבויים ,גברים,נשים וילדים.
מערב שבות ישראל במלחמה עם החמאס ובצפון, לא ידוע מה יהיה הסוף.
  
תם ונשלם סיפור חיי (לא צריך להכביד עליכם מדי) , אם יש לכם מלהוסיף יש לא מעט אפשריות  לצרף.

"לסיום "  מבקש סליחה מכל אחד ואחד אם פגעתי בו או לא הזכרתי אותו ,כתבתי או לא כתבתי  דברים אודותיו .

 
"תזכרו אותי לטוב ולרע"

 אבא , סבא , סבא רבה, בעל        אורי צדיק בן "90 "   30 אוקטובר 2023